שיחה ב

196שיחה ב

קרח

א. "אלקי הרוחות לכל בשר"

בפרשתנו¹ מסופר, שכאשר אמר ה' למשה ולאהרן "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע", הם טענו לפניו: "א־ל אלקי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?".

הסיבה לכך שלפני טענתם "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" הם הקדימו את המילים "א־ל אלקי הרוחות לכל בשר" – מוסברת על־ידי רש"י, המפרש את המילים "(א־ל) אלקי הרוחות" – "יודע מחשבות", כיוון ש"לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא, האיש אחד² הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף אמר הקדוש־ברוך־הוא: יפה אמרת³ אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא".

אין מובן: לשם מה הכרחית כאן ההדגשה שהקדוש־ברוך־הוא הוא "אלקי הרוחות לכל בשר", והרי לצורך הטענה ש"האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" די היה במילים "א־ל אלקי הרוחות", ללא התוספת "לכל בשר". ב

ועוד אין מובן: בתלמוד ירושלמי⁴ נאמר ש"אחד השומע קללת השם מישראל, ואחד השומע מפי העכו"ם חייב לקרוע, מאי טעמא? אני ה' אלקי כל בשר..."⁵, כלומר, "כל בשר" כולל גם לא־יהודים. ואם כך, יש קושי בעניננו: מהו הקשר בין העובדה שהקדוש־ברוך־הוא "יודע מחשבות" גם של לא־יהודים ("לכל בשר") לבין הטענה של "האיש אחד יחטא ועל כל העדה (בני ישראל) תקצוף"⁶?

לכאורה, הקדמת מילים אלו תוך ההדגשה של "לכל בשר", מתאימה היתה לטענתו של אברהם אבינו⁷ בענין סדום (הדומה לעניננו): "האף תספה צדיק עם רשע", כי שם מדובר על לא־יהודים, והנה שם אין מילים אלו מוזכרות כלל בדבריו של אברהם אבינו, והוא מסיים רק במילים "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"⁸.

ב. טענת משה ואהרן

ההסבר לכך הוא: טענת משה ואהרן, באופן כללי, התבססה על כך, שהקדוש־ברוך־הוא יודע בברור, 196בידיעתו ובהשגחתו הפרטית, מי היה החוטא האמיתי מבין עדת קרח, ושהיה רק אחד כזה, כלשון רש"י: "האיש אחד הוא החוטא".

וכפי שהוסבר כבר בהרחבה⁹ אודות המשל שרש"י מביא כאן: "מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא. לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם אבל אתה... ויודע אתה מי החוטא", ומכך מובן שעדת קרח לא חטאו בכוונה למרוד בקדוש־ברוך־הוא, אלא נתפתו ונמשכו לכך על־ידי קרח¹⁰, ולכן אין הם נכללים בסיווג של "חוטא", אלא שעשו זאת באופן ש"סרחה עליו מקצת מדינה", בדרך של "סרחון".

וזאת היתה טענתם: כיון שהקדוש־ברוך־הוא הוא "יודע מחשבות" ומבחין בין "חטא" לבין "סרחון" – ש"חוטא" ומורד ממש היה אחד בלבד ("האיש אחד יחטא" – "האיש אחד הוא החוטא"), והוא גרם ל"סרחון" של כל העדה (ואשם אף בכך) – הרי צריך הקדוש־ברוך־הוא להפריד גם בעונש בין "סרחון" לבין "חטא" ולהעניש רק את ה"חוטא".

[בכך מובן מדוע אין מוצאים הקדמת מילים אלו "אלקי הרוחות", או ענין בדומה לזה, אצל טענתו של אברהם אבינו, כיוון ששם היתה הבחנה רק בין צדיק לרשע, הבחנה הנראית גם בגלוי, במעשה, ולא היה שם הסוג של "סרחו", ולפיכך איננה נדרשת ידיעת המחשבה להבחנה בין "סרחון" ובין "חטא"].

ג. "יודע" ולא "ידוע"

כמו־כן יש להבין את הדיוק בלשון רש"י, המתבטא כאן בביטוי "יודע מחשבות .. ויודע אתה מי החוטא", וכך גם בתשובתו של הקדוש־ברוך־הוא: "אני יודע", ואיננו משתמש בביטוי "ידוע" שהוא ה"לשון¹¹ השגור בדברי חז"ל¹² גלוי וידוע¹³ לפני מי שאמר והיה העולם", ובמיוחד כאשר רש"י בעצמו פותח כאן בהתבטאות "לפניך גלויות כל המחשבות", ומתאים היה אפוא שימשיך באותו סגנון "וידוע לפניך"¹⁴?

ההסבר לכך: כידוע¹⁵, ישנן שתי דרגות בידיעה (ובהשגחה) העליונה:

א) הידיעה (וההשגחה) באופן של "גלוי וידוע" – ללא "התלבשות" בתוך 197הבריאה, אלא כתוצאה הכרחית "הכל גלוי וידוע לפניו ממילא". ואמנם, גם ידיעה זו חלה על כל פרט ופרט, אך כיוון שידיעה זו היא נעלית מהתלבשות בנבראים, ונבדלת מהם, הרי היא חלה על כל הנבראים באופן שווה, והיא נעלית מכך שיחול שם פגם^*, כביכול, על־ידי מעשה התחתונים, ושההבדלים ביניהם יתפסו בה מקום.

ב) הידיעה (וההשגחה) באופן של "יודע", הוא עוסק כביכול בידיעה זו, בדרך "התלבשות". בסוג זה של ידיעה (והשגחה) ישנם הבדלים בהתאם לדרגת כל נברא, ולפיכך נובע ענין השכר והעונש בדרגות שונות, לפי מעשה התחתונים, דוקא מידיעה זו¹⁶.

ולכן מדייק רש"י בלשונו "יודע" (ולא "ידוע"), כי לכאן קשורה הידיעה הפרטית, שממנה נובע ענין שכר ועונש. ועוד: שייכת לכאן ידיעה באופן של התלבשות, "היכנסות" לתוך פרטי הענינים של עדת קרח, עד לאופן של "מודיע", מי רק נגרר כ"סרחון", ו"מי החוטא".

ד. שיטת הרמב"ם לגבי ההשגחה על רשעים

ידועה שיטת הרמב"ם (במורה נבוכים^*), שרק על מין האדם יש השגחה פרטית – על האדם הפרטי, בעוד שבדומם־צומח־חי ישנה השגחה רק על המין באופן כללי, ולא על פרטיו השונים.

ובתוך מין האדם אין ההשגחה שווה לגבי כולם, אלא היא חלה על בני־האדם לפי דביקות שכלם באלקות¹⁷, ומן ה"סכלים הממרים" והרשעים, שאין להם כלל דביקות־שכל באלקות, מסיר הקדוש־ברוך־הוא את ההשגחה הפרטית, וההשגחה עליהם היא כהשגחה על דומם־צומח־חי ("נמשל כבהמות נדמו"¹⁸) – השגחה כללית.

וכפי שכתוב¹⁹ "והסתרתי פני מהם... ומצאוהו רעות רבות וצרות... על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". כלומר, כאשר עם ישראל מתנתק מן האלקות, הרי הוא נעשה "מופקר למקרה"²⁰, והצרות באות עליו בדרך של "מציאה" – מעצמן, כביכול.

אם ההשגחה על הרשעים דומה להשגחה על דומם־צומח־חי – השגחה כללית בלבד, הרי מובן, שאפילו כאשר הם נענשים מלמעלה, לא באופן של "מופקר למקרה", אלא כאשר גלוי שהעונש בא בהשגחה מלמעלה (ובעניננו: "בריאה יברא ה'"), בכל זאת אין העונש מגיע באופן פרטי, אלא באופן כללי. בדומה למה שכתב שם²¹ 198הרמב"ם "שסכלים הממרים .. סודרו בסדר שאר אישי מיני בע"ח .. ומפני זה היא קל להרגם"²².

לפי שיטה זו איננה מובנת, לכאורה, הטענה "אלקי הרוחות... האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף": אם אין עליהם השגחה פרטית, אלא השגחה כללית, כעל דומם־צומח־חי, הרי אין שום מקום לדרוש מן הקדוש־ברוך־הוא "לרדת" אליהם באופן של "התלבשות" ולהבחין בין אלה שרק "סרחו" לבין ה"חוטא" ממש²³, אלא מתאים העונש של "ואכלה אותם כרגע" – בשווה?

ה. שני סוגים בהשגחה העליונה

אך לאמיתו של דבר, אין כאן שום קושי. הדברים יובהרו על־פי הסברו של אדמו"ר האמצעי²⁴, שדעתו של הרמב"ם, שאין השגחה פרטית על דומם־צומח־חי (וכן על הרשעים), אינה מהווה סתירה (לשיטתו של הבעש"ט²⁵), שקיימת השגחה פרטית על כל הנבראים, כיוון שבהשגחה העליונה קיימים, באופן כללי, שני סוגים²⁶:

א) השגחה פנימית: השגחה שהיא גלויה. כלומר, איננה נחבאת ומכוסה בלבושי הטבע. לגבי השגחה זו אומר הרמב"ם שהיא בהתאם לדביקות שכל האדם באלקות, ועל דומם־צומח־חי ורשעים איננה קיימת השגחה זו (באופן פרטי, אלא על כללות המין בלבד);

ב) השגחה חיצונית: השגחה המלובשת בלבושי הטבע. השגחה זו קיימת לגבי כל הנבראים (בהתאם לשיטת הבעש"ט).

יוצא אפוא, שגם לדעת הרמב"ם קיימת השגחה פרטית על רשעים, אלא שזוהי אצלם השגחה חיצונית, מכוסה בלבוש טבעי, כך שאין ניכר כיצד כל פרט מגיע מאת הקדוש־ברוך־הוא.

ואין זו סתירה לנאמר "ומצאוהו רעות .. מצאוני הרעות..." וכפי שמפרש זאת הרמב"ם: "מופקר למקרה" – כיוון שהנהגה זו עצמה נובעת מהשגחה פרטית²⁷: "והסתרתי פני...", 199אין כאן סילוק ההשגחה, אלא "והסתרתי פני" – הסתרה על ההשגחה הפנימית, עד כדי כך שהאדם עלול לחשוב בטעות שצרותיו באות בדרך של "מצאוני", לפני "מנהג העולם"²⁸ או "נקרה נקרית"²⁸, אבל למעשה קיימת השגחה עליונה גם כאן על כל פרט ופרט.

ו. "אלקי הרוחות לכל בשר" – השגחה פרטית גם על רשעים

לפי האמור לעיל מובן הקשר שבין ההקדמה "אלקי הרוחות לכל בשר" לבין הטענה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף":

כאמור (בסעיף א') כוללות המילים "כל בשר" גם לא־יהודים, כפי שמסביר הרוגוטשובי²⁹ את הפסוק⁵ "אני ה' אלקי כל בשר", (מיוסד על הציטוט שלעיל מן התלמוד הירושלמי⁴) – "ר"ל השגחה פרטית גם בבני־נח";

וזהו יסוד טענתם של משה ואהרן, שהקדוש־ברוך־הוא צריך להשגיח באופן פרטי ולהבחין בין אלו ש"סרחה עליו" לבין ה"חוטא" – למרות שכולם כלולים בסוג של "סכלים" ו"רשעים", שהרי הקדוש־ברוך־הוא הוא "יודע מחשבות" גם של בני־נח, וגם עליהם חלה השגחה פרטית (גם אם אין אצלם דביקות השכל באלקות³⁰), ובודאי הוא "יודע מחשבות" ומשגיח באופן פרטי על כל יהודי, ואפילו כאלו שבגלוי התנתקו ר"ל מאלקות.

ז. גם ההשגחה על יהודי חוטא היא פנימית

למרות, שכאשר יהודי אינו עושה רצונו של מקום, הרי ההשגחה עליו דומה להשגחה על אומות־העולם, השגחה חיצונית, המכוסה בלבוש טבעי, בכל־זאת ישנו הבדל מהותי בין דרך ה"התלבשות" של ההשגחה על יהודים, לבין, להבדיל, של ההשגחה על אומות־העולם:

חיותם של אומות־העולם נובעת מבחינת חיצוניות, שם אלקים (בגימטריא – הטבע), ולכן הם מסורים בעיקר לדרכי הטבע, ולפיכך ההשגחה עליהם היא מלכתחילה רק על־ידי שם אלקים, בדרגת האלקות המלובשת בדרכי הטבע³¹.

ואילו ההשגחה הפרטית על היהודים, 200שחיותם נובעת משם "הוי'", היא מ"שם הוי' עצמו"³², וזוהי השגחה פנימית וגלויה.

וכאשר ההשגחה הפרטית על יהודים שאינם עושים רצונו של מקום מוסתרת בלבוש טבעי, הרי אין הכוונה בכך, שח"ו ההשגחה בדרגת שם הוי' מוסרת מהם – שהרי בכל מצב שיהודים נמצאים, תמיד הם "עם קרובו לגבי שם הוי'³³" (שבין כך ובין כך בני הם³⁴) – אלא, שההשגחה היא מ"שם הוי' עצמו" כפי שהיא מתלבשת בשם אלקים. וזהו הדיוק בביטוי "והסתרתי פני" – זהו רק הסתר של "פני", הסתר על ההשגחה הפנימית, כמוסבר לעיל. לפיכך ניתן להגיע על־ידי התבוננות בשכל למסקנה שישנה השגחה פרטית³⁵, ובאמצעות זאת נעשית זו השגחה גלויה על כל פרט ופרט של כל יהודי, גם כאשר הם אינם "עושין רצונו...".

ח. דוקא השפעתה של תשובה הנובעת מהסתרה היא החזקה

יותר

בכך מוסברת גם התכלית של ההנהגה מסוג של "והסתרתי פני...", שבאמצעותה ניתן לחשוב בטעות שהצרות באות באופן של "מצאוני", מעצמן, ולא מאת הקדוש־ברוך־הוא, וכדלהלן –

לכאורה ניתן לשאול: מטרתה של ההנהגה היא לעורר יהודים לתשובה, וכיצד יכול המצב של "והסתרתי..." לעורר יהודי לתשובה לקדוש־ברוך־הוא, בעוד הוא איננו חש בכך שהיסורים באים בהשגחה פרטית מאת ה', ועלול לחשוב שזהו "נקרה נקרית", ולא בכוונה כדי לעוררו לתשובה?

אלא, שכיוון שה"והסתרתי" הוא בחיצוניות בלבד, בעוד אשר בפנימיות קיימת גם אז השגחה של שם הוי' על כל פרט ופרט, לפיכך קיים בענין זה כח לעורר אצל יהודים רצון לתשובה לאלקות, ואדרבה:

כיוון שההשגחה של שם הוי' אינה קיימת בשייכות לכוחות הגלויים של עם ישראל (שהרי אין ההשגחה נראית – "והסתרתי"), אלא בקשר לעצם מהותו, הרי משפיע הדבר על עצמיותו.

וכידוע³⁶, שדוקא התשובה הבאה בגלל עוצם הריחוק, מניעה את עצם הנפש ממש, ומשפיעה על כללות 201העבודה הרוחנית, בעוד אשר תשובתם של צדיקים, איננה משפיעה כל־כך על כללות העבודה הרוחנית, אלא רק מוסיפה להשלימות.

ט. "אני מודיע" – השגחה גלויה

לפי זה מובן הדיוק בתשובת הקדוש־ברוך־הוא למשה: "יפה אמרת אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא", כדלהלן:

לא יהיה זה רק כפי טענת משה ואהרן, שהקדוש־ברוך־הוא הוא "יודע מחשבות", השגחה פרטית על כל בני ישראל, כולל יהודים מסוגם של עדת קרח, שהיא קיימת גם אצל "כל בשר", אצל אומות העולם, אלא "אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא" – השגחה פרטית זו תהא באופן גלוי, כולם יראו בעיני בשר כיצד הקדוש־ברוך־הוא משגיח בהשגחה פרטית ומציל את אלו אשר "לא חטאו", גם אם היה אצלם ענין של "סרחו".

ואופן השגחה כזה, שגם על סוג זה של אנשים תחול השגחה פרטית בגלוי, קיים רק אצל עם ישראל, אצל "עם קרובו" של הקדוש־ברוך־הוא.