שיחה ב

68שיחה ב

א. הפרשת מעשר לראשונה –

על ידי מי?

כאשר מפרט הרמב"ם¹ את המצוות שקויימו לפני מתן תורה – על ידי אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק, יעקב ועמרם – הוא אומר: "ויצחק הפריש מעשר". הראב"ד חולק על דבריו ואומר, שאברהם הפריש מעשר. מסבירים המפרשים², שדעתו של הרמב"ם מסתמכת על הפסוק³ "וימצא בשנה ההיא מאה שערים", אשר עליו מפרשים חז"ל⁴, ש"מדד אותה מפני המעשרות". ואילו הראב"ד מסתמך על הפסוק⁵ "ויתן לו מעשר מכל"⁶.

מתעוררת השאלה: כיון שאנו מוצאים כבר את ענין המעשר אצל אברהם, מדוע אומר הרמב"ם "ויצחק הפריש מעשר"?

אמנם, יש המסבירים, שבפסוק לך ב

"ויתן לו מעשר מכל" אין הכוונה

שאברהם נתן מעשר למלכי צדק⁷, אלא

שמלכי צדק נתן מעשר לאברהם⁸, שאז

נעשה אברהם כהן⁹.

אלא שבכך מובן רק מדוע אין

הרמב"ם אומר "אברהם הפריש מעשר",

אבל אין זה תירוץ על דברי הרמב"ם

"ויצחק הפריש מעשר": כיון שכבר

לפני יצחק הפרישו מעשר¹⁰, כיצד

אפשר למנות זאת בין המצוות

שנתחדשו על ידי יצחק?

69יש מפרשים¹¹, שכיון שמדאורייתא חל המעשר רק בגידולי קרקע, הכרחי לומר, שהפסוק "ויתן לו מעשר מכל" המופיע לגבי אברהם, לא היה מפני מצות מעשר.

אך פירוש זה אינו מתקבל כל כך לפי דברי הרמב"ם: כיון שאברהם אבינו קיים גם מצוות דרבנן¹², ולפחות מדרבנן¹³ חלה חובה מוחלטת¹⁴ לתת מעשר מכל הרווחים¹⁵, סביר לומר, שהוא נתן "מעשר מכל" כמצות מעשר דרבנן, אם כי לא כמצוה וחובה לזרעו אחריו. ולפי זה, מוזכר בתורה במפורש, שאברהם הפריש מעשר, ולפחות בעצמו, כדלעיל. וכאשר כותב הרמב"ם "ויצחק הפריש מעשר" היה עליו להבהיר את ההבדל בינו לבין אברהם בענין זה?

ההסבר לכך הוא: לדעת הרמב"ם¹⁶, משמעות הפסוק "ויתן לו מעשר מכל", המוזכר רק כאן, היא, שאברהם נתן מעשר משלל המלחמה שעליה מסופר כאן. וכיון שחוץ משלל המלחמה, אין אנו מוצאים שאברהם נתן מעשר, יש לומר, שמעשר זה היה בדומה למצות תרומת המכס¹⁷, של שבי ומלקוח שלקחו במלחמת מדין, אשר מצוה זו אינה¹⁸ נוהגת לדורות. לפיכך אומר הרמב"ם "ויצחק הפריש מעשר", כי אצל יצחק מוצאים לראשונה הפרשת מעשר מסוג זה, שנקבעה כמצוה לדורות¹⁹.

אמנם, "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה"²⁰, אך בכל זאת אנו רואים, שהרמב"ם מפרט כאן רק מצוות שמסופר בתורה במפורש על קיומן²¹.

ב. מצוות המוזכרות במפורש – מיוחדות מכל השאר

יש לומר, שהחידוש וההבדל שבין המצוות המוזכרות בתורה לגבי כל אחד מהאבות במפורש, לעומת הענין ש"קיימו כל התורה", הוא:

א) את הענינים המוזכרים במפורש קיים כל אחד מהאבות מפני מהותו שלו. כלומר, העבודות המפורשות אצל אברהם קשורות לקו החסד – מדתו של "אברהם אוהבי"; העבודות המפורשות אצל יצחק קשורות לקו הגבורה – מדתו של יצחק, "פחד יצחק"; והעבודות המפורשות אצל יעקב קשורות לקו 70התפארת – מדתו של יעקב²². לעומת זאת, את שאר המצוות, שאינן מפורטות במפורש, קיימו האבות מפני ההתכללות, שכל הספירות כלולות זו מזו²³.

ב) המצוות המוזכרות אצל האבות במפורש הן אלו שהן בעיקר²⁴ ה"סימן לבנים" ונתינת כח למצוות שאנו מקיימים לאחר מתן תורה²⁵. לפיכך מזכיר הרמב"ם לגבי אברהם רק את מצות מילה ותפילת שחרית, למרות שהוא קיים את כל התורה, כדלעיל, כי דוקא מצוות אלו מתייחסות גם עתה לאברהם, למרות שאנו מקיימים אותן מפני שניתנו למשה מסיני, ולא מפני אברהם²⁶ – כי הוא נתן את הכח לקיומן.

ג. מעשר על ידי אברהם – חסד ונתינת כח

מכל האמור לעיל מובנים שני ענינים מנוגדים בדברי התורה על אברהם "ויתן לו מעשר מכל":

א) שנתינת מעשר קשורה לקו החסד. בכך היא שונה מהפרשת המעשר הנובעת מכך ש"יצחק הפריש מעשר", הקשורה לקו הגבורה, ככל מעשי יצחק.

ב) למרות זאת, גם המעשר שנתן אברהם מהווה נתינת כח מסויימת למצות הפרשת מעשר שאנו מקיימים עתה, למרות שעיקר נתינת הכח למצוה זו הוא מהפרשת המעשר על ידי יצחק. שהרי, כיון שכל המצוות ומעשי האבות שהתורה מספרת עליהם הם סימן לבנים, ומהווים נתינת כח לקיום המצוות על ידינו, והרי תרומת המכס אינה נוהגת לדורות, לכן יש לומר, שהמעשה "ויתן לו מעשר מכל" מהווה נתינת כח גם למצות מעשר הנוהגת לדורות, ולא רק לענין חד פעמי של מלחמת מדין, אשר גם נאמר עליו ציווי מפורש המפורט בשעת מעשה.

ד. המסר: "לה' הארץ ומלואה"

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

המשמעות הכללית של מצות מעשר, שחובה לתת ללוי, וכן של מעשר כספים שיש לתת לצדקה, הוא – "לה'²⁷ הארץ ומלואה", שכל מה שיש ליהודי שייך לה'. לכן עליו לתת בראש ובראשונה עשירית, מן המובחר²⁸ ללוי, אשר "הוי' הוא נחלתו"²⁹, ורק 71לאחר מכן הוא רשאי להשתמש בחלקים האחרים לצרכיו שלו.

אך הוראה זו אינה נלמדת רק ממצות מעשר הניתן ללוי, אלא אף ממתנות כהונה. כפי שמרחיב בעל ספר החינוך במצות בכור³⁰ – הראשונה בתורה מכ"ד מתנות כהונה – בהסבירו שזאת "למען דעת שהכל שלו". ועם זאת מובן, שבמצות מעשר יש הוראה מיוחדת שאינה קיימת במתנות כהונה.

הדבר יובן באמצעות הבהרת שני ניגודים שישנם במצוה זו:

מצד אחד אין במצות מעשר פירות מסויימים שדוקא אותם יש להפריש כמעשר ולתתם ללוי, בשונה מרוב מתנות כהונה³¹, אשר בהן נקבע מלכתחילה במדויק, אף לפני הנתינה לכהן, חלקים מסויימים שדוקא אותם יש לתת לכהן. מכך רואים, שכל פרי שהוא, אף אלו שמפרישים אותם אחר כך, שייך לפני כן לחלוטין לבעלים.

ומצד שני: אף לפני ההפרשה נקבעה הכמות – עשירית, לא פחות ולא יותר, "אין מעשרין באומד"³² – שאותה יש לתת ללוי, בשונה מתרומה, למשל³³, אשר אין לה כלל שיעור מדאורייתא, והיהודי נותן כפי רצונו, ואף מדרבנן חובה לתת זאת באומד³⁴ לפי הערכת האדם.

מכך מובן שבמצות מעשר מודגש במיוחד המסר של "לה' הארץ ומלואה", יותר מבמתנות כהונה³⁵: שהקב"ה הוא הבעלים גם על חלק זה השייך, לכאורה, לאדם, וזאת – בזמן שהוא שייך לאדם, לפני ההפרשה. ולא בעלות כללית בלבד, כבתרומה וכדומה, אלא באופן קבוע ומדוד.

ה. יצחק – עבודה מלמטה למעלה

לפי זה יובן הקשר של מעשר דוקא לעבודתו של יצחק:

72ההבדל בין עבודתו של אברהם, קו החסד, לבין עבודתו של יצחק, קו הגבורה, הוא³⁶:

עבודתו של אברהם היא באופן של המשכה מלמעלה למטה. כלומר, הוא "המשיך" והוריד את ה"מעלה" אל תוך ה"מטה", אך המציאות של ה"מטה" נותרה למטה, ללא התרוממות. לעומת זאת, עבודתו של יצחק היא "העלאה מלמטה למעלה", הוא רומם את המטה והפך אותו עצמו, מצד מהותו שלו, לכלי לאלקות. כפי שהוסבר פעם בהרחבה³⁷ הטעם לחפירת הבארות על ידי יצחק, שמשמעותה היא: לא להביא מים חיים ממקום אחר ולהכניסם למקום זה, אלא להעלות ולרומם את המים החיים הנמצאים במעמקי האדמה במקום הבאר.

לכן קשור המעשר דוקא ליצחק, כי בו מודגש שרכושו של היהודי מצד עצמו, אף לפני שקיימו בו את מצות הפרשת מעשר, שייך לקדוש־ברוך־הוא, אלא, שלפני ההפרשה בעלות זו היא בהעלם, וההפרשה מגלה³⁸ את חלקו של הקדוש־ברוך־הוא ברכושו, אשר היה לפני כן, בדומה לחפירת בארות, המגלה את המים החיים שהיו במקום הבאר לפני כן.

זוהי הסיבה לנתינת המעשר ללוי, כי עבודתו של הלוי היא העלאה מלמטה למעלה, בבחינת יצחק³⁹, בשונה מהכהן, שעבודתו היא המשכה מלמעלה למטה.

ו. המעשר של אברהם – מלמעלה

לפי האמור לעיל יובן מדוע היה המעשר של אברהם רק משלל המלחמה, בדומה לתרומת המכס במלחמת מדין:

במלחמה בין שני צדדים אין אף פעם ודאות מי ינצח, אף כאשר אחד מהם חזק הרבה יותר. לפיכך אמרו לבן הדד מלך ארם "אל יתהלל חוגר כמפתח"⁴⁰ – למרות שארם היה חזק, בדרך הטבע, הרבה יותר מישראל, ואשר משום כך התרברב שינצח – כי לפעמים יכול הצד החלש יותר להתגבר ולנצח. ולכן תמיד צריך המנצח במלחמה, על אף שהוא הצד החזק יותר, להודות ולשבח את הקדוש־ברוך־הוא באופן מיוחד.

על־אחת־כמה־וכמה כאשר הנצחון הוא מעל הטבע לגמרי, כבמלחמתו של אברהם אבינו, שבה נצחו אנשים ספורים (או שנים בלבד⁴¹) ארבעה 73מלכים חזקים⁴², וכן במלחמת מדין, שאמנם נטלו בה חלק "שנים עשר אלף חלוצי צבא"⁴³, אך המלחמה התנהלה באופן על־טבעי, כי באופן טבעי, לא ייתכן, גם לגבי הצד המנצח, שלא ייפגע ולא יינזק כלל, ואילו כאן, במלחמת מדין, נאמר "ולא נפקד ממנו איש"⁴⁴ – ובמקרה כזה מגיעים לקדוש־ברוך־הוא שבח והודיה מיוחדים⁴⁵.

זהו הקשר בין נתינת מעשר משלל מלחמה לבין עבודתו של אברהם – המשכת אלקות מלמעלה למטה⁴⁶: הוא קיבל שלל זה על ידי נס, ולכן הוא היה אצלו מלכתחילה ענין אלקי. אמנם, גם כאשר משבחים ומודים לקדוש־ברוך־הוא על נס, מראים בכך את בעלותו של הקדוש־ברוך־הוא על הטבע⁴⁷ ואת הנהגתו⁴⁸, ובמיוחד כאשר הנס מלובש בטבע⁴⁹, כנס של אברהם אבינו, אשר נלחם במלכים, אך בכל זאת גילוי האלקות הוא מצד המשכת האור שמעל הטבע, ולא מצד הטבע עצמו. לכן מתאים הענין לעבודתו של אברהם אבינו "ויקרא... א־ל עולם", שקריאתו זו, שהעולם הוא אלקות⁵⁰, לא היתה אצלו מצד ה"עולם" עצמו, אלא מלמעלה למטה⁵¹.

לפיכך אומר הרמב"ם שהמעשר שאנו מפרישים, המוכיח שרכושו של האדם שייך מצד עצמו לקדוש־ברוך־הוא, אינו נובע מהפרשת המעשר של אברהם אבינו, אלא מכך ש"יצחק הפריש מעשר", כי הוא מדד את התבואה, כדי לדעת את כמות המעשר, אף לפני ידיעתו אודות הנס, שצמחה כמות גדולה פי מאה מהמצופה.

אך יחד עם זאת מספרת התורה גם על "ויתן לו מעשר מכל" של אברהם אבינו, כי מכך נלמדת הוראה ונתינת כוח מיוחדת לגבי המעשר שאנו מפרישים, שאין ללמדה מהמעשר של יצחק.

ז. בפנימיות: יצחק "זרע צדקה"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הנאמר בפרקי דרבי אליעזר⁵² על 74הפסוק "ויזרע יצחק": "וכי יצחק זרע דגן ח"ו, אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים, כדאיתא זרעו לכם לצדקה".

מהי התמיהה "וכי יצחק זרע דגן ח"ו"? על כך מסבירים⁵³: כיון שהאבות היו רועי צאן ונדדו ממקום למקום, ואילו זריעת דגן אפשרית רק כאשר נמצאים במקום קבוע, לכן מסיקים בפרקי דרבי אליעזר שב"ויזרע יצחק" אין הכוונה לומר ש"זרע דגן", אלא "זרע צדקה".

אך לפי הסבר זה אין מובן:

א) אמנם הכרחי לומר שיצחק לא זרע דגן, אך מה נורא בכך, עד כדי שאומרים על זאת "ח"ו"⁵⁴?

ב) במדרש ובפירוש רש"י⁴ מוסבר שיצחק אכן זרע דגן. בכך אין פלא, כי אנו מוצאים הרבה דעות חלוקות במדרשי חז"ל. אך יש כלל, שלא ייתכנו סברות מנוגדות לחלוטין⁵⁵. וכיצד ייתכן, שלדעת המדרש ורש"י יצחק אכן זרע דגן, ואילו לדעת פרקי דרבי אליעזר מופרך הדבר עד כדי ההתבטאות "וכי יצחק זרע דגן חס ושלום"?

ההסבר לכך הוא: גם לפי פרקי דרבי אליעזר המשמעות של "ויזרע יצחק" היא כפשוטה, שיצחק זרע דגן, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"⁵⁶. ובאמירה "וכי יצחק זרע דגן ח"ו, אלא... זרע צדקה" הכוונה היא לבטא את המשמעות הפנימית של "ויזרע":

על האבות נאמר "הן הן המרכבה"⁵⁷, שכל איבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה... כל ימיהם"⁵⁸.

ולכן חס ושלום לומר שהתוכן והמהות של "ויזרע" אצל יצחק היא זריעת דגן⁵⁹. לכן נאמר בפרקי דרבי אליעזר שהמשמעות הפנימית של "ויזרע יצחק", אשר בחיצוניות היא אכן זריעת דגן, היתה "זרע צדקה": יצחק היה צריך לתקן את ענין המעשרות, וכיון שמצות מעשר מן התורה חלה דוקא בתבואה, ודוקא בתבואה השייכת לאדם עצמו⁶⁰, לכן הוא זרע דגן לצורך הפרשת מעשר. משום כך הוא לא "זרע דגן" , אלא לאמיתו של דבר הוא "זרע צדקה"⁶¹ – "ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו"⁵⁸.

75ח. המעשר של אברהם – גשמיות ממש

לפי האמור לעיל מובנת מעלת המעשר שנתן אברהם על פני המעשר שנתן יצחק:

הרכוש שקיבל אברהם במלחמה היה גם בגלוי⁶² רכוש גשמי. ולכן כאשר אברהם נתן מרכוש זה מעשר לשם, אשר היה "כהן לא־ל עליון"⁶³, הוא הראה, שגם הגשמיות שייכת לקדוש־ברוך־הוא. לעומת זאת יצחק, אשר מלכתחילה לא היתה זריעתו בכוונה של "זרע דגן", הרי על ידי נתינת מעשר מסוג זה של דגן אין מודגש שגם הגשמיות שייכת לקדוש־ברוך־הוא.

בדומה ליתרון שיש ב"וכל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"⁶⁴ על פני קיום המצוות בדברים גשמיים: את הדבר הגשמי שבו מקיימים את המצוה מייעד האדם מלכתחילה לקיום המצוה, ולכן אין מודגש בכך שגשמיות ממש היא אלקות. ואילו העבודה של "וכל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" מוכיחה שגם המעשים והדרכים האישיים של האדם הם "לשם שמים" ובאופן של "דעהו".

ענין זה אינו סותר לאמור לעיל, בסעיפים ה' ו', שדוקא המעשר של יצחק מבטא שגם העולם הוא אלקות, כי אדרבה: זוהי עבודתו של יצחק, "העלאה מלמטה למעלה", כפי שיוסבר להלן.

ט. אברהם: ה"מטה" נשאר למטה

ב"העלאה מלמטה למעלה" מעלים את ה"מטה" עצמו, אך זהו כיוון של "העלאה": הוא מתרומם ויוצא מדרגתו הנחותה. לעומת זאת, ב"המשכה מלמעלה למטה", אמנם המשכת האלקות אל ה"מטה" היא מלמעלה, ולא ממנו עצמו, אך ההמשכה חודרת אליו כפי שהוא נמצא למטה⁶⁵.

ולפיכך, אמנם, הרכוש שממנו הפריש יצחק מעשר היה רכוש טבעי, לפי ידיעתו של יצחק, והוא קיים מצוה ב"מטה", אך הוא עשה זאת באופן של העלאה, שהרכוש יצא מהיותו "מטה" והתעלה להיות מצוה, עד שזו הפכה להיות כל מהותו⁶⁶.

לעומת זאת במעשר שנתן אברהם, אמנם השלל ניתן כהמשכה מלמעלה, על ידי נס שהתרחש בו, אך המצוה נמשכה אל תוך הרכוש, כפי שהוא במהותו שלו – מטה.

76י. גם הגשמיות צריכה להיות חדורה באלקות

לפיכך יש צורך בנתינת כח למצות מעשר כפי שניתנה לנו לאחר מתן תורה גם מהפרשת המעשר על ידי אברהם, ולא רק מהפרשת המעשר על ידי יצחק⁶⁷:

מצות מעשר מדגישה, שגם הענינים הפרטיים שעושה האדם מצד טבעו⁶⁸, אשר גם לאחר העבודה של "לשם שמים" ו"דעהו" הם נשארים "מעשיך" ו"דרכיך"⁶⁹ – צריכים להיות חדורים באלקות,

כפי שמובן בפשטות מכך שיהודי צריך לתת מכל רכוש שיש לו, גם כשהוא חפץ ב"גשמיות" שבו, מעשר לה'.

ולכן צריך נתינת כח מהמעשר של אברהם, שהפריש מרכוש שהוא "במהותו" גשמיות.

יא. המעשר מראה את הנהגת ה'

בנוסף לכך: על מצות מעשר נאמר⁷⁰ "עשר בשביל שתתעשר", הכוונה בנתינת מעשר היא כדי להראות שעל ידי מצוה מתעשרים. והקדוש־ברוך־הוא מבקש "ובחנוני נא בזאת", למרות הלאו של "לא⁷¹ תנסו"⁷², כי במצות מעשר הכוונה היא להראות את העושר שזוכים בו על ידי מצוה.

וכיון שכוונת המעשר היא להוכיח את ההשפעה הנמשכת מלמעלה על ידי קיום המצוות, לכן הוא קשור לאברהם, שעבודתו היתה, כדלעיל, "ויקרא שם בשם הוי' א־ל עולם" – להכריז ולהודיע שהקדוש־ברוך־הוא מנהיג את העולם כולו, ומעניק לכל אחד את כל צרכיו בחסד⁷³.