203
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אחרים. כך, לפי דעתו, צריכה להיות האחדות בין ישראל21.
והתורה אומרת, שטענתו והתנהגותו של קרח היתה להיפך מן האחדות – מחלוקת, כפי שמתורגמת בתרגום אונקלוס המילה "ויקח קרח" – "ואתפלג": עד שמכאן נלקחת דוגמא לכלל ענין המחלוקת – "כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו22 שנאמר* ולא יהיה כקרח וכעדתו"23.
ולכאורה, כיצד ייתכן שדרישתו לאחדות גרמה למחלוקת, ומחלוקת חמורה כל־כך עד אשר כל מחלוקת בין יהודים קשורה למחלוקת קרח24?
ה. לכל נברא תפקיד משלו
ההסבר לכך נרמז בתשובת משה רבינו "בקר וידע ה'"25, כפי שמוסבר במדרש26, ורש"י מצטט זאת בפירושו על התורה: "אמר להם משה: גבולות חלק הקדוש־ברוך־הוא בעולמו, יכולין אתם לערב יום בלילה? זהו שאמר הכתוב27 בתחילה: ויהי ערב ויהי בקר ויבדל אלקים בין האור ובין החושך... וכך הבדיל את ישראל מן העכו"ם... וכך הבדיל אהרן, שנאמר: ויבדל אהרן להקדישו בקדש הקדשים28. אם יכולין אתם לעכב29 אותה הבדלה שהבדיל הקדוש־ברוך־הוא בין היום ובין הלילה, כך תוכלו לבטל את זו".
ההסבר לכך הוא: "בעשרה מאמרות30 נברא העולם", ולא "במאמר אחד"*, ולכן הבריאה היא באופן של "גבולות חלק הקדוש־ברוך־הוא בעולמו" – יש דרגות שונות בין הנבראים31. לכל נברא יש תכונה שבה הוא נבדל מן האחרים32.
בדיוק כשם שיש "גבולות" בזמנים של "ערב ובקר", שלכל זמן יש תפקיד המיוחד דוקא לו. וכאשר כל אחד
הערות
- 21. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 31 ואילך.
- 22. ובפרט להדיעה שאינה אסמכתא כ"א מן התורה ובמנין הלאוין (ראה סהמ"צ להרמב"ם שורש שמיני, רמב"ן שם ועוד).
- *. יז, ה.
- 23. סנהדרין שם. וכ"ה בתנחומא פרשתנו יו"ד. במדב"ר פי"ח, כ. וראה פרש"י טז, ד (תנחומא שם ד'. במדב"ר שם, ו) מפני המחלוקת. פרש"י שם, כז: כמה קשה המחלוקת כו'. ובתנחומא שם ד (ובמדב"ר שם, ה): שהיו שכנים לקרח בעל המחלוקת. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 107 ואילך, וש"נ.
- 24. להעיר מאבות פ"ה מי"ז: כל מחלוקת כו' שאינה לשם שמים כו' זו מחלורת קרח כו'.
- 25. טז, ה.
- 26. תנחומא פרשתנו ה. במדב"ר שם, ז. וראה תנחומא שם, ג. במדב"ר שם, ד.
- 27. בראשית א, ד־ה.
- 28. כ"ה בתנחומא. ובבמדב"ר: בקדש קדשים. ובכתוב (דה"א כג, יג) קדש קדשים.
- 29. כ"ה בתנחומא לפנינו. אבל בבמדב"ר שם: לערב.
- 30. ובכל מאמר כמה אותיות ובהן צירופים וחילופים כו' (ראה ח"ב פ"א ופי"ב).
- *. אבות רפ"ה.
- 31. ראה הפירושים במאמרז"ל הנ"ל הפרדס שער ב' פ"ו. מדרש שמואל (אבות שם) – הובאו ונתבארו בד"ה פדה בשלום תרנ"ט. ד"ה הנ"ל (וד"ה שלום רב) תש"ד.
- 32. והטעם לזה הוא מצד הכוונה דדירה בתחתונים, ודוקא ע"י הריבוי בהבריאה מתגלית אחדותו הפשוטה של הקב"ה. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 439 סעיף ז' ואילך, וש"נ. ובכ"מ. לקמן סעיף ט'.
ספר המצוות, שורשים ח׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות שלילות החיוב עם האזהרה.
דע שהאזהרה היא אחת משני חלקי הצווי. וזה כי אתה תצוה למצווה שיעשה דבר אחד או שלא יעשהו, כמו שתצוהו לאכול ותאמר לו אכול או תצוהו להרחיק מן האכילה ותאמר לו לא תאכל, ואין בלשון הערבי שם יכלול שני אלו הענינים יחד, כבר זכרו זה המדברים במלאכת ההגיון ואמרו זה לשונם. ואמנם הצווי והאזהרה אין להם בלשון הערבי שם יקבצם ונצטרכו לקרות שניהם בשם אחד מהם והוא הצווי. והנה כבר התבאר לך כי האזהרה מענין הצווי והמלה המפורסמת בלשון הערבי המונחת לאזהרה היא מלת לא, וזה הענין בעצמו נמצא בלא ספק בכל לשון, כלומר שאתה תצוה למצווה שיעשה דבר או לא יעשה, אם כן הוא מבואר שמצות עשה ומצות לא תעשה שניהם צווי גמור, דברים צונו לעשותם, ודברים הזהירנו מעשותם, ושם המצוה לעשותו מצות עשה ושם המוזהר מהם מצות לא תעשה, והשם שיכללם יחד בלשון הערבי גזרה, וכן החכמים קראו כל מצוה בין עשה בין לא תעשה גזרת מלך. אמנם שלילת החיוב הוא ענין אחר והוא שתשלול נשוא מנושא ואין בו מענין הצווי שום דבר כלל באמרך לא אכל פלוני אמש ולא שתה פלוני היום, ואין ראובן אבי שמעון, והדומים לזה הנה זה כולו שלילת החיוב אין ריח צווי בו.
והמלה שישללו בה בערבי על הרוב הוא מלת לא וישללו גם כן במלת בלי. אמנם העברים רוב שלילתם במלת לא בעצמה שבה יזהירו, וישללו ג"כ באין ומה שיתחבר בו מן הכנויים כמו אינו אינם אינכם וזולתם, אמנם השלילה בעברי במלת לא כאמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, לא איש אל ויכזב ורבים כאלה, והשלילה באין כאמרו ואדם אין, והמתים אינם יודעים מאומה וזולתם רבים. הנה כבר התבאר לך ההפרש שבין האזהרה והשלילה, וזה שהאזהרה מענין הצווי ולא תהיה אלא בפעולת הצווי בשוה, רוצה לומר כי כמו שפעולת הצווי לעולם עתידה כן האזהרה, ולא יתכן שיהיה הצווי בעבר, וכן האזהרה, ואין פנים להכניס הצווי בספור כי הספור צריך לנשוא ונושא והצווי מאמר שלם כמו שהתבאר בספרים המחוברים לזה, והאזהרה גם כן לא תכנס בספור ואין כן השלילה כי השלילה תכנס בספור ותשלול העבר והעתיד והעומד, וזה כלו מבואר בעצמו עם ההשתכלות. וכאשר היה זה כן אין ראוי שימנו מן הלאוין שהם שלילה במצות לא תעשה בשום פנים, וזה ענין מופתי לא יצטרך עליו עד זולת מה שהזכרנו מהבנת עניני המלות עד שיבדיל בין האזהרה והשלילה.
וכבר נעלם מזולתנו זה עד שמנה לא תצא כצאת העבדים ולא ידע כי זה שלילה לא אזהרה. ובאור זה כמו שאספר, וזה כי האל כבר דן במי שיכה את עבדו או אמתו הכנעני ויחסרהו בעת ההכאה אחד מראשי האיברים שהוא יוצא לחרות והיה עולה במחשבתנו אם הדבר כן בעבד כנעני כל שכן באמה עבריה ושהיא כשחסרה אחד מראשי האברים תצא לחירות, ושלל ממנה זה הדין באמרו לא תצא כצאת העבדים כאלו יאמר אינו מתחייב שתצא לחרות בחסרון אבריה, וזה שלילת דין ממנה לא אזהרה, וכן פירשו אותו בעלי הקבלה. ואמרו במכילתא לא תצא כצאת העבדים אינה יוצאה בראשי איברים כדרך שהעבדים כנענים יוצאים. הנה כבר התבאר לך שהוא שלילת דין אחד ישלול אותו ממנה לא שהוא הזהירנו מדבר, ואין הפרש בין אמרו לא תצא כצאת העבדים או אמרו לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא שלילה לבד לא אזהרה, וזה שהוא מספר לנו שלא יצטרך עם הסימן הזה ההסגר ולא יספק בו כי הוא טמא, וכן אמרו לא יומתו כי לא חופשה זה גם כן שלילה לא אזהרה כי הוא אמר אינו מתחייב להם המות אחר שלא נשלם החרות, ואין ראוי שיפורש זה כשנאמר לא יומתו ויצא זה מענין השלילה לענין האזהרה כי הנה אמרו לא יומתו כי לא חופשה כמו אמרו אין לנערה חטא מות ששלל ממנה חיוב ההריגה בעבור האונס, וכן הנה שלל מהם חיוב ההריגה בעבור העבדות כאלו יאמרו אין להם חטא מות. וכן אמרו ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא שלילה, ובארו חכמים שהוא שלילה ופירשו ענינה ואמרו (תנחומא) שהוא יתעלה ספר לנו שכל מי שיחלוק על הכהונה ויערער בה לא יחול בו כקרח וכעדתו מן הבליעה והשרפה אבל אמנם יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, רוצה לומר הצרעת, והוא יתעלה אמר אליו הבא נא ידך בחיקך, והביאו ראיה ממה שקרה לעוזיהו מלך יהודה, ואף על פי שמצאנו להם לשון אחר בגמרא סנהדרין (דף ק"י) והוא אמרם כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו, זה על צד האסמכתא לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת.
ואולם האזהרה על זה הוא נכלל תחת לאו שני כמו שאבאר במקומו, ואין שם דבר יתבאר לך בו שלילה מן האזהרה זולת עניני המאמר, אמנם מן המלה לא יתבאר בשום פנים, כי מלת השלילה והאזהרה בעברי מלה אחת והיא מלת לא, ויצטרך אל משכיל שיהיה מבין עניני המאמר והוא ישיג מהרה איזה לאו הוא שלילה ואיזה לאו הוא אזהרה, במה שקדם לנו ביאורו. וכבר רמזו ע"ה על זה הענין וזה במה שמצאנו להם מחלוקת בלאו מן הלאוין אם הוא שלילה או אזהרה, והוא אמרו בחטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. כי הנה תנא דידן ותנא המדבר בלשון המשנה סברתו שזה אזהרה ולכן אמר אם הבדיל פסול, ויתחייב לפי זה שיהיה זה הלאו מצות לא תעשה הוא כאשר הבדיל פסול כאילו הקריב שאור או דבש, ורבי אלעזר סבר שזה הלאו שלילה לא אזהרה ושאמרו לא יבדיל ירצה בו אינו צריך שיבדיל את הראש אבל שיחתכו על איזה שעור שיהיה ולכן אם הבדיל לפי דעתו כשר, וכן אמרו בגמרא זבחים (דף ס"ה:) אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון שמעתי שמבדילים בחטאת העוף מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, והקשו על זה ואמרו אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות, והיתה התשובה התם דכתיב בעל הבור ישלם מכלל דבעי כסוי. הנה כבר התבאר כי מענין המאמר יקחו ראיה אם הוא שלילה או אזהרה, והתבאר גם כן שאמרו לא יבדיל מצות לא תעשה לפי מה שכתב המשנה, ומהנה התבאר שאמרו בעולת העוף ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל אין ראוי למנותו כי הוא שלילה, ולדברי הכל אם הבדיל כשר כי הוא בעבור שאמר בעולת בהמה ונתח אותה לנתחיה והיה עולה בדעת שעולת העוף כן ואמר שאינו צריך להבדיל אבל ישסעהו לבד, ואם הבדיל כשר כמו שהתבאר במקומו.
ומכלל אלו הלאוין לאוי השלילה גם כן אמרו כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. ואמנם יתבאר לך שזה שלילה לא אזהרה כשתדע עניני זה המאמר מהו, וזה שהכתוב ההוא כבר דן בדמים קצובים בערכים בחשבון שנות הנערך והיותו זכר או נקבה, ואין הפרש בין שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואנחנו נראה הפלוני ההוא מי הוא ומה שנותיו ויתן לפי זה, ואם היה הנערך איש שנתחייב מיתת בית דין ונגמר דינו ואחר זה אמר מי שאמר ערך זה עלי לא יתחייב לתת דבר בי הוא חשוב כמת שאין ערך לו משנגמר דינו, וזה הענין ירצה באמרו לא יפדה רוצה לומר אין לו דמים שיצטרך אותו המעריך שיתנם, וזה דין מדיני הערכים ומשפטיהם זכרם הכתוב ואינו אזהרה. ולשון המשנה (ערכין י':) הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך. ובאר התלמוד שזה בתנאי שיהיה יוצא חייב מבית דין ישראל. ולשון מכילתא חייבי מיתת בית דין אין להם פדיון שנאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, והתבונן לשון המאמר ודקדק העיון בו איך בארו שזה הלאו שלילה לא אזהרה, באמרם אין להם פדיון ולא אמרו אין פודין אותם. וזה הענין בעצמו בארו בספרא בפרשת ערכים אמרו מנין למחוייב מיתת בית דין שאמר ערכי עלי שלא אמר כלום תלמוד לומר לא יפדה, כלומר מנין שאינו חייב ערך. וכבר בארנו זה הענין תכלית הבאור עד שלא נשאר בו ספק אפילו אצל מי ששכלו יותר עב שבכל האנשים. ואחר שדברנו בכונה הזאת דע כי המלות שתבוא בהן אזהרה בתורה ארבע מלות וכל מה שיזהיר ממנו באחת מאלו הארבע יקרא מצות לא תעשה, והם השמר פן ואל ולא. ובבאור אמרו (מכות י"ג:) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלם בו כוונת השאר. וזה כי כשספר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו בשנשלול ממנו הפועל הפלוני והפלוני הנה אותו הפועל ימנה מכלל מצות לא תעשה ואע"פ שהלאו שבא בו הוא שלילה לא אזהרה מאחר שצונו שנשלול אותו מנפשותינו, ובאמרו אני לא עשיתי כך וכך ידענו בהכרח שהפועל כך וכך מוזהר ממנו, וזה כמו שצוה הכתוב לנו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, הורה זה על היות כל פעל מאלו מוזהר ממנו. והנה יבא באור זה במקומו בדברנו על אלו המצות:
במדבר רבה י״ח:כ׳ - הטקסט מספריא
וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת (במדבר טז, א), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אוֹן, שֶׁכָּל יָמָיו בַּאֲנִינוּת. בֶּן פֶּלֶת, בֵּן שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ פְּלָאוֹת. אָמַר רַב אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ, וְאָמְרָה לֵיהּ מַה לָּךְ בַּהֲדֵי פְּלוּגְתֵּיהּ, אִי אַהֲרֹן כַּהֲנָא רַבָּא אַתְּ תַּלְמִידָא אִי קֹרַח כַּהֲנָא רַבָּה אַתְּ תַּלְמִידָא. אִמְרָה לֵיהּ יְדַעְנָא כּוּלֵיהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישָׁא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (במדבר טז, ג): כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים, מָה עָבְדַת אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וְאַרְוִיתֵיהּ, וְאַגְנִיתֵיהּ בְּעַרְסָא וַהֲוָה יָתְבָא אַבָּבָא הִיא וּבְרַתָּא וְסָתְרָא לְמַזְיָהּ, כָּל מַאן דַּאֲתָא בִּשְׁבִיל אוֹן בַּעֲלָהּ כֵּיוָן דְּחַזְיָיהּ הָדַר, אַדְּהָכֵי וְהָכֵי אַבְלְעִינְהוּ, הַיְינוּ דִכְתִיב (משלי יד, א): חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן, (משלי יד, א): וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח. (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה, נְשִׂיאֵי עֵדָה, מְיֻחָדִין שֶׁבָּעֵדָה. (במדבר טז, ב): קְרִאֵי מוֹעֵד, שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים. (במדבר טז, ב): אַנְשֵׁי שֵׁם, שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בַּכֹּל. (במדבר טז, ד): וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה. וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם (במדבר טז, כה), אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחֲלֹקֶת, אָמַר רַב כָּל הַמַּחְזִיק בְּמַחֲלֹקֶת עוֹבֵר מִשּׁוּם (במדבר יז, ה): וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, אָמַר רַב אָסֵי רָאוּי לְהִצְטָרֵעַ, כְּתִיב הָכָא (במדבר יז, ה): כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה לוֹ. וּכְתִיב הָתָם (שמות ד, ו): וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ וגו'. אָמַר רַבִּי חִסְדָּא כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו, ט): בְּהַצֹּתָם עַל ה', אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ, יג): הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה', אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ח): לֹא עָלֵינוּ תְּלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ כָּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחֲרֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, ה): וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם וגו'. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב (חבקוק ג, יא): שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה, מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לִזְבוּל אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִין לְבֶן עַמְרָם נֵצֵא, וְאִם לָאו, לֹא נֵצֵא, עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים, אָמַר לָהֶם לִכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, לִכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם, מְחִיתֶם, וְהָאִידְנָא עַד דִּמְחוֹ לְהוֹ לָא נָפְקֵי. דָּרַשׁ רָבָא מַאי דִכְתִיב (במדבר טז, ל): אִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אִם בְּרִיאָה גֵּיהִנֹּם, מוּטָב, וְאִם לָאו יִבְרָא ה', לְמַאי, אִילֵימָא לְמִבְרְיֵיהּ מַמָּשׁ, וְהָכְתִיב (קהלת א, ט): אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא לְאַקְרוּבֵי פִתְחָא. (במדבר כו, יא): וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. תָּאנָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ מָקוֹם נִתְבַּצֵר לָהֶם בַּגֵּיהִנֹּם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא זִימְנָא חָדָא הֲוָה אָזֵילְנָא בְּאוֹרְחָא, וְאָמַר לִי הַהוּא טַיְיעָא תָּא וְאַחְוֵי לָךְ בֵּי בְּלוּעֵי דְקֹרַח, אָזְלֵי וַחֲזָאי תְּרֵי בִּזְעֵי וְקָא נָפַק קוּטְרָא מִינַיְּיהוּ, שָׁקַל גַּבְּבָא דְּעַמְרָא וְאַמְשְׁיֵיהּ בְּמַיָּא וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוֹמְחָא וְעַיְילֵהּ לְהָתָם וְאִיחֲרַךְ וּנְפַל. אֲמַר לֵיהּ אַצֵּית מַאי שָׁמַעְתְּ, וּשְׁמָעִי דַּהֲווֹ קָאַמְרֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין, אָמַר לִי כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדְּרָא לְהוֹ גֵּיהִנֹּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת וְאָמְרֵי הָכֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְלֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָן, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה (שמואל א ב, ו): ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
משנה אבות ה׳:י״ז - הטקסט מספריא
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.