179

ואם כך, תמוה מאד: כיצד יתכן שההודיה על "אכילה ושביעה" שלנו, נכללת דווקא בברכה הראשונה, שיסודה ותוכנה הוא לחם מן השמים (מן)?

לפי ההסבר לעיל יובן⁴⁶: "לחם מן הארץ", ובכלל זה ברכת הקב"ה לארץ שהיא תהיה "ארץ דמפקא מזון", הוא למעשה רק לבוש לשורש ולמקור של מזוננו, שהוא "לחם מן השמים":

כיון שיהודי מכיר באמת שהמקור למזונו איננו תלוי בהכנתו ובעבודתו, ואפילו לא בלבושי הטבע ככלי לברכת ה', אלא זהו אך ורק לחם מן השמים בלבד, הרי מובן שנוסח ברכת הזן על האכילה והשביעה שלו הוא הנוסח של הברכה על "לחם מן השמים", כי זהו המקור האמיתי לאכילתו ולשביעתו. רק אחר־כך מודה היהודי לקב"ה על כך שהוא "מברך" את הכלי והלבוש בטבע ("וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה") – וזוהי ברכת הארץ, "ארץ דמפקא מזון".

ט. שלושת הענינים הקיימים במן

לפי האמור לעיל יובן גם הקשר שבין מן לשבת:

שלושת הפרטים במן שהוסברו לעיל, והם: (א) המן הוא "לחם מן השמים" בגלוי – הוא מראה בבהירות שיש להישען לחלוטין על הקב"ה, כי הכל ניתן מאת הקב"ה בלבד. (ב) אבל כל זה כרוך גם בטירחתו של האדם, בעבודת המקבל. (ג) הדבר נותן כח לכך שגם בעבודה מסוג של לחם מן הארץ (שקשורה בגלוי ל"ארץ" ול"טבע") יש לדעת שבשרשה ובפנימיותה היא לחם מן השמים –

ישנם גם בתוכן הענין של שבת:

(א) בקשר לצרכי שבת⁴⁷ אומרים חז"ל⁴⁸ "לוו עלי... והאמינו בי ואני פורע. כלומר, גם כאשר אין, ח"ו, במה לקנות צרכי שבת, ואפילו כאשר אין סיכוי לאפשרות של רווח מאוחר יותר, לפריעת ההלוואה⁴⁹ – גם אז יש להישען לגמרי על הקב"ה "לוו עלי... ואני פורע"⁵⁰, כי צרכי שבת באים בדומה ל"לחם מן השמים" – ללא עבודת המקבל.

(ב) מצד שני, כרוך הדבר בפשטותו בטירחה של "לוו". ויותר מכך: ההלכה