ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ד בהעלותך שיחה א

1036

קובץ ה-PDF השיחה כולה מצוטט ב־4 עמודים חיפוש חדש

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

הרשעים (אפילו נושאי פסל מיכה)¹¹, ונשאר במהותו ובמעלתו, אלא מתוך שהמן במעלתו נתעכל בהם בפנימיות, הרי פעל בהם זיכוך. וכמארז"ל¹²: "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן", שעל ידי אכילת המן נעשו בני ישראל ראויים לקבלת ודרשת התורה; השפעת המן היתה על כל הסוגים שבששים רבוא בני ישראל, שכן כל אחד מהם קיבל את התורה, ולכל אחד מהם חלק בפשט, רמז דרוש וסוד שבתורה¹³.

אף שגם לאחר אכילת המן נותרו הרשעים כפי שהיו, והדבר לא הביא אותם לידי תשובה מיד – שהרי לכן גם לאחר מכן היה הסדר אצל חלק מבני ישראל של טחנו דכו ובשלו¹⁴, היתה דרושה להם טרחה בהכנת המן לאכילה, וגם "וינסו אותי זה עשר פעמים"¹⁵ היה בחלקו אחר אכילת המן¹⁶ – היינו שהמן עדיין לא פעל בהם את הזיכוך בשלימות, אבל ודאי שבהיותו ענין שכולו טוב פעל בהם כרסום כל שהוא, וסוף כל סוף, כשנתקיים היעוד ונשלם הזיכוך, היתה לאכילה זו חלק בדבר.

ג. לפי זה יובן גם מה שכתב בספר העתים¹⁷ בשם הרס"ג, שהנמצא בשבת בדרך רחוקה ואינו יודע איזו פרשה נקראת בשבת זו, יקרא בפרשת המן, כי פרשת המן נאמרה בשבת^*¹⁷. ולכאורה, הרי ישנן כמה פרשיות בתורה שנאמרו בשבת, "ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה"¹⁸, – ואם כן אפשר הרי, לקרוא למשל, את עשרת הדברות. מהו איפוא הטעם שיש לקרוא דוקא פרשת המן^*?

אלא שלפי האמור לעיל, שלא נפגמה מעלתו של המן גם כשירד למטה ביותר, מובן הקשר המיוחד בין פרשת המן לשבת שמכנה משותף להם: גם שבת ניחונה בסגולה מיוחדת זו – השבת נעלה ביותר, וגם ברדת למטה מטה, הוא נשאר במהותו ומעלתו העצמי¹⁹.

הערות

11. שעבר עמהם עוד בים סוף (סנה' קג, ב. ועיין פסחים קיז, א)
12. מכילתא שמות טז, ד. יל"ש שם. ועייג"כ לקו"ת עקב (יד, ב) שהמן הוא בחי' משה שקיבל התורה, ולכן כתיב בי' ולא ידעון אבותיך, שהאבות היו קודם מ"ת. ובקיצורים שם (טז, ב): הי' זה המזון של דור דיעה שקיבלו התורה.
13. ש' הגלגולים הקדמה יז. ש' המצוות בתחלתו. וראה ג"כ הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ס"ד.
14. עיין זח"ב (סב, סע"ב) ות"ז (בסופו סוף ת"ג) שגם דכו גו' שייך לרשעים. ויש ליישב אשר בזה (משא"כ בפי' שטו גו') לא פליג על הש"ס (יומא עה, א). ובד"ה אר"ע (המשך תרס"ו) הביא דוקא ורק – דכו.
15. במדבר יד, כב.
16. ראה ערכין טו, א. מפרשי המשנה אבות פ"ה מ"ד.
17. הלכות ברכת ועונג שבת סקפ"ד.
*. או שבה נצטוו על השבת.
18. שבת פו, ב.
*. ראה גם לקו"ש חט"ז ע' 173 ואילך.
19. בשניהם – מן ושבת – היא אותה הנקודה: חיבור עליון ותחתון באופן שהעליון נשאר במעלתו והתחתון נשאר במציאותו, אלא שבשבת הוא עליית העולמות (במציאותם הם) למעלה, ובמן – המשכת העליון (במהותו) למטה. ואף שבירידת המן למטה נעשה מזון גשמי (ומגשם קצת, וכשהוצרך משה לקבל התורה לא אכל גם את המן כמו שנעשה מזון גשמי – רק כמו שהוא בדרגת לחם אבירים שמה"ש אוכלין אותו)* ולכן לא ירד המן בשבת, כי בזמן עליית העולמות א"א להיות הירידה למטה – מ"מ גם כמו שהוא בגשמיותו, מלובשים בו אורות העליונים ממש**. ואדרבא דוקא משו"ז לא ירד המן בשבת (שהעלי' היא רק בפנימיות העולמות, שלכן שארי ההשפעות, להיותם מבחי' חיצוניות, יורדים בשבת)*** כי הוא המשכה פנימית. כמבואר בתו"א ויקהל פט, א־ב. ומטעם זה רק ירידת המן (למטה) לא היתה בשבת, אבל המן למעלה, עיקר המשכתו היתה בשבת, וכל שיתא יומין מתברכאן במן מיומא שביעאה (זח"ב ס"ג, ב).
. תו"א קי"ג, ג. – ובתו"א יתרו (עד, א) ובלקו"ת במדבר (ז, ב) איתא, שגם לחם אבירים שמה"ש אוכלין אותו לא אכל איש זה משה. והוא עפ"י ב' הדיעות דר"י ור"ע יומא עח, ב. ויותר נכון (כי בש"ס משמע דלר"ע אכל איש קאי על כל בנ"י) עפ"י הדיעה אשר בשמו"ר פמ"ז, ח, ז. ואלו ואלו דא"ח. ואולי אפשר לתווך בין הדיעות, שנפקא מינה במשה עצמו בין כשלומד מן הקב"ה או כששונה לעצמו, שאז הוא במדריגת מלאך. ודו"ק בתו"א ובלקו"ת (ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א מיום י"ד טבת תש"כ).

מצוטט ב־4 עמודים

תורת מנחם 4

לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. משיחת* ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשכ"א לקו"ש ח"ד ע' 1036
לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ד ע' 1036
ס - שנת תש"ל - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תש"ל לקו"ש ח"ד ע' 1036
סד - שנת תשל"א - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ אחרי-קדושים, י"ג אייר, ה'תשל"א לקו"ש ח"ד ע' 1036

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 9 עמודים.