68
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
א.>
א. הפרשת מעשר לראשונה –
על ידי מי?
כאשר מפרט הרמב"ם1 את המצוות שקויימו לפני מתן תורה – על ידי אדם הראשון, נח, אברהם, יצחק, יעקב ועמרם – הוא אומר: "ויצחק הפריש מעשר". הראב"ד חולק על דבריו ואומר, שאברהם הפריש מעשר. מסבירים המפרשים2, שדעתו של הרמב"ם מסתמכת על הפסוק3 "וימצא בשנה ההיא מאה שערים", אשר עליו מפרשים חז"ל4, ש"מדד אותה מפני המעשרות". ואילו הראב"ד מסתמך על הפסוק5 "ויתן לו מעשר מכל"6.
מתעוררת השאלה: כיון שאנו מוצאים כבר את ענין המעשר אצל אברהם, מדוע אומר הרמב"ם "ויצחק הפריש מעשר"?
אמנם, יש המסבירים, שבפסוק לך ב
"ויתן לו מעשר מכל" אין הכוונה
שאברהם נתן מעשר למלכי צדק7, אלא
שמלכי צדק נתן מעשר לאברהם8, שאז
נעשה אברהם כהן9.
אלא שבכך מובן רק מדוע אין
הרמב"ם אומר "אברהם הפריש מעשר",
אבל אין זה תירוץ על דברי הרמב"ם
"ויצחק הפריש מעשר": כיון שכבר
לפני יצחק הפרישו מעשר10, כיצד
אפשר למנות זאת בין המצוות
שנתחדשו על ידי יצחק?
הערות
- 1. הל' מלכים רפ"ט.
- 2. רדב"ז, כס"מ, מגדל עוז.
- 3. תולדות כו, יב.
- 4. ב"ר פס"ד, ו (הובא גם בפירש"י עה"ת שם).
- 5. פרשתנו יד, כ.
- 6. במגדל עוז שם "מדרשות חלוקות הם כו'" ומפרש שהראב"ד לא ס"ל הדרשה שהאומד דיצחק למעשרות הי'. ודבריו צע"ג. כי בפשטות, כוונת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם הוא (א) על שלא מנה הפרשת מעשר עם המצות דאברהם, (ב) על מה שמנה מצוה זו בין המצות שנתחדשו ע"י יצחק. אבל גם לדעת הראב"ד י"ל שהאומד דיצחק למעשרות הי'. והרי כן דעת רש"י (תולדות כו, יב) ורמב"ן (שם כו, ה) שהביאו הדרשה שהאומד דיצחק למעשרות הי' – אף שפירשו (לך לך יד, כ) שאברהם נתן מעשר.
- 7. כי לא הי' לו ממה ליתן שהרי אמר "אם מחוט גו'" (מגדל עוז שם. רד"ק בשם אביו. מקומות שנסמנו בהערה 9). ולדעת הראב"ד שאברהם הפריש מעשר – יש לומר שס"ל (א) שאברהם נתן מעשר "מכל אשר לו" ולא מן השבי (כדפירש"י שם – ראה ריב"א וגו"א שם). (ב) שכיון שהשלל נקנה לאברהם, אלא שויתר עליו למלך סדום – ויתר רק על שלו אבל לא על המעשר שהוא לגבוה (ריב"א, פירוש טור הארוך, אוה"ח (פסוק כא) וראה גם רמב"ן כאן).
- 8. בזהר (ח"א פז, ב) שהקב"ה נתן מעשר לאברהם. אבל גם לפי פירוש זה מוכח שקיימו אז מצות מעשר למטה, כי מצותיו של הקב"ה הם ע"י שהאדם מקיים המצות (תו"א לד, ד).
- 9. ריב"א. פירוש טור הארוך בשם "יש מפרשים". חזקוני.
- 10. אין לתרץ כי בכלל אין זה ענין מעשר שלנו, כ"א כמוש"כ הרד"ק בשם אביו (הובא גם בטור הארוך) שמלכי צדק אמר לאברהם "תוכל לקחת המעשר מן הכל... כי כל מציל ממון חבירו המעשר הוא שלו על שטרח להצילו". כי א"א לפרש כן בדעת הרמב"ם כי [נוסף על שלפי"ז הו"ל לכתוב ששם תיקן דין זה (אף שבדוחק יש לתרץ שהרמב"ם מונה כאן רק מצות שהיו קודם מ"ת ולא דינים)] ברמב"ם לא נמצא דין זה שהמציל ממון חבירו המעשר הוא שלו.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
בראשית רבה ס״ד:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא (בראשית כו, יב), אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, בָּאָרֶץ הַהִיא, בַּשָּׁנָה הַהִיא, הָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה, וְאִלּוּ הָיְתָה יָפָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (בראשית כו, יב): וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, מֵאָה כּוֹרִים. מֵאָה שְׁעָרִים, מֵאָה מִנְיָנִים. מֵאָה שְׁעָרִים, מְלַמֵּד שֶׁהֶאֱמִידוּ אוֹתָהּ וְעָשָׂת מֵאָה כַּמָּה שֶׁהֶאֱמִידוּהָ, וַהֲלוֹא אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁהוּא בְּמִשְׁקָל וּבְמִדָּה וּבְמִנְיָן, מִפְּנֵי מָה מָדַד אוֹתָהּ, מִפְּנֵי הַמַּעַשְׂרוֹת.
רש"י על בראשית כ״ו:י״ב - הטקסט מספריא
בארץ ההוא. אַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ חֲשׁוּבָה כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַצְמָהּ, כְּאֶרֶץ שִׁבְעָה גוֹיִם (בראשית רבה):
בשנה ההיא. אַעַ"פִּ שֶׁאֵינָהּ כְּתִקְנָהּ, שֶׁהָיְתָה שְׁנַת רְעָבוֹן (בראשית רבה):
בארץ ההיא בשנה ההיא. שְׁנֵיהֶם לָמָּה? לוֹמַר, שֶׁהָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה:
מאה שערים. שֶׁאֲמָדוּהָ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְעָשְׂתָה עַל אַחַת שֶׁאֲמָדוּהָ מֵאָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֹמֶד זֶה לְמַעַשְׂרוֹת הָיָה:
בארץ ההוא IN THAT LAND although it (Gerar) had not the sacred importance of Erez Yisroel proper — i. e., as the territory of the seven nations, and is therefore not as fertile as the Holy Land (cf. Ketubot 112a).
בשנה ההיא IN THAT YEAR although it was not a normal year, being a year of famine.
בארץ ההיה בשנה ההיא In that land and in that year. — Why is there mention of the two — that land and that year? To tell you that that soil was hard and that year was a hard one (Genesis Rabbah 64:6).
מאה שערים AN HUNDREDFOLD — for they had estimated how much it should have yielded and it yielded one hundred for every measure which they had estimated. Our Rabbis said that the estimate was made for the purpose of the tithe (Genesis Rabbah 64:6).
רמב"ן על בראשית כ״ו:ה׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ו:ה') "בְּקוֹלִי" כְּשֶׁנִּסִּיתִי אוֹתוֹ, "מִשְׁמַרְתִּי" גְּזֵרוֹת לְהַרְחָקָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, שְׁבוּת לְשַׁבָּת, "מִצְוֹתַי", מִצְוֹת שֶׁאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ, כְּגוֹן גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרַע וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲכִילַת חֲזִיר וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, שֶׁאֵין טַעַם בַּדָּבָר אֶלָּא הַמֶּלֶךְ גָּזַר חֻקּוֹ עַל עֲבָדָיו, "וְתוֹרֹתָי", לְהָבִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאִם כֵּן יִהְיֶה כָּל זֶה בָּנוּי עַל דַּעַת שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְקַיֵּם וּמְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה. וְכָךְ אָמְרוּ (ב"ר צד ג) בַּפָּסוּק "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת" (בראשית מ"ה:כ"א), שֶׁפֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו, וְעַד עַכְשָׁו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה, וַהֲרֵי כָּתוּב "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי", וְשָׁם אָמְרוּ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה, וְהָיָה מְלַמֵּד לְבָנָיו וְכוּ'. וְיֵשׁ לִשְׁאֹל, אִם כֵּן אֵיךְ הֵקִים יַעֲקֹב מַצֵּבָה (בראשית כ"ח:י"ח), וְנָשָׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּכְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר עד יא) אַרְבַּע, וְעַמְרָם נָשָׂא דּוֹדָתוֹ (שמות ו כ), וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵקִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה (שם כד ד), וְהַאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים הֶתֵּר בַּתּוֹרָה בְּמַה שֶׁאָסַר אַבְרָהָם אֲבִיהֶם עַל עַצְמוֹ וְקָבַע לוֹ הַשֵּׁם שָׂכָר עַל הַדָּבָר, וְהוּא יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּבְיַעֲקֹב דָּרְשׁוּ (ב"ר עט ו) שֶׁשָּׁמַר אֶת הַשַּׁבָּת וְקָבַע תְּחוּמִין, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה), שֶׁהִיא מְעִידָה עַל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְאוּלַי נֹאמַר "מִשְׁמַרְתִּי", שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ, וּ"מִצְוֹתַי", גָּזֵל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, "חֻקּוֹתַי", אֵבֶר מִן הַחַי וְכִלְאַיִם שֶׁל הַרְבָּעַת בְּהֵמָה וְהַרְכָּבַת אִילָן, "וְתוֹרֹתָי", דִּינִין וְאִסּוּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאֵלּוּ כֻּלָּן נִצְטַוּוּ בָּהֶן בְּנֵי נֹחַ, וְהוּא הַשּׁוֹמֵר וְהָעֹשֶׂה רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וּמְשַׁמֵּר אֲפִלּוּ דִּקְדּוּקִין וְחֻמְרוֹת בַּמִּצְוֹת שֶׁלָּהֶן, וּכְמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ, ע"ז שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אַרְבַּע מְאָה פִּרְקֵי הֲוָת (ע"ז יד), וְדָרְשׁוּ בְּ"מֵאָה שְׁעָרִים" שֶׁמְּדָדוּהָ לַמַּעַשְׂרוֹת (ב"ר סד ו), כִּי הָיוּ הָאָבוֹת נְדִיבֵי עַמִּים לָתֵת מַעַשְׂרוֹת לָעֲנִיִּים אוֹ לְכֹהֲנֵי ה', כְּגוֹן שֵׁם וְעֵבֶר וְתַלְמִידֵיהֶם, כְּעִנְיָן "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית י"ד:י"ח). וְהַנִּרְאֶה אֵלַי מִדַּעַת רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלָּמַד אַבְרָהָם אָבִינוּ הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְעָסַק בָּהּ וּבְטַעֲמֵי מִצְווֹתֶיהָ וְסוֹדוֹתֶיהָ, וְשָׁמַר אוֹתָהּ כֻּלָּהּ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעֹשֶׂה, וּשְׁמִירָתוֹ אוֹתָהּ הָיָה בָּאָרֶץ בִּלְבַד, וְיַעֲקֹב בְּחוּצָה לָאָרֶץ נָשָׂא הָאֲחָיוֹת, וְכֵן עַמְרָם, כִּי הַמִּצְוֹת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁהֻזְהַרְנוּ בְּחוֹבַת הַגּוּף בְּכָל מָקוֹם (קדושין לו). וּכְבָר רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד הַזֶּה (בספרי דברים פסקא מג), וַאֲנִי אֲעִירְךָ בּוֹ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם (ויקרא יח כה דברים יא יח). וְהַמַּצֵּבָה מִצְוָה שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בִּזְמַן יָדוּעַ הִיא, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (בספרי) בְּ"אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז כב), שֶׁשְּׂנֵאָהּ אַחַר הֱיוֹתָהּ אֲהוּבָה בִּימֵי הָאָבוֹת. וּבְיוֹסֵף דָּרְשׁוּ (ב"ר צב ד) שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת אֲפִלּוּ בְּמִצְרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהִיא עֵדוּת עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְהָיָה עוֹשֶׂה כֵן לְלַמֵּד אֶת בָּנָיו אֱמוּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם, לְהוֹצִיא מִלִּבָּם כַּוָּנַת עֲבוֹדָה זָרָה וְדֵעוֹת הַמִּצְרִים, וְזֹאת כַּוָּנָתָם. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נֹאמַר שֶׁיְּהֵא "מִשְׁמַרְתִּי" אֱמוּנַת הָאֱלֹהוּת, שֶׁהֶאֱמִין בַּשֵּׁם הַמְּיֻחָד וְשָׁמַר מִשְׁמֶרֶת זוֹ בְּלִבּוֹ, וְחָלַק בָּהּ עַל עוֹבְדֵי הָעֲבוֹדָה זָרָה, וְקָרָא בְּשֵׁם ה' לְהָשִׁיב רַבִּים לַעֲבוֹדָתוֹ. "מִצְוֹתַי", כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ בְּלֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וְעוֹלַת בְּנוֹ, וּגְרִישַׁת הָאָמָה וְאֶת בְּנָהּ. "חֻקּוֹתַי", לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם, לִהְיוֹת חַנּוּן וְרַחוּם וְעֹשֶׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, וּלְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ בָּהֶם. "וְתוֹרֹתָי", הַמִּילָה בְּעַצְמוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וּמִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ כֻּלָּן שֶׁהֵן תּוֹרָה לָהֶם:
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 3
- מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום ג' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ה ע' 68
- מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ה ע' 68
- נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ וישלח, ט"ז כסלו, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ה ע' 68
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.