174

שהן: לא להותיר ממנו, ולא לצאת בשבת ללקוט.

יש להבין: מהו הקשר בין שתי המצוות הללו: (א) "שלא יותירו ממנו" (ב) "ולא יצאו בשבת ללקוט", ששתיהן מהוות "למען" הטעם והכוונה בירידת המן.

ד. ההבדל בין לחם מן השמים לעומת לחם מן הארץ

הענין יובן על־ידי הבהרת החידוש שבמן – "לחם מן השמים" על פני "לחם מן הארץ":

"לחם מן הארץ" כרוך בעבודת האדם: על־ידי שהוא מכין "כלים" בדרך הטבע (חרישה, זריעה וכו'), נותן לו הקב"ה "לחם" (המסמל וכולל את כל צרכי האדם) באמצעות ה"כלי" וה"לבוש".

אך לא כן לחם מן השמים. הוא איננו תלוי בכלים של דרכי הטבע, לגביו אין בכלל עבודת אדם.

מובן, שבהתאם לכך, שונה גם השפעתם על הרגשת האדם:

ב"לחם מן הארץ", שבו מתלבשת ברכת ה' בתוך כלי טבעי שהאדם מכין, הרי למרות הכרתו בכך, שעבודת ההכנה שלו, איננה אלא כלי ו"לבוש" לברכת ה'¹⁸, ויותר מכך, גם את ה"לבוש" וה"כלי" בטבע הוא איננו מכין בכלל שהטבע תופס אצלו מקום, אלא רק בגלל שזהו רצונו וציוויו של ה'¹⁹, ש"וברכך ה' אלקיך" חל רק על "בכל אשר תעשה"²⁰ (ולא על־ידי שיהיה "יושב ובטל"²¹) – למרות כל זאת, כיון שלמעשה מגיע ה"לחם – מן הארץ", באמצעות "לבוש" של טבע שהאדם יוצר על־ידי עבודתו ויגיעתו, הרי יש כאן נתינת מקום להחשבת עבודתם של בני האדם כגורם המביא פרנסה.

אך לא כן בלחם מן השמים. בו אין שום התערבות של פעולת האדם²², ולפיכך נגרמת אצלו הרגשה של הסתמכות מוחלטת על הקב"ה.

לפי כל האמור מובן, שהנסיון "אם ישמרו מצוות התלויות בו שלא יותירו ממנו" הוא הטעם והכוונה בירידת המן, "לחם מן השמים". כדי להביא את היהודי לידי בטחון מושלם בקב"ה (ובאמצעות זאת "לנסותו"), כדי להביאו לידי ההכרה בכך שכל לחמו וצרכיו באים רק מאת הקב"ה לבדו, ללא שום "לבוש" ו"אמצעי" של מלאכת האדם, אסור שיהיה מקום לכך שאדם בעצמו ידאג ללחם בשביל מחר ("שלא יותירו ממנו"). כפי שכתוב