שיחה ג

202שיחה ג

קרח

א. הדמיון בין חטא לעונשו – במחלוקת קרח

במחלוקתם על משה ואהרן, נענשו קרח ועדתו בשני עונשים: "את כל האדם אשר לקרח" ודתן ואבירם נבלעו – "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה"¹, וחמישים ומאתים איש, מקריבי הקטורת, נשרפו².

ידוע, שהעונשים הבאים מלמעלה הם בדומה לעבירה שעושה האדם, כלשון חז"ל³: במדה שאדם מודד בה מודדים לו. וזאת – לכל הדעות, ואפילו לפי הדעה⁴ ששכר ועונש אינם תוצאה של המצוות והעבירות, אלא ענין סגולי בפני עצמו, ועל־אחת־כמה־וכמה לפי הדעה⁴. שהשכר והעונש הם תוצאה טבעית של מעשה האדם⁵.

צריך, אפוא, להבין: מהו הקשר והדמיון שבין העונשים של שריפה והיבלעות באדמה, לבין החטא והפגם של אנשים אלו – מחלוקתם על משה ואהרן⁶? ג

ב. שאלות על הביטוי של הקשר הנ"ל

לגבי עונש הבליעה – "וירדו... חיים שאולה" – ניתן היה להסביר בפשטות⁷, שכנגד מחלוקת קרח ועדתו על המינויים שמינה משה, באומרם שמשה עשה את כל המעשים מלבו⁸, וכנגד כוונתם להתנשא על־ידי המחלוקת לכהונה וכדומה, הם הידרדרו עד אשר "ירדו... חיים שאולה" – שיא של ירידה.

וכן לגבי עונש השריפה:

מפשט הפסוקים מובן⁹, שעונש השריפה בא על הקרבת הקטורת, שקשורה לאש. וכיון שהיתה זו אש זרה¹⁰, משום שלא היו כהנים, לכן "ואש יצא מאת ה' ותאכל...".

אך עדיין לא מובן: הרי את הקטורת ציוה עליהם משה להקריב! אמנם, היה זה כדי לברר בענין "האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש"¹¹, "וכולכם אובדים"¹², 202אך, לכאורה, אין זה קשור לעיקר חטאם, למחלוקתם. כפי שמודגש בפסוק עצמו, לאחר שריפתם: "החטאים האלה בנפשותם"¹³ – כלומר, "שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקדוש־ברוך־הוא"¹⁴.

יותר מכך: הקדוש־ברוך־הוא ציוה שיעשו ממחתותיהם "רקעי פחים צפוי למזבח", כדי שיהיו "לאות לזכרון שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה"¹⁵ – ואם נאמר שהם נשרפו בגלל הקרבת הקטורת, חסר העיקר ב"אות", שזהו עונש על אשר "נחלקו..."¹⁶.

הכרח, אפוא, לומר, שהעונש של "נשרפו" עצמו קשור ל"זכרון שיאמרו אלו הן מאותן שנחלקו על הכהונה". ויש להבין: מהו קשר זה?

בדומה לכך דרוש הסבר לגבי עונש הבליעה: לפי האמור לעיל, הדגש העיקרי הוא בפרט של "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" – עונש הירידה לעומת חטא ההתנשאות – ואילו לפי הפסוקים ומדרשי חז"ל נראה, שעיקר העונש היה בפרט של הבליעה¹⁷, כלשון חז"ל: "בלועים".

ג. קרח נשרף ונבלע

כן צריך להבין את דברי המדרש¹⁸ ש"קרח לקה יותר מכולם שנשרף ונבלע¹⁹. ולמה נעשה בו שני דינין? – שאילו נשרף ולא נבלע הרי הבלועים מתרעמין ואומרים שלא הביא עלינו את כל הפורעניות הזה אלא קרח והרי הן נבלעין וקרח ניצול. ואילו נבלע ולא נשרף היו השרופים מתרעמין ואומרין שלא הביא עלינו את הפורעניות הזה אלא קרח והרי הן נשרפין והוא ניצול. לפיכך נדון בשני מיתות".

ולכאורה, אף אם הוא היה "נידון" במיתה אחת בלבד, הרי גם כאשר הנענשים במיתה האחרת סברו שאין די בחומרת עונשו, בכל זאת, לא יכלו לטעון "והוא ניצול", כי הרי נענש בעונש מיתה.

ד. דרישת קרח ל"אחדות" – גרמה למחלוקת

כדי להבין כל זאת יש להבין תחילה מה היתה הנקודה העיקרית במחלוקת קרח:

טענת קרח היתה²⁰: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'".

כלומר, הוא רצה שלא יהיו הבדלים בין יהודים, ולא יתנשא יהודי אחד על 203אחרים. כך, לפי דעתו, צריכה להיות האחדות בין ישראל²¹.

והתורה אומרת, שטענתו והתנהגותו של קרח היתה להיפך מן האחדות – מחלוקת, כפי שמתורגמת בתרגום אונקלוס המילה "ויקח קרח" – "ואתפלג": עד שמכאן נלקחת דוגמא לכלל ענין המחלוקת – "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו²² שנאמר^* ולא יהיה כקרח וכעדתו"²³.

ולכאורה, כיצד ייתכן שדרישתו לאחדות גרמה למחלוקת, ומחלוקת חמורה כל־כך עד אשר כל מחלוקת בין יהודים קשורה למחלוקת קרח²⁴?

ה. לכל נברא תפקיד משלו

ההסבר לכך נרמז בתשובת משה רבינו "בקר וידע ה'"²⁵, כפי שמוסבר במדרש²⁶, ורש"י מצטט זאת בפירושו על התורה: "אמר להם משה: גבולות חלק הקדוש־ברוך־הוא בעולמו, יכולין אתם לערב יום בלילה? זהו שאמר הכתוב²⁷ בתחילה: ויהי ערב ויהי בקר ויבדל אלקים בין האור ובין החושך... וכך הבדיל את ישראל מן העכו"ם... וכך הבדיל אהרן, שנאמר: ויבדל אהרן להקדישו בקדש הקדשים²⁸. אם יכולין אתם לעכב²⁹ אותה הבדלה שהבדיל הקדוש־ברוך־הוא בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו".

ההסבר לכך הוא: "בעשרה מאמרות³⁰ נברא העולם", ולא "במאמר אחד"^*, ולכן הבריאה היא באופן של "גבולות חלק הקדוש־ברוך־הוא בעולמו" – יש דרגות שונות בין הנבראים³¹. לכל נברא יש תכונה שבה הוא נבדל מן האחרים³².

בדיוק כשם שיש "גבולות" בזמנים של "ערב ובקר", שלכל זמן יש תפקיד המיוחד דוקא לו. וכאשר כל אחד 204בנפרד ממלא את התפקיד בהתאם להגדרתו והגבלתו, הם משלימים זה את זה ביחד ל"יום אחד"³³,

כך הוא גם לגבי עבודתו ותפקידו של כל נברא, שלימות הבריאה היא כאשר כל נברא מבצע את התפקיד שלמענו הוא נברא, בהתאם להגדרתו והגבלתו³².

כאשר נברא איננו מבצע את תפקידו המיוחד, אלא מבצע עבודה שיועדה לנברא אחר, הוא גורם לבלבול סדרי בראשית³⁴.

ו. יש דרגות בקדושה בעולם שנה נפש

כשם שיש גבולות והבדלים בין הנבראים, כך יש הבדלים גם בתוך אור הקדושה שבבריאה, שהיא הענין שמעל לבריאה המצוי בבריאה, יש דרגות שונות בקדושה בכל אחד מן התחומים: עולם, שנה, נפש (עש"ן)³⁵:

יש הבדלים ב"עולם", במקום. לדוגמא, המשנה³⁶ מונה עשר קדושות בארץ ישראל, זו למעלה מזו. יש הבדלים ב"שנה", בזמן: ימות החול, יום טוב, שבת, שבת שבתון – יום הכפורים.

וכך ישנם הבדלים גם ב"נפש", בנשמות ישראל. לדוגמא, קיימת החלוקה הכללית של "עמא תליתאי": כהנים, לוים, ישראלים. ובתוך הכהנים עצמם: מכהן הדיוט ועד לדרגה הנעלה ביותר של כהן גדול. קיימת גם החלוקה לעשרה סוגים אצל ישראל: מ"ראשיכם שבטיכם" ועד ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"³⁷. ואף חלוקה לששים רבוא³⁸.

וכשם שאצל הנבראים צריך "שלא ישנו את תפקידם", שכל נברא ימלא את תפקידו המיוחד לו³⁹, ולא את תפקידו של האחר, וכך מושג מצב של שלום בבריאה. וזוהי הנהגת העולם, כפשוטה, ששלום ואחדות קיימים רק כאשר אין האחד משיג את גבול רעהו, ואינו לוחם באחר כדי לקחת לעצמו את השייך לזולתו.

כך גם בדרגות הקדושה^*, שהשלום קיים כאשר אין השגת גבול והתנגדות של דרגה אחת לאחרת, בכל התחומים: עולם⁴⁰, שנה ונפש, אלא כל אחד 205מבצע את תפקידו וענינו המיוחד⁴¹.

ז. השלום האמיתי – השפעה הדדית

אך עדיין אין זה מצב של שלום אמיתי, שהרי כל דרגה היא נפרדת, ואין לה קשר לאחרת. מצב זה יכול להיקרא "שלום" בשם מושאל, כי אין מלחמה בין זה לזה, אך אין זה שלום אמיתי ואחדות.

השלום האמיתי הוא כאשר יש השפעה והשלמה בין הדרגות השונות. יחד־עם־זאת שכל דרגה מבצעת את תפקידה, יש ביניהן קשר והשפעה הדדית, על דרך "וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין"⁴², או מהדרגה הגבוהה יותר לנמוכה יותר. כפי שאומרים חז"ל⁴³ על בית המקדש, שמשם אורה יוצאת לכל העולם כולו. וכזו היא ההשפעה של השבת על ששת ימי החול⁴⁴, ההשפעה של הכהן הגדול על בני ישראל⁴⁵, ברכות כהנים, וכדומה.

ובדומה לכך גם מצד שני: המשכן ובית המקדש נבנו מלכתחילה מנדבת כל אחד ואחד מישראל⁴⁶, והשראת הקדושה במשכן ובבית המקדש קשורה לקרבנות⁴⁷, שישראל מקדישים ומביאים.

ומעין זה גם בתחום הזמן – "שנה": לא רק קדושת יום טוב תלויה בעבודת ישראל, שהרי "ישראל דקדשינהו לזמני"⁴⁸, אלא גם לגבי שבת נאמר הכלל "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"⁴⁹, שמשמעותו הפנימית היא, שקדושת השבת אצל יהודי היא יתירה ככל שעבודתו בששת ימי השבוע היא יתירה⁵⁰.

206ובתחום ה"נפש": הגמרא⁵¹ אומרת לגבי הכהן "וקדשתו⁵² לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון", ומפשטות הביטוי "וקדשתו" מובן, שנוספת קדושה לכהן⁵³ על־ידי ישראל⁵⁴. אין זה ענין של כבוד ודרכי שלום בלבד⁵⁵, אלא הוספה בקדושה⁵⁶ – "וקדשתו".

כל זה כאשר יש שוני והבדל בין הדרגות, אך כל אחד משפיע על האחר.

ח. השלימות – דוקא על־ ידי ההבדלים

באמצעות זאת מגיעים לדרגה הנעלית ביותר של השלום, לשיא השלימות של כל הדרגות כאחת. כפי שמסביר אדמו"ר הזקן⁵⁷ על כלל ישראל, שכולם צריכים זה לזה, וכל ישראל קומה אחת שלימה. בדיוק כשם שבאברי גוף האדם, יש לכל אבר תכונה ומעלה המשפיעה ומועילה לשאר האברים, כך גם בנמשל – בני ישראל, כלשון אדמו"ר הזקן: "כמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגליים, שאף שרגליים הם סוף המדרגה ולמטה, והראש הוא העליון ומעולה ממנו, מכל־מקום הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגליים, שצריך להלך בהם, וגם הם מעמידי הגוף והראש, וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגליים ונרפא ומקבל חיותו ממנו, ונמצא, שאין שלימות להראש בלתי הרגליים. כך הנה כל ישראל קומה אחת שלימה".

כך גם בתחום המקום – "עולם": שהשלימות של הדרגה הנעלית ביותר מתוך עשר הקדושות היא כאשר "עשר קדושות הן", כאשר ישנן כל עשר הקדושות⁵⁸.

וגם בתחום הזמן – "שנה":

207השלימות⁵⁹ של השנה היא כאשר יש בה כל ימות החול, שבתות וימים טובים, כשם שכפשוטו, בחצוניות, שנה היא מלשון "שינוי"⁶⁰ ו"שני"^*: שנה מורכבת מכל ארבע התקופות עם כל השינויים שבהם.

מכך מובן, שלצורך השלום והאחדות הזאת, כאשר כל הפרטים מרכיבים מציאות אחת שלימה, חשובים דוקא ההבדלים שביניהם, כי התאחדות למציאות אחת (בכל התחומים של עולם, שנה, נפש) נוצרת דוקא על ידי ההבדלים שבין הפרטים השונים, ולא על ידי השווה שבהם. כשם שרואים לגבי גוף האדם, שאפשר לומר עליו שהוא מושלם, דוקא כאשר יש בו כל ההבדלים שבין הראש הגוף והרגל, וההבדלים שבין רמ"ח אברים ושס"ה גידים שונים⁶¹.

ט. הקדושה עצמה – אחדות פשוטה

ענין זה של שלום ואחדות בכל שלושת התחומים הללו, אמור רק לגבי הבריאה, כולל העולמות העליונים, שהרי "בעשרה מאמרות נברא העולם", ולכן כללות הבריאה מורכבת מחלקים רבים ושונים, ולפיכך גם אור הקדושה בעולם, שנה, נפש, מתחלק לדרגות שונות של עשר^* קדושות, עשר מדרגות וכו', שביחד הם יוצרים ענין שלם – השראת קדושת הקדוש־ברוך־הוא בעולם.

אבל לגבי אור הקדושה כשלעצמו⁶², ויותר מזה: בשרשו, למעלה מעלה, בעצמותו יתברך, שהוא מופשט ונעלה מכל הגדרה ותואר, אין קיים כלל הענין של שלום והתאחדות, אלא הקב"ה הוא האחדות הפשוטה⁶³.

וגם אחדות זו משפיעה ונראית בקדושה שבעולם, שנה ונפש: בקדש הקדשים – מקום הארון אינו מן המדה⁶⁴. כלומר, המקום עצמו הוא למעלה מן המקום. ב"שנה"⁶⁵ – יום הכפורים, שהוא אחת⁶⁶ בשנה. וב"נפש" – יש רק "כהן גדול אחד"⁶⁷.

ובאמצעות כניסתו של הכהן הגדול ביום הכפורים לקדש הקדשים, הוא גורם לענין השלום והשלימות, ומעל לכך – לאחדות פשוטה, בתוך כל דרגות ישראל כפי שהם בדרגות הקדושה הנפרדות שלהם.

208י. בעולםהזה–שויוןבדרגות גורם לפילוג

כך מובנים דברי חז"ל⁶⁸ "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה". מן השימוש בביטוי "שפקח היה" למרות שעד עתה לא שמענו על פקחותו, מובן, שמענין זה עצמו רואים ש"פקח היה", ובכל זאת – "מה ראה לשטות זה" – ב"פקחות" מעורב ענין של "שטות".

ההסבר לכך הוא: הפקחות והחכמה היא, כדברי חז"ל⁶⁹ – "איזהו חכם הרואה את הנולד". החכם אינו רואה את הגלוי שבדבר, אלא גם את התוכן הפנימי והנסתר, שיתגלה מאוחר יותר.

כלומר, טענת קרח "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", שאין מקום לדרגות שונות בישראל, נבעה מחכמתו ופקחותו, מכיון שראה את השלום והאחדות שבשרש ישראל, ששם אין דרגות שונות, אלא אחדות פשוטה⁷⁰, דבר שיתבטא לעתיד לבוא גם בשלום ואחדות שיהיו בעולם, כפי שנאמר⁷¹ על התקופה שלעתיד לבוא "ולא ילמדו איש את רעהו... כי כולם ידעו אותי".

אבל היתה זו "שטות", כי אחדות אמיתית כזו קיימת רק בשורש הבריאה (ולעתיד לבוא), ואילו כאן למטה בזמן של "היום לעשותם"⁷², הרי מצב כזה⁷³ איננו אחדות ושלום, אלא מחלוקת.

יא. "כל העדה כולם קדושים" במידה שווה, נוצר מכך פילוג

ההסבר לנאמר לעיל הוא: כאשר אומרים "כל העדה כולם קדושים" במידה שווה, ולכן גם ישראל (שאיננו כהן) יכול להיכנס לבית המקדש ולהקריב קרבנות וקטורת, הרי מאחר שאין זו דרגתו ואופן עבודתו נוצר מכך פילוג, "ואתפלג": הניצוץ (הבורא⁷⁴) האלקי שבכל יהודי (שמבחינתו הוא מקבל בדרך כלל את השפעת קדושת הכהן הגדול, באמצעות עבודת הכה"ג) מסתלק למעלה, כי אין דרגתו הפרטית מסוגלת לשאת דרגה נעלית כזו של קדושה, והניצוץ הפרטי שלו (נברא) יורד ונבלע למטה.

ובדומה לכך לגבי כלל ישראל: כאשר אין מצב של "תתנשאו על קהל ה'", כאשר נופלות המחיצות המבדילות בין כהנים ללוים ולישראלים, בין הכהן הגדול לכל העם (שדוקא באמצעותן 209מגיעים לשלום האמיתי, כאשר כל דרגה משפיעה על זולתה ומשלימה אותה) נוצר פילוג בישראל: עלית העליונים שבעם, וירידת התחתונים⁷⁵ שבעם⁷⁶.

יב. שריפה ובליעה – פירוד ופילוג

בכך מובן כיצד העונשים של שריפה ובליעה הם מידה כנגד מידה – כנגד חטא המחלוקת, כי שניהם מבטאים את הפילוג והפירוד (עליה וירידה):

על ידי שריפה מתכלים ומסתלקים החלקים הנעלים⁷⁵ והזכים יותר של החומר הנשרף. ועל ידי בליעה "וירדו... חיים שאולה", יורדים החלקים הפחותים⁷⁶ שאינם יכולים להתעלות על ידי שריפה.

זה מתאים בפשטות, גם להבדלים שבעונשים ובנענשים⁷⁸: בשריפה נענשו "ר"נ איש מקריבי הקטורת", שהיו⁷⁹ "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם"⁸⁰, "ראשי סנהדראות"⁸¹. ובעונש הבליעה נענשו "סביב דתן ואבירם", ו"כל האדם אשר לקרח", שהיו גם לפני כן אנשים נחותים, כמסופר בתורה אודות חטאיהם, ואף נקראו רשעים.

מסיבה זו מודגש בעונש של "ירדו חיים שאולה" ענין הבליעה. הכוונה בכך היא גם לניצוץ הקדושה שבדרגות הנמוכות, שעל ידי ביטול המחיצות הוא נבלע בשאול, בשלוש קליפות הטמאות, כידוע⁸² לגבי הניצוצות שבקליפות, שניצוצות קדושה אלו, שמהן חיות הקליפות הטמאות⁸³, הם "בבחינת בליעה בהם".

יג. קרח נענש הן בשריפה והן בבליעה

לפי זה מובנים גם דברי המדרש, 210שקרח נענש הן בשריפה והן בבליעה. בהיותו המקור למחלוקת⁸⁴, שהוא פיתה את כולם⁸⁵, כלל גם עונשו באופן גלוי את שני החלקים שבפירוד ובפילוג⁸⁶.

אילו הוא היה נענש רק באחד הענשים היתה קיימת טענה "והוא ניצול" – הצלת החלק העליון או התחתון, שבו לא פגע העונש.

לכן קוימו בו שני הענשים "שנשרפה נשמתו (עליונים שבו) וגוף קיים (תחתונים שבו) ואחר־כך, נתגלגל עד מקום הבלועים ונבלע"⁸⁷.

יד. ההוראה: אין לבטל המחיצות שקבע ה'

מכל האמור נובעת הוראה לכל הזמנים ובמיוחד לתקופתנו שלנו:

יש הטוענים, שלמען שלום וקירוב לבבות אין צורך להקפיד על המחיצות וההבדלים שקבע הקדוש־ברוך־הוא בעולם – החל מהשמטת המחיצה בין גברים לנשים, עדות בגט וקידושין, צירוף למנין וכדומה, נסיון לערב בדת ובאמונה בין יהודים לבין, להבדיל, גויים, פרצה במחיצה המבדלת בין ישראל לעמים, היל"ת, על־ידי "גיור" שלא כהלכה, וכדומה.

וממעשה קורח נלמדת ההוראה:

כאשר מבטלים גבולות ש"חלק הקדוש־ברוך־הוא בעולמו", הרי בנוסף לעיקר – שזה להיפך מתורת משה שהיא תורת ה', נחלקו על הקדוש־ברוך־הוא – גם אין מביאים בכך שלום, אלא, להיפך: פירוד לבבות,

בדברים שהם שונים או הפוכים זה מזה, לא ייתכן חיבור, אלא על־ידי מחיצה ביניהם. לדוגמא: קשר בין "מים" לבין "אש" אפשרי רק כאשר יש מחיצה (קדרת המים וכדומה) ולא, אין תועלת בחיבור, והוא אף גורם להתבטלות של המציאות האחרת.

רק כאשר מחזקים את המחיצות והגבולות ש"חלק הקדוש־ברוך־הוא בעולמו", וכאשר כל אחד ואחד מתנהגים בהתאם לתפקיד שלשמו ברא הקדוש־ברוך־הוא אותם, אז נוצר שלום, שצריך לשרור, בין הסוגים השונים, כי זהו שלום הבנוי על התורה, אשר "כל נתיבותיה שלום"⁸⁸.

על־ידי כך זוכים לתקופה, אשר "לא יהיה שם... מלחמה ולא קנאה ותחרות⁸⁹, יבוא משיח שהוא מזרע דוד ושלמה⁹⁰, שעל שלמה נאמר⁹¹ "הוא יהיה איש מנוחה... ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו", ולמרות שגם אז יהיו 211ישראל נבדלים מאומות העולם, כנאמר⁹² "ועמדו זרים"⁹³, הרי "ויתקן⁹⁴ את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר⁹⁵ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".