90
תה ומנוחה גמורה, "וישבתו העם ביום השביעי". בזה היא שלימות הידיעה וההכרה (עד לאופן של ראי' — "למען יראו את הלחם"11) שהקב"ה יכול להזין את ישראל באופן שלא יצטרכו לעסוק בשום מלאכה ויוכלו לשמור (לעסוק) בתורה במנוחה גמורה.
ו. ההסבר האמור בשייכות של ענין המן ליום השבת — עולה בקנה אחד עם דברי הזהר42, דאף שהמן לא ירד בשבת, ה"ז רק בירידתו והמשכתו למטה בעוה"ז, אבל למעלה הוא להיפך — שברכת המן היתה דוקא ביום השבת, ומיני' מתברכין כולהו יומין, שע"י ברכה זו ביום השבת ירד המן למטה בששת ימי החול שלאח"ז.
ולכאורה צריך ביאור: מכיון ש"קדשו במן שלא ירד כלל בשבת"43 — מדוע ברכתו למעלה היא דוקא ביום השבת?
וע"פ האמור לעיל מובן: מכיון שתוכן ענין המן הוא — השפעת מזון באופן של תענוג, "בפנים מאירות. . דרך חיבה"44, לכן הזמן המתאים לברכה על השפעה זו הוא דוקא ביום השבת, שאז הוא זמן מנוחה ועונג.
ז. והנה נוסף לזה שכל התורה היא נצחית, י"ל דזה שהמן הגשמי הוא "משמרת לדורותיכם", נצחי (וכמחז"ל45 שנגנז עם הארון) — יש בו הדגשה מיוחדת שתוכנו ישנו תמיד בכל אחד ואחד מישראל. כלומר, דגם כאשר מזונו של האדם הוא "לחם מן הארץ", ובאופן שהוא בעצמו צריך לטרוח בזה (וכמאמר46: הרבה עשו כר' ישמעאל — שצ"ל ואספת דגניך גו'47 — ועלתה48 בידן) — מ"מ, גם במזון זה ישנו תוכן ענין המן49.
והענין בזה:
ידוע50 ההפרש בין ישראל לעמים, דלאומות העולם נשפע ריבוי השפעה, כי אצלם ההשפעה אינה בחשבון ובאה אליהם "חנם — מן המצות"51, בלי עבודה (רוחנית), ולכן ההשפעה היא בריבוי, מאחר שאינה תלוי' בעבודה; משא"כ ההשפעה לישראל היא השפעה מדודה, כי נשפע לפי עבודתם, וכמש"נ52 "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם". ומכיון שההשפעה היא בחשבון, לכן היא השפעה מוגבלת ומדודה, לפ"ע עבודתם של ישראל.
אבל, ריבוי ההשפעה שאצל האומות הוא רק ריבוי בכמות, אבל אין בהשפעה זו עונג, בלשון התניא53 שהקב"ה משפיע להם חיות רק "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו"; משא"כ בההשפעה לבני ישראל, עם היותה השפעה מדודה, בהשפעה זו ישנו "תענוג", כולל תענוג דלמעלה, שהקב"ה מתענג מהש
הערות
- 11. פרשתנו שם, לב.
- 42. פרשתנו סג, ב. שם יתרו פח, א.
- 43. פרש"י בראשית ב, ג. ועד"ז בפרש"י יתרו כ, יא.
- 44. ל' רש"י פרשתנו טז, ז.
- 45. יומא נב, ב. וש"נ.
- 46. ברכות לה, ב.
- 47. עקב יא, יד.
- 48. ולהעיר מהלשון ועלתה.
- 49. ראה גם בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 176 ואילך.
- 50. בכל הבא לקמן ראה קונטרס ומעין מאמר ח ואילך. ועוד.
- 51. ל' רש"י בהעלותך יא, ה (מספרי שם). וראה זח"ב קכח, א. זח"ג קח, א.
- 52. ר"פ בחוקותי.
- 53. פכ"ב. נת' בקונטרס ומעין מ"ב פ"ב ואילך. מאמר ז' ואילך.
רש"י על בראשית ב׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ויברך, ויקדש. בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ יוֹרֵד לָהֶם עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וּבַשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה, וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹּא יָרַד כְּלָל בְּשַׁבָּת, וְהַמִּקְרָא כָּתוּב עַל הֶעָתִיד:
אשר ברא אלהים לעשות. הַמְּלָאכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לֵעָשׂוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּפַל וַעֲשָׂאָהּ בַּשִּׁשִּׁי כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּב"ר:
ויברך … ויקדש AND GOD BLESSED … AND HE SANCTIFIED — He blessed it through the Manna, that on all other days of the week there should fall for them (the Israelites) an Omer for each person, whereas on the sixth day there should fall twice as much of that bread. So, too, He sanctified it through the Manna, that it should not fall at all on the Sabbath (Genesis Rabbah 11:2). This verse is written here with reference to what would happen in the future.
אשר ברא אלהים לעשות WHICH GOD IN CREATING HAD MADE — The work which should have been done on the Sabbath He did in the double work which He executed on the sixth day, as it is explained in Genesis Rabbah 11:9.
רש"י על שמות כ׳:י״א - הטקסט מספריא
וינח ביום השביעי. כִּבְיָכוֹל הִכְתִּיב בְּעַצְמוֹ מְנוּחָה, לְלַמֵּד הֵימֶנּוּ קַל וָחֹמֶר לָאָדָם שֶׁמְּלַאכְתּוֹ בְעָמָל וִיגִיעָה שֶׁיִּהְיֶה נָח בְּשַׁבָּת (מכילתא):
ברך, ויקדשהו. בֵּרְכוֹ בַמָּן – לְכָפְלוֹ בַּשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה, וְקִדְּשׁוֹ בַמָּן – שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד בּוֹ (מכילתא):
וינח ביום השביעי AND HE RESTED ON THE SEVENTH DAY — If one may say so, He recorded rest about Himself (recorded that He rested) to teach from this an inference à fortiori as regards a human being whose work is performed only by labour and toil — that he should rest on the Sabbath day (Mekhilta).
ברך… ויקדשהו HE BLESSED … AND SANCTIFIED IT — He blessed it through the Manna by giving a double portion on the sixth day — “double bread”; and He sanctified it through the Manna in that on it none fell (Mekhilta; cf. Rashi on Genesis 2:3).
רש"י על שמות ט״ז:ז׳ - הטקסט מספריא
ובקר וראיתם. לֹא עַל הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן" נֶאֱמַר, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לָהֶם, עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן תַּאֲוַתְכֶם, וּבָשָׂר יִתֵּן, אַךְ לֹא בְּפָנִים מְאִירוֹת יִתְּנֶנָּה לָכֶם, כִּי שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן שְׁאַלְתֶּם אוֹתוֹ וּמִכָּרֵס מְלֵאָה, וְהַלֶּחֶם שֶׁשְּׁאַלְתֶּם לְצֹרֶךְ, בִּירִידָתוֹ לַבֹּקֶר תִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד אוֹר פָּנָיו – שֶׁיּוֹרִידֵהוּ לָכֶם דֶּרֶךְ חִבָּה, בַּבֹּקֶר, שֶׁיֵּשׁ שָׁעוֹת לַהֲכִינוֹ וְטַל מִלְמַעְלָה וְטַל מִלְּמַטָּה, כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא (יומא ע"ה):
את תלנתיכם על ה'. כְּמוֹ אֲשֶׁר עַל ה':
ונחנו מה. מָה אֲנַחְנוּ חֲשׁוּבִין?
כי תלינו עלינו. שֶׁתַּרְעִימוּ עָלֵינוּ אֶת הַכֹּל, וְאֶת בְּנֵיכֶם וּנְשֵׁיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם וְעֵרֶב רַב. וְעַל כָּרְחִי אֲנִי זָקוּק לְפָרֵשׁ תַּלִּינוּ בִּלְשׁוֹן תַּפְעִילוּ מִפְּנֵי דַּגְשׁוּתוֹ וּקְרִיָּתוֹ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רָפֶה, הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ בִּלְשׁוֹן תִּפְעֲלוּ, כְּמוֹ "וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה" (שמות י"ז), אוֹ אִם הָיָה דָגוּשׁ וְאֵין בּוֹ יוֹ"ד וְנִקְרָא תִלּוֹנוּ, הָיִיתִי מְפָרְשׁוֹ לְשׁוֹן תִּתְלוֹנְנוּ, עַכְשָׁיו הוּא מַשְׁמַע תַּלִּינוּ אֶת אֲחֵרִים, כְּמוֹ בַּמְּרַגְּלִים "וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה" (במדבר י"ד):
ובקר וראיתם AND IN THE MORNING YE SHALL SEE [THE GLORY OF THE LORD] — Not in reference to that glory of which it stated, (v. 10) “And behold the glory of the Lord appeared in the cloud” is this said, but thus, in effect, did he say to them: In the evening ye shall know that His hand has the power to give you your desire and He will give you flesh; but not with a radiant countenance will He give it to you, because you have asked Him something that is not proper (since one can exist without eating meat), and out of a full stomach (i. e. you really have meat for you have an abundance of cattle); but the bread for which you have asked out of necessity — when it falls in the morning you will behold the glory of the radiance of His countenance (His glory), because He will make it fall for you in a manner that is indicative of His love (Mekhilta) — in the morning, whilst there is yet time to prepare it, and there shall be dew above it and dew below it as though it were carefully packed in a chest (Yoma 75b).
את תלנתיכם על ה׳ this is the same as תלנתיכם] אשר על ה׳] YOUR MURMURINGS WHICH ARE AGAINST THE LORD.
ונחנו מה (lit., and we, what?) means AND WE, WHAT ARE WE accounted (of what importance are we?),
כי תלינו עלינו THAT YOU MAKE everyone MURMUR AGAINST US — your sons, and your wives, and your daughters and the mixed multitude. — And whether I like it or not I am forced to explain the word תַלִּינוּ in the sense of “you make (people) do something”, viz., murmur (i. e. what we call the Hiphil conjugation), because of its (the ל) be eshed and because of the קרי. For if it (the ל) were weak (i. e. without a Dagesh), I would explain it in the sense of “ye do something” (our Kal), just as, (Exodus 17:3) “And the people murmured (וַיָלֶן) against Moses”, or, if there was still a Dagesh but there was no י in it, so that it could be read תִלּוֹנוּ, I would explain it as meaning “ye put yourself in a state of murmuring” (our Niphal; cf. Rashi on Exodus 15:24). Now, however, it being as it is, it must imply “you make others murmur”, just as in the case of the spies it states, (Numbers 14:36) “And they made all the congregation to murmur (וַיַּלִּינוּ) against him” (where וַיַּלִּינוּ is the same grammatical form, so far as conjugation is concerned, as תַלִּינוּ, but as it has an object, כל העדה, it cannot mean “And they murmured”, and must necessarily mean “they made the congregation murmur).
רש"י על במדבר י״א:ה׳ - הטקסט מספריא
אשר נאכל במצרים חנם. אִ"תֹּ שֶׁמִּצְרִיִּים נוֹתְנִים לָהֶם דָּגִים חִנָּם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" (שמות ה'), אִם תֶּבֶן לֹא הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם, דָּגִים הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם? וּמַהוּ אוֹמֵר חִנָּם, חִנָּם מִן הַמִּצְוֹת (ספרי):
את הקשאים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה הַמָּן מִשְׁתַּנֶּה לְכָל דָּבָר חוּץ מֵאֵלּוּ? מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁים לַמְּנִיקוֹת, אוֹמְרִים לְאִשָּׁה אַל תֹּאכְלִי שׁוּם וּבָצָל מִפְּנֵי הַתִּינוֹק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי:
הקשאים. הֵם קוקומבר"שׂ בְּלַעַז:
אבטיחים. בודיק"ש:
החציר. כְּרֵישִׁין, פוריל"ש (תַּרְגּוּמוֹ יָת בּוֹצִינַיָּא וְכוּ'):
אשר נאכל במצרים חנם [WE REMEMBER THE FISH] WHICH WE DID EAT IN EGYPT FOR NOTHING — If you say that they meant that the Egyptians gave them fish for nothing (without payment), then I ask, “But does it not state, (Exodus 5:18): [Go, therefore, now, and work], for there shall no straw be given you”? Now, if they did not give them straw for nothing, would they have given them fish for nothing! — What then is the force of the word חנם? It means: free from (i.e. without us having been burdened with) heavenly commands (Sifrei Bamidbar 87).
את הקשאים THE CUCUMBERS — R. Simeon said, “Why did the manna change its flavor into that of anything one wished (as the Midrash states) except into these vegetables here mentioned, the taste of which it appears not to have assumed since the people lusted for them? Because they are injurious to nursing mothers. So indeed people say to a woman: Do not eat garlic and onions on account of the baby. A parable! This may be compared to a king, etc. as it is related in the Sifrei Bamidbar 87.
הקשאים These are concombres in O. F., (English = cucumbers).
אבטיחים are boudekes in O. F. (English = melons).
החציר are leeks, porels in O. F. [The Targum renders the names of the vegetables by בוציניא etc.].
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.