203
(דלפנינו) [שהחיוב ללמוד תורה בדרך הוא רק לגירסא ("אל תעמידו עצמכם מדברי תורה" — סתם)], ושיטת המדרש לגירסת התוס' [ש"אל תפסיקו מדבר הלכה", שילמדו גם לעיונא] — י"ל, שתלוי במהות ההגנה והשמירה שעל ידי תורה, שיש לבארה בשני אופנים:
א) זוהי סגולה הקשורה עם המצוה דת"ת, שגדלה זכות מעשה מצוה זו, עד שמגינה על האדם37. וע"ד מ"ש הרמב"ם38 שהקורא "פסוקין ומזמור מתהלים" הרי "זכות קריאתן" מגינה עליו וניצל "מצרות ומנזקים".
ב) הלימוד פועל שינוי בהאדם העוסק בתורה, דכאשר טרוד ועסוק בת"ת, נעשה שינוי גברא ע"י שהתורה מתאחדת עמו (בלשון רבינו הזקן39, שנעשה "יחוד נפלא. . לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה" דשכל האדם ודחכמת התורה), ובמילא הרי הוא מוגן ושמור מכל דבר המזיק (כמו התורה)40. וע"ד מאמר חז"ל41 "ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן. . שכל גופן אש דכתיב42 הלא כה דברי כאש נאום ה'".
והנפק"מ בין שני אופנים אלה: לאופן הא' מספיק לימוד התורה למיגרס, ואפילו קריאת פסוקים לחוד, כלשון הרמב"ם הנ"ל "שקרא פסוקין ומזמור מתהלים", שהרי מקיים מצות ת"ת; משא"כ לאופן הב' ה"ז רק כאשר האדם לומד לעיון, שרק כאשר "לומדה היטב בעיון שכלו"39, מתאחד שכל האדם עם חכמת התורה ונעשה שינוי גברא כו'43.
וזהו החילוק בין שיטת הבראשית רבה ושיטת המדרש לגירסת התוס', דלהב"ר הזהירם יוסף שילמדו תורה כדי שתגן עליהם מצות ת"ת, ולזה מספיק לימוד למיגרס; משא"כ להמדרש לגירסת התוס' הזהירם אודות הלימוד לעיונא, כדי שההגנה תהי' כאופן הב' הנ"ל.
ו. ויש לומר, שענין זה (ההגנה ע"י עיון התורה מצד שינוי הגברא) נרמז גם בדיוק לשון המדרש (שבתוס') "אל תפסיקו מדבר הלכה". דלכאורה לשון "
הערות
- 37. וראה סוטה כא, א: זכות תורה כו'.
- 38. הל' ע"ז פי"א הי"ב.
- 39. תניא פ"ה.
- 40. ונוגע להלכה — ראה ב"מ (קח, א) ב"ב (ז, ב ואילך) "רבנן לא צריכי נטירותא" (שלכן אין חייבים בבנין חומה להעיר). וי"ל ש(גם) בזה הוא החידוש בדרשת ר"י (ב"ב שם) "אני חומה ושדי כמגדלות (שה"ש ח, י) אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים", על דרשת ר"ל (שם) "אספרם מחול ירבון כו' (תהלים קלט, יח) ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כ"ש שמגינים עליהם", דלפי דרשת ר"י לא רק התורה שבהם הוא חומה אלא שת"ח הם עצמם כמגדל (לפי שגופן תורה). ומה שרש"י (ב"מ שם ד"ה לא צריכי נטירותא) פי' "תורתו משמרתו כדכתיב (משלי ו, כב) בשכבך תשמור עליך" [וכ"כ הרמב"ם הל' שכנים פ"ו ה"ו "תורתן שומרתן". טושו"ע יו"ד סרמ"ג ס"ב. טושו"ע חו"מ סקס"ג ס"ד] — י"ל לפי שרצה לפרש שהמדובר גם בדרגא של "רבנן" (ע"ד דעת ר"ל) שהוא עצמו לא נעשה מיוחד עם התורה עד שהוא חפצא דתורה השומר ומגין (כבדרגת "רבנן" לפי דרשת ר"י, שמדובר בדרגא נעלית יותר ד"רבנן", כנ"ל).
- 41. סוף חגיגה. וראה בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 436 ואילך, שהוא מצד ה"יחוד נפלא" שע"י תורה, שמציאות האדם היא תורה (ולא רק כדרשה שלאח"ז בגמ' שם, ההגנה שע"י מצות).
- 42. ירמי' כג, כט.
- 43. להעיר מלקו"ת קדושים ד"ה והדרת פני זקן (ל, ד), "ותופשי התורה דהיינו מי שתופס במוח הזכרון וחקוק על לוח לבו תמיד כו' איזהו ת"ח כו' שאז מצוה לעמוד מפניו גם בשעה שאינו עוסק בתורה לפי שהקב"ה שוכן עד בקרבו כו'".
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים י״א:י״ב - הטקסט מספריא
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן - לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר (משלי ג כב): "ויהיו חיים לנפשך".אבל הבריא, שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים, הרי זה מותר.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
משנה תורה, הלכות שכנים ו׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ.
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ג:ב׳ - הטקסט מספריא
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁכָּל אָדָם יוֹצֵא בְּעַצְמוֹ. אֲבָל אִם אֵין יוֹצְאִין בְּעַצְמָם, אֶלָּא שׂוֹכְרִים אֲחֵרִים בִּמְקוֹמָם אוֹ גּוֹבִים מָמוֹן מִבְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹתוֹ, אִם דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְחַיֵּי הָאָדָם כְּגוֹן בְּאֵרוֹת מַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, חַיָּבִים לָתֵת חֶלְקָם. וְאִם בִּתְחִלָּה הָלְכוּ בְּעַצְמָן, וְאַחַר כָּךְ נִמְלְכוּ לִשְׂכֹּר אֲחֵרִים, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים חַיָּבִים לִתֵּן חֶלְקָם (תשו' מהר"מ בְּמָרְדְּכַי פ' הַשֻּׁתָּפִין). אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁמִירַת הָעִיר, כְּגוֹן חוֹמוֹת הָעִיר וּמִגְדְּלוֹתֶיהָ. וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין לָתֵת לָהֶם כְּלוּם, שֶׁאֵין צְרִיכִין שְׁמִירָה, שֶׁתּוֹרָתָן שְׁמִירָתָם. וְלָכֵן פְּטוּרִים מִכָּל מִינֵי מִסִים, בֵּין מִסִים הַקְּצוּבִים עַל כָּל בְּנֵי הָעִיר, בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ לְבַדּוֹ, בֵּין הַקְּבוּעִים בֵּין שֶׁאֵינָם קְבוּעִים, וְחַיָּבִים בְּנֵי הָעִיר לִפְרֹעַ בִּשְׁבִילָם אֲפִלּוּ הַקְּבוּעִים עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם אָמַר הַמֶּלֶךְ שֶׁתַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָם יִתְּנוּ, חַיָּב הַצִּבּוּר לָתֵת בַּעֲדָם. וְאִם הֶחֱרִימוּ הַצִּבּוּר עַל תַּלְמִיד חָכָם לִתֵּן, אֵין בַּחֵרֶם שֶׁלָּהֶם כְּלוּם. וְתַלְמִיד חָכָם יָכוֹל לְהַחֲרִים וּלְשַׁמֵּת הַצִּבּוּר שֶׁיִּתְּנוּ בַּעֲדוֹ דָּמָיו. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ת' ה"ר נְחֶמְיָה באלשקר סי' י"ט). וְאֵין חִלּוּק אִם הַתַּלְמִיד חָכָם עָשִׁיר אוֹ עָנִי. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם ורמ"ה וְר"י הַלֵּוִי). וְדַוְקָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁתּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, אֲבָל אֵין תּוֹרָתָם אֻמָּנוּתָם, חַיָּבִים. וּמִיהוּ אִם יֵשׁ לוֹ מְעַט אֻמָּנוּת, אוֹ מְעַט מַשָּׁא וּמַתָּן לְהִתְפַּרְנֵס בּוֹ כְּדֵי חַיָּיו וְלֹא לְהִתְעַשֵּׁר, וּבְכָל שָׁעָה שֶׁהוּא פָּנוּי מֵעֲסָקָיו חוֹזֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וְלוֹמֵד תָּדִיר, נִקְרָא תּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁהוּא תּוֹפֵס יְשִׁיבָה אוֹ לֹא, רַק שֶׁהוּא מֻחְזָק לְתַלְמִיד חָכָם בְּדוֹרוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בַּתּוֹרָה, וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ בְּרֹב מְקוֹמוֹת הַתַּלְמוּד וּפֵרוּשָׁיו וּבְפִסְקֵי הַגְּאוֹנִים, וְתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ כַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (ת"ה סִימָן שמ"ב). וְאַף עַל גַּב דְּאֵין בְּדוֹרֵנוּ עַכְשָׁו חָכָם לְעִנְיָן שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ לִטְרָא דְּדַהֲבָא אִם מְבַיְּשׁוֹ, מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן לְפָטְרוֹ מִמַּס אֵין מְדַקְדְּקִין בָּזֶה, רַק שֶׁיְּהֵא מֻחְזָק לְתַלְמִיד חָכָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (שָׁם סִימָן שמ"א). וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִפְטֹר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִמַּס, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפָטְרָן (שָׁם שמ"ב).
שולחן ערוך, חושן משפט קס״ג:ד׳ - הטקסט מספריא
כָּל הַדְּבָרִים הַצְּרִיכִים לִשְׁמִירַת הָעִיר, לוֹקְחִים מִכָּל אַנְשֵׁי הָעִיר, וַאֲפִלּוּ מֵהַיְתוֹמִים, חוּץ מִתַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכִים שְׁמִירָה, שֶׁתּוֹרָתָן מְשַׁמְּרָתָן. אֲבָל לְתִקּוּן הַדְּרָכִים וְהָרְחוֹבוֹת, אֲפִלּוּ מִן הַחֲכָמִים. וְאִם כָּל הָעָם יוֹצְאִים וּמְתַקְּנִים בְּעַצְמָם, לֹא יֵצְאוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עִמָּהֶם, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ תַּלְמִיד חָכָם לְהִתְזַלְזֵל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וְעַיֵּן בְּיוֹ"ד סִימָן רמ"ג סָעִיף א'. הָיוּ חוֹפְרִין נָהָר לְהָבִיא לַמְּדִינָה מַיִם, גּוֹבִין אֲפִלּוּ מֵהַיְתוֹמִים, שֶׁזּוֹ זְכוּת לָהֶם, כְּדֵי שֶׁיַּשְׁקוּ מִמֶּנּוּ שְׂדוֹתֵיהֶם וְכַרְמֵיהֶם. לְפִיכָךְ, אִם אֵרַע שׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא בָּאוּ הַמַּיִם, הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנוּ מֵהֶם הַיְתוֹמִים, מַחֲזִירִים לָהֶם כָּל מַה שֶּׁנִּלְקַח מֵהֶם; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: אֲבָל אֵין הַיְתוֹמִים צְרִיכִים לִתֵּן, אֲפִלּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת, דְּלָאו בְּנֵי מֶעֱבַד מִצְוֹת נִינְהוּ (נ"י פֶּרֶק הַשֻּׁתָּפִין), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן ר"צ סָעִיף ט"ו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.