שיחה ג

173שיחה ג

בשלח

א. יש להבין מהו הקשר בין שבת לבין המן

הפעם הראשונה שבה מוזכרים בתורה הציווים והדינים של שבת¹ היא בפרשתנו, בקשר למן². כיון שהדיוק בכל עניני התורה הוא מלא, מובן שיש קשר תוכני בין המן לבין שבת.

דבר זה נלמד גם מן המובא בשם הרס"ג³, שכאשר נמצאים בשבת (בדרך רחוקה⁴) ואין יודעים איזו פרשה יש לקרוא בשבת זו, יש לקרוא את פרשת המן.

ועוד: למרות שבשבת לא יורד מן, בכל זאת נאמר בזוהר⁵, שהברכה למעלה על ירידת המן בששת ימי השבוע היתה בשבת, כפי שכתוב גם במכילתא⁶ – "ברכו במן"⁷.

ג

יש, אפוא, להבין: מהו הקשר^* בין המן לבין שבת⁸? והרי, לכאורה, לא רק שהקשר ביניהם איננו ניכר, אלא, אדרבה, הם נראים ענינים השונים לחלוטין זה מזה, שהרי מצוות שבת ועניניה קיימים בכל הזמנים ובכל המקומות, ואילו ירידת המן היתה רק בזמן מסויים ובמקום מוגבל, בארבעים השנים של בני־ישראל במדבר, ורק במחנה ישראל במדבר?

ב. הקשר בין השבת לבין המן הוא בענין הכנת המזון

לכאורה, ניתן היה לומר, שהנקודה המשותפת בין המן לבין שבת היא, שבשניהם אין שום טירחה ועבודה: המן 173היה "לחם מן השמים", לא היו צריכים לחרוש, לזרוע וכו' כדי לקבלו, ובדומה לכך בשבת, בנוסף לאיסור עשיית מלאכה בשבת, הרי "מצוה שלא להרהר כלל בעסקיו אלא יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה"⁹, וזאת "משום עונג שבת".

אך לכאורה אין די בכך, שהרי:

א) במן מוצאים בכל זאת טירחות מסויימות, כדברי הגמרא¹⁰: "צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים או דכו במדוכה", וכך גם "צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ללקוט, רשעים שטו ולקטו". וזה אינו דומה לשבת, שאז "כל מלאכתו עשויה" – על היהודי להמנע אפילו מלהרהר בעסקיו¹¹.

ב) ומצד שני: שלילת העבודה בשבת חלה על כל סוגי המלאכה "כאילו כל מלאכתו עשויה", אך לא כן לגבי המן, שבו נשללת רק הטירחה הקשורה במזונו של האדם.

לפיכך מסתבר, שהקשר בין המן לבין שבת הוא בפרט של הכנת המזון והאכילה של שבת.

דבר זה מובן גם מכך שחובת שלוש סעודות שבת, וכן חובת לחם משנה, נלמדים¹² מן הפסוקים¹³ המדברים על המן: "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה", "לחם משנה" – כלומר, עניני האכילה¹⁴ של שבת נלמדים¹⁵ מן המן¹⁶.

ג. יש להבין את הקשר בין שתי מצוות האמורות לגבי המן

על הפסוק¹⁷ "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" אומר רש"י (על המילים "למען אנסנו"): "אם ישמרו מצוות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט", כלומר, ירידת המן היא כדי לנסות "אם ישמרו מצוות התלויות בו" 174שהן: לא להותיר ממנו, ולא לצאת בשבת ללקוט.

יש להבין: מהו הקשר בין שתי המצוות הללו: (א) "שלא יותירו ממנו" (ב) "ולא יצאו בשבת ללקוט", ששתיהן מהוות "למען" הטעם והכוונה בירידת המן.

ד. ההבדל בין לחם מן השמים לעומת לחם מן הארץ

הענין יובן על־ידי הבהרת החידוש שבמן – "לחם מן השמים" על פני "לחם מן הארץ":

"לחם מן הארץ" כרוך בעבודת האדם: על־ידי שהוא מכין "כלים" בדרך הטבע (חרישה, זריעה וכו'), נותן לו הקב"ה "לחם" (המסמל וכולל את כל צרכי האדם) באמצעות ה"כלי" וה"לבוש".

אך לא כן לחם מן השמים. הוא איננו תלוי בכלים של דרכי הטבע, לגביו אין בכלל עבודת אדם.

מובן, שבהתאם לכך, שונה גם השפעתם על הרגשת האדם:

ב"לחם מן הארץ", שבו מתלבשת ברכת ה' בתוך כלי טבעי שהאדם מכין, הרי למרות הכרתו בכך, שעבודת ההכנה שלו, איננה אלא כלי ו"לבוש" לברכת ה'¹⁸, ויותר מכך, גם את ה"לבוש" וה"כלי" בטבע הוא איננו מכין בכלל שהטבע תופס אצלו מקום, אלא רק בגלל שזהו רצונו וציוויו של ה'¹⁹, ש"וברכך ה' אלקיך" חל רק על "בכל אשר תעשה"²⁰ (ולא על־ידי שיהיה "יושב ובטל"²¹) – למרות כל זאת, כיון שלמעשה מגיע ה"לחם – מן הארץ", באמצעות "לבוש" של טבע שהאדם יוצר על־ידי עבודתו ויגיעתו, הרי יש כאן נתינת מקום להחשבת עבודתם של בני האדם כגורם המביא פרנסה.

אך לא כן בלחם מן השמים. בו אין שום התערבות של פעולת האדם²², ולפיכך נגרמת אצלו הרגשה של הסתמכות מוחלטת על הקב"ה.

לפי כל האמור מובן, שהנסיון "אם ישמרו מצוות התלויות בו שלא יותירו ממנו" הוא הטעם והכוונה בירידת המן, "לחם מן השמים". כדי להביא את היהודי לידי בטחון מושלם בקב"ה (ובאמצעות זאת "לנסותו"), כדי להביאו לידי ההכרה בכך שכל לחמו וצרכיו באים רק מאת הקב"ה לבדו, ללא שום "לבוש" ו"אמצעי" של מלאכת האדם, אסור שיהיה מקום לכך שאדם בעצמו ידאג ללחם בשביל מחר ("שלא יותירו ממנו"). כפי שכתוב 175בתנחומא²³ "דבר יום ביומו, מי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה ר' אליעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמונה"²⁴.

ה. בכל זאת יש למן קשר עם עבודת האדם

למרות שלחם מן השמים, בעיקרו, איננו תלוי בעבודת האדם, ולכן היתה ירידת המן ביחד עם ירידת הטל²⁵, שעליו נאמר "טל לא מיעצר"²⁶ (=הטל אינו נעצר), שהרי הוא איננו תלוי בעבודת האדם, כידוע²⁷, למרות כל זאת מוצאים שגם המן היה כרוך בעבודת האדם, כמוזכר לעיל (בסעיף ב'). וזאת לא רק לגבי הרשעים והבינונים, שהיו צריכים לצאת החוצה כדי ללקוט, אלא אפילו אצל הצדיקים, שהמן "ירד על פתח בתיהם", ובכל זאת הם היו מוכרחים לטרוח בלקיטת המן ב"פתח בתיהם".

ויותר מכך: עצם העובדה שיש הבדלים בעבודה בין שלוש הדרגות של בני ישראל, מוכיחה שהברכה במן לא היתה מנותקת לחלוטין מעבודת האדם המקבל (לא כמו "טל" שאין בכלל הבדל למי הוא מגיע, ולכולם הוא ניתן במידה שווה), אלא היא תלויה, במידה מסוימת, בהכנתו של ה"מקבל" ובמידת היותו ראוי לברכה (אצל צדיקים – פחות טרחה, אצל בינונים – יותר, ואצל רשעים – עוד יותר).

לפי כל האמור מובן הדיוק בלשון הפסוק "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", שאינו דומה לנאמר בפרשת המן (ב"במדבר"^*) בקשר לטל "וברדת הטל". לכאורה, יש כאן סתירה (בפנימיותם של הענינים): מטר מסמל השפעה מלמעלה שבאה על־ידי עבודה שלמטה (כשם שמטר כפשוטו מתהווה מ"ואד יעלה מן הארץ"²⁸), ואם כך, כיצד מתאים הביטוי "ממטיר" לגבי "לחם מן השמים", שאיננו תלוי בעבודה של "אתערותא דלתתא"?

ההסבר לכך הוא כדלהלן: למרות ש"לחם מן השמים" הוא בעיקרו, השפעה שלמעלה מעבודת המקבל (בדומה לטל), בכל זאת יורדת ההשפעה למטה באופן של "ממטיר", 176מטר, כך שיש לו, יחד עם זאת, קשר מסויים עם עבודת המקבל²⁹.

ו. המן מהווה הכנה לקראת הכניסה לארץ ישראל

ההסבר לכך הוא: הענין של המן "לחם מן השמים" היה הכנה לכניסת בני ישראל לארץ ישראל, ששם היתה לבני ישראל עבודה של "לחם מן הארץ". העובדה שהראו לבני ישראל בגלוי שפרנסתם וצרכיהם ניתנים להם מאת הקב"ה בלבד היוותה הכנה ונתינת כח, שגם בהגיעם ל"ארץ נושבת", ובעברם לעבודה מסוג של "לחם מן הארץ", גם אז לא ישכחו, ח"ו, כי "הוא הנותן לך כח לעשות חיל³⁰".

ויותר מכך: "לחם מן השמים" איננו רק הכנה ונתינת כח, אלא הוא גם קיים ומורגש ב"ארץ נושבת": בני ישראל הם, בעצם, למעלה מן העולם והטבע, ולפיכך האמת היא, שאפילו כאשר הם "יורדים" לעולם, לעבודה מסוג של "ארץ נושבת", גם אז פרנסתם איננה קשורה, באמיתות ובפנימיות הענינים, עם דרכי הטבע של "לחם מן הארץ",

[ואפילו לא באופן שלטבע בפני עצמו אין שום מציאות עצמית ותפיסת מקום, והוא בא רק כדי לשמש "לבוש" ל"ברכת ה'", וגם את ה"לבוש" הזה עצמו מכין האדם רק בגלל שכך הוא ציווי ה', כפי שהוסבר לעיל – אלא שיחד עם זאת קשורה השפעה עם הטבע, שהרי ברכת ה' מגיעה לאדם באמצעות הכלי שהכין לכך],

אלא שגם בארץ ישראל, ה"לחם", הפרנסה "מן הארץ", הוא באופן של "לחם מן השמים", והוא לגמרי איננו קשור לדרכי הטבע.

ואכן, זוהי השלמות האמיתית של בטחונו של יהודי בקב"ה:

לא רק במקרה שהוא איננו רואה סיכוי להשגת "לחם", פרנסה, בדרך הטבע³¹, וכתוצאה מכך אין לו שום ברירה, והוא נשען על הקב"ה, שהוא ידאג לפרנסתו באופן נסי³², כמו ירידת המן במדבר –

אלא גם כאשר הוא מכין כלים בטבע, כי כך ציוה הקב"ה, גם אז ברור לו שפרנסתו היא, בעיקרה, "לחם מן השמים"³³, ואיננה תלויה בדרכי הטבע, 177והוא מכיר בכך שבהבטחה של "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה" אין הכוונה רק לכך שברכת הקב"ה היא בהתאם למידות ולהגבלות של ה"כלי" ("תעשה") שהוא הכין (גם כאשר השפע הוא באופן של "וברכך" – ברכה והצלחה), – אלא ברכת ה' היא באין ערוך³⁴. כך שהכלי איננו תופס כלל מקום³⁵.

ז. גם המן צריך להיות כרוך בעבודת האדם

זהו ההסבר לכך שהמן היה צריך להיות כרוך מעט בעבודת האדם:

ה"לחם מן השמים" לא היה כרוך כלל בעבודת האדם, לא היה לו שום קשר ודמיון ל"לחם מן הארץ", וכתוצאה מכך היה מקום למחשבה מוטעית: אצל "לחם מן השמים", שאינו תלוי כלל בהכנתו ובעבודתו של המקבל, דרוש בטחון מוחלט והישענות על הקב"ה, אך לא כן לגבי "לחם מן הארץ". כיון שהתורה עצמה אומרת³⁶ "שש שנים תזרע שדך..." – כאן נחוצה לכאורה, עבודת האדם, הרי שזו הוכחה לכך, שכאילו הכנת "כלי" בטבע תופסת מקום בהשפעת הפרנסה.

כדי למנוע טעות זאת ניתן גם ה"לחם מן השמים" באופן של "ממטיר", בתלות מסויימת בטירחה ועבודת האדם, עובדה המלמדת, שגם במקום שישנה עבודת האדם צריך להיות ברור שהשפע הניתן מלמעלה איננו קשור כלל בעבודת האדם, אלא הוא לחם מן השמים³⁷.

וזוהי נתינת כח לכך, שגם בהיכנסם לארץ נושבת יהיה ברור לבני ישראל³⁸, שגם עבודתם שם, עבודה של "לחם מן הארץ", היא בפנימיותה – לחם מן השמים³⁹.

178ח. השאלה המתעוררת לגבי ברכת המזון

בזה יובן דבר פלא שרואים בברכת המזון:

את הברכה הראשונה של ברכת המזון, ברכת "הזן", תיקן משה רבנו "בשעה שירד להם המן". את הברכה השניה, ברכת הארץ, "יהושע תיקן להם" בכניסתם לארץ ישראל⁴⁰. לכאורה, נשאלת השאלה: ב"ברכת המזון" מודה היהודי ומשבח את הקב"ה על המזון שניתן לו עכשיו, ואם כך, כיצד יתכן שברכת הזן, שמברכים על המזון עכשיו, שהוא לחם מן הארץ, היא בנוסח שתיקן משה על ירידת המן – "לחם מן השמים"⁴¹.

ויותר מכך: הברכה הראשונה נלמדת⁴² מן הפסוק⁴³ "ואכלת ושבעת וברכת, זו ברכת הזן שהיא על אכילה ושביעה⁴⁴", והברכה השניה "על הארץ זו ברכת הארץ"⁴⁴. משמעות הדברים היא פשוטה, שההודיה בברכה השניה "על הארץ ועל המזון" איננה על אכילה ושביעה (שהרי זה שייך לברכת הזן "על אכילה ושביעה"), אלא על הארץ – אנו מודים לקב"ה על שהארץ היא כזאת שהיא "מפקא מזון"⁴⁵ [כדוגמת הברכה השלישית – "בונה ירושלים"].

179ואם כך, תמוה מאד: כיצד יתכן שההודיה על "אכילה ושביעה" שלנו, נכללת דווקא בברכה הראשונה, שיסודה ותוכנה הוא לחם מן השמים (מן)?

לפי ההסבר לעיל יובן⁴⁶: "לחם מן הארץ", ובכלל זה ברכת הקב"ה לארץ שהיא תהיה "ארץ דמפקא מזון", הוא למעשה רק לבוש לשורש ולמקור של מזוננו, שהוא "לחם מן השמים":

כיון שיהודי מכיר באמת שהמקור למזונו איננו תלוי בהכנתו ובעבודתו, ואפילו לא בלבושי הטבע ככלי לברכת ה', אלא זהו אך ורק לחם מן השמים בלבד, הרי מובן שנוסח ברכת הזן על האכילה והשביעה שלו הוא הנוסח של הברכה על "לחם מן השמים", כי זהו המקור האמיתי לאכילתו ולשביעתו. רק אחר־כך מודה היהודי לקב"ה על כך שהוא "מברך" את הכלי והלבוש בטבע ("וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה") – וזוהי ברכת הארץ, "ארץ דמפקא מזון".

ט. שלושת הענינים הקיימים במן

לפי האמור לעיל יובן גם הקשר שבין מן לשבת:

שלושת הפרטים במן שהוסברו לעיל, והם: (א) המן הוא "לחם מן השמים" בגלוי – הוא מראה בבהירות שיש להישען לחלוטין על הקב"ה, כי הכל ניתן מאת הקב"ה בלבד. (ב) אבל כל זה כרוך גם בטירחתו של האדם, בעבודת המקבל. (ג) הדבר נותן כח לכך שגם בעבודה מסוג של לחם מן הארץ (שקשורה בגלוי ל"ארץ" ול"טבע") יש לדעת שבשרשה ובפנימיותה היא לחם מן השמים –

ישנם גם בתוכן הענין של שבת:

(א) בקשר לצרכי שבת⁴⁷ אומרים חז"ל⁴⁸ "לוו עלי... והאמינו בי ואני פורע. כלומר, גם כאשר אין, ח"ו, במה לקנות צרכי שבת, ואפילו כאשר אין סיכוי לאפשרות של רווח מאוחר יותר, לפריעת ההלוואה⁴⁹ – גם אז יש להישען לגמרי על הקב"ה "לוו עלי... ואני פורע"⁵⁰, כי צרכי שבת באים בדומה ל"לחם מן השמים" – ללא עבודת המקבל.

(ב) מצד שני, כרוך הדבר בפשטותו בטירחה של "לוו". ויותר מכך: ההלכה 180הזאת נאמרה רק במקרה שיש לו חפצים שאז "ימשכנם וילוה עליהם", אבל אם "אין לו משלו" אז "לא ילוה ושהקב"ה יפרע"⁵¹. כלומר, למרות שגם כאשר יש לו חפצים למשכן אין בכוונתו לשלם את החוב על־ידי המשכון, אלא כלשון חז"ל "לוו עלי ואני פורע"⁵² – ש"הקב"ה ימציא לו

51) שו"ע אדה"ז סי' רמב ס"ג (ע"פ תוד"ה לוו (לגירסתהמהרש"ל),והגהותאשר"יביצהשם).אבל בב"ח לטאו"ח שם מפרש הספק דהטור שהוא רק לפרוע"⁵³, בכל זאת נדרשת טירחה מסויימת ו"כלי" מצד האדם. הוא צריך שיהיו לו לפחות "חפצים" ש"ילוה עליהם"⁵⁴.

(ג) ההתעלות בשבת משפיעה על ששת ימות החול: על־ידי שליהודי יש בטחון מלא בה' ש"הקב"ה ימציא לו לפרוע", והוא רואה שהקב"ה מברך את ה"טירחה" שלו של "לוו עלי" ואם הוסיף מוסיפין לו (כמ"ש אדה"ז שם "כלומר (שזהו פי' לוו עלי) שאין הוצאת שבת כו'" ראה תוד"ה כל שם "נפקי מקראי דלעיל") ראה פרש"י שם ד"ה חוץ "אותה לא פסקו לו מה ישתכר לו לצרכה ומהיכן תבואהו" דמשמע דמוסיפיןלו גם אם אין לו עסק כו'.

53) שו"ע אדה"ז שם.

ויומתק ע"ד החסידות ע"פ פי' אדה"ז שזהו"ע כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה כו', שהוצאות שבתות בא מבחי' אלקות שלמעלה מהתלבשות בהבריאה (שמצד בחי' המתלבשת בהבריאה ה"הוצאות קצובים לו"), ולכן בא בדרך מציאה מן השמים, בלי עבודת האדם, דוגמת ענין המן כמשנת"ל בארוכה.

54) ראה ר"ח ביצה שם "אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו". ולכאורה מוכח מדבריו שהמדובר ביש לו עסק (כפי' הערוה"ש הנ"ל). ועפי"ז יובן המשך הגמרא "ואמר ר' יוחנן משום ר"א בר"ש הרוצה שיתקיימו נכסיו כו'", שאי"ז רק שמביא אגב גררא עוד מאמר מר"י משום ר"א בר"ש, כ"א המשך בגוף הענין, שגם "לוו עלי" מדובר בשיש לו נכסים כו' עסק.

אבל ע"פ הנ"ל בפנים י"ל דגם לדעת אדה"ז "אני פורע" הוא ע"י "ברכה במעשה ידיכם" (איזה שיהי') אלא שבא לא לפי"ע "המעשה ידיכם" עד שנראה 181(באמצעות ה"כלי" – ה"חפצים"), לא לפי דרכי הטבע, אז גם עסקיו בששת ימות החול יהיו מתוך הכרה שהפרנסה שהוא מקבל על־ידי יגיעתו ועשייתו היא, לאמיתו של דבר, ענין של "אני פורע" הקב"ה ממציא לו (בדרך מציאה) את פרנסתו באופן שלמעלה מדרך הטבע, אלא שהברכה שלמעלה מהטבע מכוסה בלבוש של טבע⁵⁵.

י. פירוש הזהר על הפסוק "אל יותר ממנו עד בוקר"

על הפסוק "אל יותר ממנו עד בוקר", משתמע מדברי הזוהר⁵⁶, שכל ששת ימי השבוע מתברכים מן המן של שבת "בגין דלא יהיב ולא יוזיף יומא דא לחברי" (= בגלל שלא נתן ולא הותיר יום אחד למשנהו).

לכאורה, תמוה: מהו הקשר בין שני הענינים, שמכיון שברכת המן היא בשבת, לכן אסור להותיר מיום אחד למשנהו⁵⁷?

התשובה לשאלה זו ברורה לפי המוסבר לעיל: העובדה שהברכה מלמעלה על הורדת המן נעשית בשבת, היא מפני שענינו של המן הוא השפעה מאת הקב"ה שאיננה מלובשת בכלים ולבושים של הטבע, בדיוק כפי שזהו ענינה של השבת, כפי שהוסבר בהרחבה, ולכן גם זמנו של המן למעלה הוא בשבת, כפשוטו. ולפיכך צריך להיות מצב דומה גם כאשר השפעת המן יורדת למטה: בירידת השפע הזה אין לערב חישובים של בני־אדם לפי הטבע, חישובים המתבטאים גם בכך שמותירים מיום אחד למשנהו.

יא. בשבת עצמה, ובמן במקורו האמיתי, אין כלל עירוב של עבודת

אדם

למרות כל האמור, היתה הברכה וההשפעה של המן בשבת רק למעלה, ואילו למטה לא ירד המן. כי ענין ה"מטר" (שאינו כ"טל"), שנמצא במן, שהוא כרוך בעבודת המקבל, (כפי שהובהרו לעיל ההבדלים בין צדיקים לבינונים וכו'), קיים רק כאשר המן "יורד" מדרגתו למטה, אבל כשהמן הוא "במקומו" (בבחי' שבת) הרי הוא מנותק ונעלה לחלוטין מקשר כל שהוא לפעולתו של מקבל.

ובדומה לכך בשבת, כפשוטו: הצורך במשכון כדי שיהיה "לוו עלי... והאמינו בי ואני פורע" הוא לפני שבת, בשביל צרכי שבת, אבל בשבת עצמה צריך להיות "כל מלאכתו עשויה" ואפילו "שלא להרהר כלל בעסקיו".

לפיכך הענין של "ולא יצאו בשבת ללקוט" הוא אחת מן ה"מצוות התלויות בו", המבטאות את הטעם והכוונה 182בירידת המן – כי ביום השבת מאירה גם כאן למטה המהות של "מן" כפי שהוא "במקומו", ולכן צריך להיות ברור לכל אחד, שכאן לא תיתכן שום התערבות של האדם, ואפילו לא פעולה של "קבלה" (ליקוט) כמו בששת ימי החול – "ולא יצאו בשבת ללקוט".