תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך טז ויקהל

שיחה ב

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־13 עמודים חיפוש חדש

434שיחה ב

ויקהל^*

א. הארון – מקום התורה

על הפסוק¹ "ויעש בצלאל את הארון" נאמר במדרש²: "בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא למשה עשה המשכן, בא ואמר לבצלאל. אמר לו: מהו המשכן הזה? אמר לו: שישרה הקדוש־ברוך־הוא שכינתו בתוכו^* ומלמד לישראל תורה, אמר לו בצלאל: והיכן התורה נתונה? אמר לו: משאנו עושים את המשכן אנו עושין הארון, אמר לו: רבינו משה, אין כבודה של תורה בכך, אלא אנו עושין הארון ואחר־כך המשכן³, לפיכך זכה שיקרא על שמו, שנאמר: ויעש בצלאל את הארון".

ממדרש זה נראה, שמשמעות ענין הארון היא ענין בפני עצמו, הנפרד מהשראת השכינה במשכן, וכך מובן גם ממדרש אחר⁴, האומר שלאחר בנית המשכן אמר הקדוש־ברוך־הוא:

ב "תקנתם אכסניא לעצמי ועכשיו תקנו אכסניא לתורה שתהא שרויה אצלי".

אין מובן: אמנם הארון הוא מקום התורה⁵, אבל גם עיקר השראת השכינה היה בתוך הארון ובאמצעותו⁶, כהסברו של הרמב"ן⁷ ש"עיקר החפץ במשכן" הוא "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון". כיצד ניתן, אפוא, להפריד ולומר, שכלל המשכן והמקדש הוא למען "השראת השכינה", והארון הוא "מקום התורה"?

ב. דברי רבי אלעזר וריש לקיש בגמרא

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר:

על השראת השכינה במשכן "דאקרי מקדש"⁸, כבר נאמר בפסוק⁹ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומן הלשון ש"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" 434לומדים שהדבר קשור עם ענין נוסף – ושכנתי בתוך כל אחד ואחד¹⁰.

ההסבר לענין השראת השכינה "בתוך" המקדש הפרטי של כל יהודי הוא:

בסוף מסכת חגיגה נאמר בגמרא: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם¹¹ שולטת בהן¹² קל וחומר מסלמנדרא. ומה סלמנדרא שתולדת אש היא, הסך מדמה – אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב¹³ הלא כה דברי כאש נאום ה' – על־אחת־כמה־וכמה. אמר ריש לקיש: אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב. מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאין מצוות כרימון, דכתיב¹⁴ כפלח הרימון רקתך, אל תקרי רקתך אלא ריקנין שבך – על־אחת־כמה־וכמה".

באופן פשוט הקשר בין שתי האמרות הוא: בהמשך לסוגיא הקודמת הדנה בציפוי המזבחות – מזבח הזהב והנחושת, מובאת אמרתו של ריש לקיש ש"אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב", שבה מודגש שהמזבח היה מצופה זהב, ובענין זה מובאת לפני כן גם אמרתו של רבי אלעזר ש"אין אור של גיהנם שולטת" גם ב"תלמידי חכמים".

אבל לפי זה אין מובן:

א) אם כך, היתה צריכה להיכתב קודם אמרתו של ריש לקיש "קל וחומר ממזבח הזהב", ורק לאחר מכן, אימרתו של רבי אלעזר לגבי תלמידי חכמים, אשר לתוכנה אין שום קשר לעניננו.

ב) עיקר הסוגיא על הקשר שבין פושעי ישראל לבין שליטת גיהנם, ועל גיהנם בכלל, מופיעה במסכת עירובין¹⁵, שגם שם מובאת אמרתו של ריש לקיש, שפושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן..., ואם כך, היתה הגמרא צריכה להביא שם גם את דברי רבי אלעזר "תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן...", שהרי (א) שם מובא עיקר הסוגיא בענין זה, לעומת מסכת חגיגה ששם מוזכר הענין רק בדרך אגב. (ב) מסכת עירובין היא לפני מסכת חגיגה.

ג) דברי ריש לקיש "קל וחומר ממזבח הזהב .. שאין עליו אלא כעובי דינר זהב .. אין האור שולטת בו" מדגישים, לכאורה, את ההיפך ממסקנת הגמרא לפני כן, שלפי רבנן "מיבטל בטל ציפוין גבייהו", שהציפוי 435של מזבח הנחושת והזהב בטל כלפי המזבחות (ולכן אין המזבח מקבל טומאה). ואילו במאמר ריש לקיש מודגשים העוצמה (חוסר הביטול) של ציפוי הזהב, שהציפוי נשמר ושמר על הכלי, על המזבח, עד אשר "אין האור שולטת בו"¹⁶.

ג. שאלות נוספות על האמרות בגמרא

בנוסף לכך יש להבין מספר דיוקים באימרות המובאות בגמרא. ומהם:

א) ה"קל וחומר" הנלמד ממזבח הזהב לגבי "פושעי ישראל" פשוט וברור יותר כל־שכן לגבי תלמידי חכמים, שכשם שהזהב אינו מאפשר לאש לשלוט במזבח¹⁷, כך תורתם של התלמידי חכמים אינה מאפשרת לאור של גיהנם לשלוט בהם, גם אם עשו ענינים בלתי רצויים, שעליהם מגיע להם אור של גיהנם, אילולא זכות התורה.

ואין מובן: (א) כל האמרה לגבי תלמידי חכמים היא מיותרת, לכאורה, כי הדבר נלמד בפשטות מן האמרה לגבי פושעי ישראל¹⁸? (ב) ואם בכל זאת מביאה הגמרא אמרה מיוחדת לגבי תלמידי חכמים – מדוע יש צורך ב"קל וחומר" אחר (מן הסלמנדרא) בעוד אשר אפשר להשתמש באותו "קל וחומר", בענין המזבח?

קושי זה מתחזק עוד יותר: סלמנדרא היא שרץ טמא¹⁹, או חיה²⁰ – ומדוע יש ללמוד לגבי תלמידי חכמים משרץ, בשעה שניתן ללמוד זאת ממזבח הזהב שבבית המקדש?

ב) הן "תלמידי חכמים" שבאימרה הראשונה והן "פושעי ישראל" שבאימרה השניה נמצאים בגיהנם על עבירותיהם²¹, אלא שאור של גיהנם אינו שולט בהם (בראשונים – מפני היותם "תלמידי חכמים", ובאחרים – מפני שהם "מלאים מצוות"). מדוע, אפוא, מכנים את הראשונים "תלמידי חכמים", ואת האחרים "פושעי ישראל"?

436ד. תלמידי חכמים – תורה, פושעי ישראל – מצוות

ההסבר לכל זה הוא:

ההתקשרות²² בין ישראל לקדוש־ברוך־הוא היא באמצעות שני ענינים: לימוד התורה וקיום המצוות. אך יש הבדל ביניהם:

כאשר יהודי לומד תורה ומבין בשכלו את חכמת ה' יתברך, הוא מתאחד עם התורה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו .. להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה"²³, כל מציאותו של האדם היא תורה.

ואילו במצוות אין הדבר כך. אמנם, באמצעות קיום המצוות נעשה מקיים המצוה "מרכבה" לרצון העליון, אבל אין הוא מתאחד עם המצוה, כמו עם התורה²⁴.

וזהו ההבדל בין דברי רבי אלעזר לדברי ריש לקיש: רבי אלעזר מדבר על מעלת התורה אצל ישראל – "תלמידי חכמים" – שבאמצעות התורה נעשה "גופן אש", כלומר, (דברי כאש) תורה. הם מתאחדים לגמרי עם תורה ואלקות, עד שהתורה היא כל מציאותם, כדלעיל. ריש לקיש מדבר על מעלת המצוות – "מלאים מצוות כרימון" – שאמנם באמצעות המצוות אין איחוד מוחלט בין המצוה לבין היהודי, אך בכל זאת הם "מלאים מצוות"²⁵, ולכן "אין אור של גיהנם שולטת בהם"²⁶.

וזוהי גם משמעות הדיוק "מלאים מצוות כרימון": בדיוק כשם שהרימון²⁷ מלא בגרעינים, אבל הגרעינים הם מציאות נפרדת, כך גם פושעי ישראל, למרות שהם מקיימים מצוות, אין "גופן מצוות", אלא רק "מלאים מצוות כרימון".

אף־על־פי־כן, למרות שלתלמידי חכמים יש יתרון ש"גופן אש", אי אפשר ללמוד מ"פושעי ישראל" ש"אין אור של גיהנם שולטת" ב"תלמיד חכמים", כי כאשר תלמיד חכם נכשל בעבירה חמור הדבר יותר מאשר אצל 437פושעי ישראל (בדומה ל"תלמידי חכמים שגגות נעשו להם כזדונות"²⁸),

ומצד שני גם אי אפשר להסיק מפושעי ישראל לגבי תלמידי חכמים, כי תלמידי חכמים "גופן אש", וזוהי מעלה מיוחדת שאיננה אצל פושעי ישראל²⁹.

ה. תלמידי חכמים – סלמנדרא, פושעי ישראל – מזבח הזהב

לפי־זה מובן גם מדוע לומדים לגבי "תלמידי חכמים" מ"סלמנדרא", ולגבי "פושעי ישראל" מ"מזבח הזהב":

"סלמנדרא" היא "תולדת האש" כתלמידי חכמים אשר "כל גופן אש", מהותם היא תורה. ב"קל וחומר" זה מסביר רבי אלעזר פרט נוסף: מדובר כאן על תלמידי חכמים ש"גופן אש", וכיצד יתכן שיחטאו? ומצד שני, אם כבר יש להם חטאים, שבגינם הם נמצאים בגיהנם, מדוע אין אור של גיהנם שולטת בהם, והם נשארים במצב של "גופן אש"? על כך עונה ה"קל וחומר" מן ה"סלמנדרא" ש"תולדת האש היא".

נאמר בגמרא³⁰ "עיקר טבילותא בנורא" – הדרך העקרית להיטהרות מן הטומאה היא אש. ולכאורה, אם אש מטהרת מטומאה, הרי ברור שמן האש לא יכולה להיוצר טומאה, ואילו רואים שמן האש נוצרת סלמנדרא – שרץ טמא, ויחד עם זאת, הרי "הסך מדמה (של הסלמנדרא) אין אור שולטת בו".

ומכך מובן שעל־אחת־כמה־וכמה תלמידי חכמים אשר "כל גופן אש", למרות שייתכנו אצלם חטאים, מפני שהנשמה נמצאת בגוף בשר ודם בעולם הזה ש"הרשעים גוברים בו"³¹, בכל זאת עדיין "כל גופן אש", ו"אין אור של גיהנם שולטת בהן".

לעומת זאת לגבי "פושעי ישראל", שהם "מלאים מצוות", מביאים קל וחומר ממזבח הזהב שהוא מצופה זהב, כי באמצעות המצוות נעשה היהודי רק "מצופה", הוא נעשה מוקף ועטוף במצוה והמצוה מגינה עליו³², אבל אין הוא מתאחד ממש עם המצוה, כבלימוד התורה.

438ו. ההסבר לכינויים "תלמידי חכמים" ו"פושעי ישראל"

לפי־זה מובנת הסיבה לכך שהראשונים מכונים "תלמידי חכמים" והאחרים – "פושעי ישראל":

כיון שתלמידי חכמים "גופן אש", הרי אי־אפשר לכנותם פושעי ישראל וכדומה. יתר־על־כן, אסור לבזותם. על־ידי ביזוי תלמידי חכמים, מבזים את התורה, כי אין אפשרות להפריד בין התלמיד חכם לבין התורה, כנאמר בגמרא³³ "תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא". לפיכך אומרת הגמרא "תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן", ומכך מובן מאליו שהיו אצלם ענינים בלתי רצויים.

לעומת זאת לגבי אנשים פשוטים, למרות שהם מלאים מצוות כרימון, הרי אפשר לבזות אותם בלי לפגוע במצוות שהם קיימו, כי מהותם איננה המצוות, הם רק "מלאים מצוות", כדלעיל.

ואדרבה: הגמרא מקפידה לכנותם "פושעי ישראל" ולבזותם³⁴, כי בזיונם הוא חלק מכפרתם. כדברי הגמרא³⁵ על חזקיהו ש"גירר עצמות אביו על מטה של חבלים".

ז. הארון והקרבנות

מדברי חז"ל³⁶ שהובאו לעיל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל", מובן, שבדיוק כשם שבמשכן הפרטי ישנם שני הענינים של תורה ומצוות, כך הם קיימים גם במקדש ובמשכן הכללי:

ההסבר לכך הוא: לגבי מטרת המשכן והמקדש ישנן שתי דעות. דעת הרמב"ן היא, שעיקר תכלית המשכן היא "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון". ולדעת הרמב"ם³⁷ התכלית היא "להיות מקריבים בו קרבנות".

ויש־לומר, שבענין זה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: ב"ושכנתי בתוכם" שבמשכן ישנם שני ענינים: א) שבמשכן תהיה אלקות בגלוי, באופן של איחוד. ב) שהשראות השכינה תהיה "בתחתונים", באמצעות בירור וזיכוך הענינים התחתונים והגשמיים, בדומה למצוות, המתבצעות דוקא בדברים גשמיים.

ואלה שני הענינים של "ארון" ו"קרבנות" והמשכן בכלל:

439א) בארון (התורה) היתה אלקות בגלוי, "מקום הארון אינו מן המדה"³⁸ – נראה היה בגלוי שהמציאות של המקום הגשמי של הארון היא אלקות, שהוא "נמנע הנמנעות"³⁹, מדה מדויקת דוקא של אמתים וחצי וגו', וביחד עם זאת אינו מן המדה – וזוהי מעלת האיחוד המתבצע באמצעות התורה⁴⁰, כנ"ל.

ב) ענין הקרבנות, והמשכן בכללותו, שלקחו י"ג⁴¹ (או ט"ו⁴²) דברים גשמיים והפכום למקדש לה', הוא השראת והורדת השכינה לתחתונים⁴³, בדומה לזיכוך הדברים הגשמיים על־ידי קיום המצוות. אמנם, גם במשכן בכלל ובקרבנות בפרט היה גילוי אלקות, היו ניסים וכדומה, אבל לא היה זה באופן שהמציאות של גוף הדברים הגשמיים נהפכה לאלקות⁴⁴.

ח. אכסניא לעצמי – אכסניא לתורה

לפי־זה מובן מדוע מבדילים המדרשים שהובאו בתחילת השיחה בין הארון לבין המשכן בכללותו, למרות שבאופן כללי היתה השראת השכינה במשכן גם באמצעות הארון, כי באופן פרטי יש כאן שני ענינים:

א) "אכסניא לעצמי" – המשכת השכינה בדברים הגשמיים שבמשכן ובעבודת הקרבנות, בדומה לענין המצוות, קישור האלקות לעולם – "אכסניא" ודירה בעולם הזה הגשמי.

ב) "אכסניא לתורה" – השראת השכינה בארון, באופן של איחוד, שהאלקות מאוחדת עם הארון, ומקום הארון, כדלעיל. בדומה לענין של תלמידי חכמים⁴⁵, שבאמצעות התורה נעשה "גופן אש"⁴⁶.

ט. תורה – איחוד, מצוות – התבטלות

ההבדל שהוזכר לעיל בין התורה למצוות באופן פעולתם במקדש הפרטי, ביהודי הלומד תורה ומקיים 440מצוות, וכן במקדש הכללי, נובע מן ההבדל ביניהם כפי שהם קשורים לאלקות⁴⁷:

על התורה נאמר⁴⁸ "אורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד". כלומר, התורה והאלקות הם מציאות אחת, ולא כשני דברים המחוברים זה לזה.

לעומת זאת המצוות, שהן רצון העליון, נקראות "אברין דמלכא"⁴⁹, כאיברים למטה, שלמרות שהם בטלים לנפש, הם אינם מאוחדים עמה ממש. המצוות הן הוראות לאדם, ולא כתורה שקיימת גם לפני שהאדם לומד אותה⁵⁰.

לכן, כאשר יהודי לומד תורה, חכמת ה' המאוחדת עם אלקות, הוא מתדבק ומתאחד עם תורה ואלקות.

אבל כאשר יהודי מקיים מצוה ומבצע את רצון ה' וציוויו, הרי הוא מתבטל כלפי רצון ה', אך אינו מתאחד עם המצוה.

י. "ושכנתי בתוכם" – תורה ומצוות

לפי־זה ניתן להבין טוב יותר שלענין של "ושכנתי בתוכם", עשיית דירה לה' יתברך בתחתונים⁵¹, יש צורך הן בענין של תורה והן בענין של מצוות.

כוונת הקדוש־ברוך־הוא בכך שנתאוה להיות לו יתברך דירה בתחתונים היא, שעצמותו יתברך⁵² תשרה כאן למטה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו⁵³. ולשם כך יש צורך בשני דברים: א) דבר שיביא את עצמותו של ה' ממש, ב) ענין שיגרום לכך שהשפעה זו תרד לתחתונים.

וזהו ההבדל בין תורה למצוות: על־ידי התורה, שאורייתא וקודשא־בריך־הוא כולא חד, יורד השפע של עצמות האלקות⁵⁴, אבל אין היא גורמת לכך ששפע זה ירד לתחתונים, כי גם כאשר יורדת התורה למטה היא נעלית מ"התלבשות"⁵⁵ בדברים תחתונים וגשמיים⁵⁶.

441לעומת זאת המצוות הן "אברין דמלכא", וכאשר הן יורדות למטה, הן "מתלבשות" בדברים גשמיים, ואדרבה: זהו כל ענין המצוות – ביצוע של המצוות בדברים תחתונים וגשמיים ועל־ידי־כך בירורם וזיכוכם. ולכן אפשר באמצעותן להביא לידי הורדת והשראת השפע של עצמות האלקות לתחתונים⁵⁷.

יא. ההסבר לקשר ולסדר שבין האמרות שבגמרא

לפי זה מובן גם הקשר שבין שתי האמרות ש"אין אור של גיהנם שולטת" ב"תלמידי חכמים" ו"בפושעי ישראל" לבין הסוגיה שלפניהן, ומדוע הן מובאות דוקא במסכת חגיגה ולא במסכת עירובין:

משמעות שתי האמרות היא, שיש להתבונן בפרטי הדברים, ואז רואים שאצל יהודים – הן תלמידי חכמים והן פושעי ישראל – העבירות הן רק ציפוי ודבר טפל, והעיקר שבהם הוא טוב וקדושה.

וזה מובא בהמשך לסוגיה לגבי המזבחות שבמקדש, שהם אינם נטמאים, כיוון שהתבוננות בפרטי הדברים מוכיחה שציפוי המתכות בטל לגבי עיקר המזבח⁵⁸.

וכיוון שבהשראת השכינה במשכן ישנם שני הענינים⁵⁹, ענין התורה וענין המצוות, לפיכך מביאה הגמרא⁶⁰ 442בהמשך לזה⁶¹ שגם במקדש הפרטי שבכל אחד ואחד מישראל ישנם שני הענינים של תורה ומצוות, שהם העיקר אצל כל אחד מן הסוגים הללו, תלמידי חכמים ופושעי ישראל⁶², ודברים אלו אינם יכולים להתבטל על־ידי העבירות שהן ציפוי בלבד לגבי עצם מציאותם⁶³.

לפי זה מובן גם הסדר שבין האמרות: תחילה מביאה הגמרא את האמרה לגבי "תלמידי חכמים" ורק לאחר־מכן – לגבי "פושעי ישראל", למרות שמזבח הזהב מוזכר רק באמרה השניה, לגבי פושעי ישראל – מפני שזהו הסדר בכלל "לימוד מביא לידי מעשה"⁶⁴, וכך גם בפעולה של השראת השכינה במקדש (הכללי והפרטי): תחילה ישנה המשכת עצמות ה' על ידי התורה, ולאחר־מכן יורד שפע זה ל"תחתונים" – על־ידי המצוות.

הערות

עמוד 434

*. וסיום מס' חגיגה. וראה לעיל ע' 329 ואילך.
1. פרשתנו לז, א.
2. שמו"ר פרשתנו פ"נ, ב. וראה תנחומא כאן ו. (תנחומא בובער ח).
*. שישרה .. בתוכו: הל' "שישרה" – צע"ק מאגה"ק סכ"ג. וסו"ס כה (קמא, א).
3. וכן ס"ל שם פ"נ, א. וראה במפרשי המדרש שם שדרשא זו פליגא על הא דברכות (נה, א) דבצלאל עשה המשכן תחלה. ועד"ז קה"ר פ"ז בפסוק יא (ולדעת היפ"ת כן ס"ל בשמו"ר שם, ד). וראה אוה"ת פרשתנו ע' ב'רג. ואכ"מ.
4. מדרש אבכיר – הובא ביל"ש תרומה רמז שסח.
5. ראה גם שמו"ר פרשה לד, ב. וראה יומא עב, ב: מכאן לת"ח וכו'. ובכ"מ.
6. כפשטות הכתוב (תרומה כה, כב) ונועדתי לך שם גו'. וראה גם תנחומא פרשתנו ז: ולמה פי' בארון מלאכתו וכו' בשביל ששם צלו של הקב"ה שהוא מצמצם שם שכינתו. ולהלן שם: שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון שהשכינה בתוכו. ובכ"מ.
7. ר"פ תרומה.
8. עירובין ב, א. וש"נ.
9. תרומה כה, ח.

עמוד 434

10. ר"ח (שער האהבה פ"ו ד"ה ושני פסוקים). ובכ"מ.
11. להעיר מזהר פרשתנו (רג, סע"ב. ועד"ז ח"ג רע"ג, א. וראה שם ח"ב פט, סע"ב) דלפי דאשא וחייבין גהינם אית לון נייחא בשבת נצטוו בפרשתנו (לה, ג) "לא תבערו אש בכל מושבותיכם בים השבת".
12. ראה גם זהר פרשתנו ר, רע"א. זח"א קלב, רע"א.
13. ירמי' כג, כט.
14. שה"ש ד, ג.
15. יט, א.

עמוד 435

16. ובפרט לפי פי' התוס' כאן ד"ה שאין (ראה חדא"ג שם) – שהציפוי של זהב מגין על העץ שלא ישרף.
17. כפי פי' החדא"ג בתוס' (כנ"ל בהערה שלפנ"ז).
18. בתוס' עירובין (יט, רע"א): דפושעי ישראל פניהם משחירים* ואלו תלמידי חכמים כלל וכלל לא (וראה לקמן הערה 60). אבל כאן בהסוגיא אין רמז לחילוק זה (גם לא בפרש"י ותוס' כאן). וראה עיון יעקב לעין יעקב כאן שגם התוס' כאן בא לתרץ קושיא הנ"ל. וצ"ע. וראה פי' הרי"ף וחידושים לע"י.
19. ראה תוס' כאן. פרש"י חולין קכז, א ד"ה סלמנדרא.
20. ראה פרש"י כאן. ענף יוסף, לע"י כאן. ערוך השלם בערכו.
21. ראה ענף יוסף לע"י (בשם הר"מ דליאון).
. להעיר מר"ה (יז, א): פניהם דומין לשולי קדירה. וראה מגילה יא, א.

עמוד 436

22. מצות מל' צוותא וחיבור (לקו"ת בחוקותי מה, ג).
23. תניא פ"ה. – ועפ"ז הוא רק ע"י ידיעת התורה (וכן "כולא חד" דלקמן), משא"כ באם לא ידע כו', אף ש(בתושב"כ) מברך ברכת התורה (ראה לקו"ת ויקרא ה, ב). ויל"ע בהמשך תער"ב (שלהי תער"ג. ד"ה ויגדלו הנערים תרע"ה).
24. תניא שם ובפכ"ג.
25. אבל אין הפי' שאלו שבסוג השני הם יותר בעלי עבירה מכמו הסוג הא' דבת"ח. וראה תו"א (פ, סע"ג): ע"ד מארז"ל ע"פ כו' שאפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרימון כי ריקנים אין פי' פושעים ומורדים ח"ו רק שאין בהם תורה, אבל מלאים מצות וד"א. ומה שנק' פושעי ישראל ראה לקמן בפנים ס"ו. ובהערה 34. אבל ראה תו"א מו, ג (ובאוה"ת לשם ויחי תתשל, ב). ד"ח קי, ג.
26. ראה תו"א (סח, ב) בהמשך להמבואר דהמצות הן לבושים ומקיפין והתורה היא מזון ופנימיות: "אבל ת"ח אין אור של גיהנם שולט בו כי התורה והמצות הן הממרקות מבית ומבחוץ". אלא שבתו"א שם מבאר ב' הענינים בת"ח גופא, דהרי כל האומר אין לי אלא תורה כו' (יבמות קט, ב), אבל בכללות הר"ז ב' סוגים בבנ"י (ראה אגה"ק ס"ה. ובכ"מ), וזהו ב' המימרות שבגמ'.
27. להעיר מאוה"ת במדבר ע' קכב. פלח הרמון שה"ש נג, ב.

עמוד 437

28. ב"מ לג, ב. וש"נ. וראה הל' ת"ת לאדמוה"ז פ"ד ס"ג.
29. ולאידך: יש מעלה בקיום המצות (שבאנשים פשוטים) – הביטול והקב"ע הנעשה בקיומן, משא"כ (בת"ח ו)בלימוד התורה מכיון שעיקר (עבודתם) הוא (ב)השגה אינו מורגש בזה ביטול רצונו לגבי רצה"ע. וראה לקו"ש ([המתורגם] ח"ט ע' 74. וש"נ) לענין מעלות הביטול שבזה"ג לגבי העבודה שבזמן הבית.
30. סנהדרין לט, סע"א.
31. ע"ח הובא בתניא פ"ו.
32. ראה תוס' ד"ה שאין, ובחדא"ג. וע"פ המובן בפי' המשניות להרמב"ם כלים פי"א מ"ד, וכפי' מהר"י קורקס בדעתו (הובא לעיל ע' 322 הערה
20. , שטעם רבנן (בגמ' לפנ"ז שהמזבחות אינן מקבלים טומאה) מפני שהן מצופין היינו (גם) שהציפוי מבטל להכלי שלא יקבל טומאה, תומתק ביותר השייכות כאן (ראה לקמן בפנים סי"א) בפושעי ישראל שהמצות (שהם לבושים – ציפוי) פועלים הביטול דמהותם (שע"ש זה נקראו) פושעי ישראל, שאין אש של גהינום שולטת.

עמוד 438

33. מנחות צט, ב.
34. ועפ"ז מתורץ דיוק התוס' כאן (ד"ה פושעי ישראל) ובמפרשי הע"י – כי זה שנק' פושעי ישראל הוא לא מצד היותם פושעים יותר מת"ח. וראה לעיל הערה 25. ולהעיר דגדולה מזו מצינו בהקדמה לאמ"ב (הובא בד"ה זכור תר"פ ספ"א) דמי שאינו משתדל להבין אחדות הוי' הוא בכלל "פושעי ישראל (בנשמתם)".
35. פסחים נו, א. ובפרש"י., ברכות י, ב. ובפרש"י.
36. ראה לעיל הערה 10.
37. ריש הל' ביהב"ח. ספהמ"צ מ"ע כ. הובאו (ב' הדיעות) ונתבארו בלקו"ש חי"א ע' 116 ואילך.

עמוד 439

38. יומא כא, א. מגילה י, ב. ב"ב צט, א. וראה לקו"ש חי"א ע' 319 ואילך.
39. שו"ת הרשב"א ח"מ סי' תיח. ס' החקירה להצ"צ ע' 68 ואילך.
40. ראה תניא פנ"א־נג. ספל"ז.
41. שהש"ר פ"ד, יג. זח"ב קמח, א. תנחומא תרומה ה. הובא בפרש"י ר"פ תרומה. ועוד. וראה אוה"ת תרומה ע' א'שפג (ושם: שהם לנגד הי"ג ת"ד כו' שנמשך ע"י מעשה המצות דוקא). א'שצ.
42. בחיי תרומה כה, ז. כלי יקר שם, ג. וראה זהר שם קלה, א.
43. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג פ' תרומה. ח"ו [המתורגם] ע' 209 ואילך. ובכ"מ.
44. ולאידך: אף שגם הארון (תורה) הוא מדברים גשמיים, אעפ"כ להיותו מיוחד בתכלית ועד שמקום ארון אינו מן המדה, אי"ז אמיתית הענין ד(דירה ב)תחתונים. בדוגמת המבואר (ראה לקו"ש תרומה בהערה שלפנ"ז) שעיקר הענין דושכנתי בתוכם – דירה בתחתונים הוא לא בקיום המצות כ"א בעניני הרשות בכל מעשיך לש"ש ובכל דרכיך דעהו כו'.
45. ראה קיצורים והערות לתניא פ"ה (ע' צ) לענין המע' ש"בידיעת התורה כו' גם חכמת ה' בקרבו" – "על דרך צמצם שכינתו כו'".
46. וברמב"ן ר"פ תרומה להיות שמבאר ש"סוד המשכן הוא שיהי' הכבוד אשר שכן על ה"ס" שיהי' גילוי השכינה כמו במ"ת (הובא ונתבאר באוה"ת תרומה ס"ע א'תכח ואילך) לכן דייק "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון".

עמוד 440

47. וכן משמע מתניא פכ"ג, ובקיצורים והערות לשם (ס"ע קד ואילך). וראה אוה"ת ואתחנן דרושים עה"פ ושננתם בביאור תלמוד גדול או מעשה.
48. הובא בתניא שם בשם הזהר. וראה זח"א כד, א. ח"ב ס, א. ת"ז ת"ו בתחלתו. לקו"ת נצבים מו, א.
49. תקו"ז (סוף תל"א) הובא בתניא שם.
50. ראה קצוה"ע שם (ע' קה). וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 66.
51. תנחומא נשא טז. וראה גם במדב"ר פי"ג, ו. תניא פל"ו. ד"ה יו"ט של ר"ה תרס"ו.
52. ראה המשך תרס"ו שם (ס"ע ג) ובכ"מ.
53. תניא שם.
54. ראה תניא פנ"א־נג. ספל"ז. וראה (לענין המשכן) לעיל הערה 6. ובתנחומא שם בסופו: וכל מקום שהתורה שם השכינה שם עמה. – נמצא פעולת התורה בשתיים: א) ממשיכה העצמות, ב) יחוד, כולא חד. וי"ל דדוקא לפעולה הב' צ"ל באופן ד"ידיעת התורה" (ראה תניא פ"ה). ועפ"ז "אכסניא לעצמי" שקודם "אכסניא לתורה" – היינו לא לעצמות. ויתרה מזה מצינו – לפני מ"ת (שעדיין קיימת הגזירה דעליונים לא ירדו למטה) – נקרא מקום ביהמ"ק בית מלוני (סנה' צה, ב).
55. ראה ד"ה ויאמר משה תש"ד פ"כ. וראה ברכות כב, א. ובהנסמן בלקו"ש כרך ח ע' 352.
56. ועד"ז בנפש האדם, דלהיות שהתורה פועלת יחוד האדם, ה"ז רק בבחי' העליונה שבאדם "שכל", וגם בלבושים רק במחשבה ודיבור ולא כח התחתון שבאדם – מעשה, כבתניא פכ"ג ופל"ז, ולכן צריך למצות דוקא. וע"ד הנ"ל הערה 44 לענין הארון.

עמוד 441

57. כמבואר בתניא פל"ז. ולהעיר מאוה"ת ואתחנן שם. ומה שלפעמים מבואר שהמשכת העצמות היא ע"י קיום המצות ופעולת התורה היא שהעצם יהי' בגילוי (ראה לקו"ש ח"ח [המתורגם] ע' 194. לקו"ש ח"ח ע' 353) – הרי: א) זהו בדרגא התחתונה שבתורה (כפי שהיא בהשתלשלות), אבל ע"י בחי' העליונה שבתורה פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק (ראה לקו"ת ס"פ בהעלותך) – נעשית המשכת העצמות. ב) המשכת העצמות היא ע"י מעשה מצות דוקא, לפי שהכוונה ד"נתאווה הקב"ה כו'" – שהיא בעצמותו ית', למעלה מטו"ד (כמאמר אדה"ז – המשך תרס"ו בתחילתו) – היא ב"תחתונים דוקא, ש"אין תחתון למטה ממנו" שמושלל מגילוי אור (ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 21 ואילך), ובאדם גופא – ה"תחתון" שבו – מעשה המצות דוקא (ראה התמים ח"א ע' ל), אלא שהמשכת וגילוי העצמות במצות הוא ע"י התורה, וע"ד המבואר לענין גילוי כח העצמות שנמצא במל' (ובהיש הגשמי) מצד נעוץ תחלתן בסופן, שיש בזה ב' פרטים: א) שהאור מעורר ומגלה כח העצמות שבמל'. ב) המשכת כח העצמות בבחינת מל' היא ע"י האור (ראה המשך תרס"ו ע' תקכח. ד"ה יחיינו תרצ"ד פי"ד. וראה אגה"ק ס"כ (ושם בסופה: גודל מעלת המצות מעשיות). ועוד). ולהעיר גם מסידור (צח, ג. ביאור למ"ש בלק"א פנ"ב־ג), שהטעם שבלוחות שבארון הי' גילוי עצמות אוא"ס (שלא ע"י השתלשלות) "מפני יו"ד הדברות שבלוחות אבן שהן בדברים תחתונים דוקא".
58. כמבואר כ"ז בארוכה לעיל ע' 329 ואילך (סעיף יא. יג).
59. להעיר מפרש"י (תצוה כט, מב): ויש מרבותינו .. שמעל מזבח הנחושת הי' הקב"ה מדבר .. וי"א מעל הכפרת.
60. משא"כ במס' עירובין מכיון שאין המדובר בענין המזבח – המקדש, אי"צ לפרט במקדש הפרטי ת"ח ופושעי ישראל. וי"ל שבפושעי ישראל שם נכללים גם ת"ח, ואין זה בזיון להתורה שלהם, כי אין מפורש הדיבור אודותם, כי נכללו יחד. ועפ"ז י"ל (ע"ד הרמז עכ"פ) השינוי בהמימרות, שבנוגע לת"ח מתחיל ר"א "ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן", ובנוגע לפושעי ישראל מתחיל ר"ל "אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל" (כפי הגי' בגמרא. משא"כ בע"י. וכ"מ גי' התוס' ור"ח כאן). שלכאורה ה"ז שינוי לא רק בסגנון: כשאומרים "ת"ח אין אור של גיהנם שולטת", הרי הסוגיא הוא ע"ד ת"ח, (שאין האור שולטת בהן): ומהלשון "אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל" משמע שהסוגיא הוא – ב"אור של גיהנם", (ועלי' אומרים שאינה שולטת ב"פושעי ישראל"). ובמס' עירובין הגירסא שלפנינו היא "פושעי ישראל אין אור של גיהנם כו'" וכהסגנון של ר"א כאן בנוגע לת"ח. והביאור: מארי' דמימרא בנוגע לפושעי ישראל הוא ר"ל, ור"ל מכיון שהי' נזהר בדיבורו ביותר, ונזהר לדבר רק עם אינשי דמעלי (וביותר – ראה יומא ט, סע"ב) כשיש ברירה – לא קבע דיבורו בענין פושעי ישראל כ"א בברייתו של הקב"ה אור של גיהנם (פסחים נד, א). אבל בעירובין מכיון שאין מבדיל ת"ח בפ"ע – שמזה מובן שבעניני סוגיא ההיא פושעי ישראל שולל רק פושעי או"ה (ראה שם: הא בפושעי ישראל הא בפושעי או"ה) אבל (גם) ת"ח בכלל – לית לן בה. (ובתוס' שם מיישב הסוגיא דחגיגה. ובכמה דפוסי דהש"ס – בדפוס ראשון (וויניצי', ר"פ): אמשטרדם, ת"ו: ברלין־פרנקפורט, תצ"ד: (ובשער שם: כפי אשר נדפס בבסי"ליאה וכאשר נדפס שני פעמים פה ק"ק פ"פ דאדר) – ליתא תוס' זה. כן ליתא בע"י דעירובין אמשטרדם תק"א, פיורדא תקכ"ו: ברלין, חורב, תרפ"ז ובש"ס – בדפוס אמשטרדם תע"ו: זולצבך תקכ"ו – נמצא תוס' זה כבש"ס ווילנא באותיות קטנות ובחצאי ריבוע).

עמוד 442

61. ועוד: במקדש עצמו הרי מזבח מכפר על אדם (כבגמרא שם לפנ"ז) ולכן בהמשך להמדובר ע"ד המזבח מביא ב' הסוגים שבמקדש הפרטי שצריכים כפרה. (משיחת כ"ף מנחם־אב תשל"א ד"ה פדה בשלום תשל"ב)
62. ועפ"ז יומתק מה שאי' בתנחומא (פקודי ח. ועד"ז שמו"ר פנ"א, ז) עה"פ משכן העדות: בזכות התורה והקרבנות אמר הקב"ה אני מציל אתכם מן גיהנם. שהם ב' הענינים דתורה ומצות שבקדש הכללי והפרטי.
63. והיינו, דההמשך שבהמימרות שבגמ' לענין ציפוי המזבחות הוא לא מצד דברי ר"ל "ק"ו ממזבח הזהב" שהי' מצופה זהב, אלא בהתוכן דענין הציפוי בישראל שהן בדברים בלתי רצויים שבטלים לגבי פנימיותם. וק"ו ממזבח הזהב דר"ל הוא אדרבה לענין המצות בפושעי ישראל, שלגבי מעלת היחוד של תורה בת"ח הוא ע"ד ענין הציפוי, כנ"ל בפנים בארוכה.
64. ב"ק יז, א. וש"נ.

מצוטט ב־13 עמודים

אגרות קודש 1

כרך טו ‹ ה'תקלד לקו"ש חט"ז ע' 441

לקוטי שיחות 4

כרך ל ‹ ויצא ‹ שיחה ב ‹ 138 לקו"ש חט"ז ע' 440
כרך לה ‹ ויגש ‹ שיחה ב ‹ 203 לקו"ש חט"ז ע' 436
כרך יד ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יא ‹ 332 לקו"ש חט"ז ע' 441
כרך טו ‹ ויצא ‹ שיחה ב ‹ 235 לקו"ש חט"ז ע' 436

תורת מנחם 6

טו - שנת תשט"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. יום ב' דראש השנה, ה'תשט"ז לקו"ש חט"ז ע' 440
מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"ו לקו"ש חט"ז ע' 438
סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ ערב יום הכיפורים - להתלמידים שיחיו, לפני כל נדרי לקו"ש חט"ז ע' 441
סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ י"ט כסלו, ה'תשל"ב לקו"ש חט"ז ע' 440
סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ ש"פ וישב, מבה"ח טבת, ה'תשל"ב לקו"ש חט"ז ע' 440
סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי ‹ שיחת יום א' פ' אחרי-קדושים, ב' אייר - תפארת שבתפארת - ה'תשל"ב לקו"ש חט"ז ע' 441

תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 1

‏תרל"ט ח"ב ‹ מאמרים ‹ ושננתם כו' ‹ תצ לקו"ש חט"ז ע' 440

ספר המאמרים ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1

תרצ"ב-תרצ"ג ‹ תרצ"ב ‹ בס"ד. ש"פ וירא, כ' מ"ח צב"ר, ריגא. ‹ קלד לקו"ש חט"ז ע' 440