שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, ה'תשכ"ה

הערות

1. 318. ולהעיר מהמבואר ב"כללים בדברי רש"י" (הנדפס בכמה חומשים) חילוקי האופנים שבהם מביא רש"י פירוש התרגום: לפעמים מביא רק פירוש התרגום, ולפעמים מביא גם את הפירוש הפשוט (ובזה גופא – לפעמים מקדים את הפירוש הפשוט, ולפעמים מקדים את פירוש התרגום); לפעמים כותב "כתרגומו", ולפעמים "ותרגומו", לפעמים "התרגום" סתם, ולפעמים "ואונקלוס תרגם"; ולפעמים אינו מסתפק בתיבת "כתרגומו", אלא מעתיק גם פירוש התרגום – שכל זה הוא בדיוק. וע"פ המבואר בכללי רש"י, מובן בנדו"ד – שרש"י אינו מביא פירוש נוסף, אלא כותב רק "כתרגומו", ומעתיק גם פירוש התרגום – שפירוש התרגום אינו כהפירוש הפשוט, ואעפ"כ מפרש רש"י כפירוש התרגום.
2. 319. ומה גם שמאורע זה שאירע עם שר המשקים ושר האופים (מאורע שאירע עם שני גוים) אינו מאורע חשוב* שבו תסמן התורה את זמן חלום פרעה. * ) ולפי המסקנא , " כתרגומו מסוף " – עכצ"ל , שחשיבות המאורע היא בגלל שייכותו ליוסף (צדיק עליון , שעל ידו נמשכים כל ההשפעות בעולם) , כפי שפירש רש"י (ס"פ וישב) ש " מפני שתלה בו יוסף לזכרו , הוזקק להיות אסור שתי שנים ", אף שענין זה לא נתפרש בקרא .
3. 320. ס"פ וישב.
4. 321. ולהעיר, שיש פירוש נוסף ב"מקץ" – מלשון מקצת, כמו "ומקצה אחיו לקח גו'" (ויגש מז, ב). ובכל מקום מובן הפירוש לפי הענין המדובר: בפסוק "ויהי מקץ ימים" (בראשית ד, ב) – מובן שהוא מלשון מקצת (כעבור מקצת ימים), ולא שייך לפרש מלשון סוף או התחלה, שהרי נאמר "מקץ ימים" סתם, ולא נתפרש מספר של ימים שנוכל לומר שמאורע זה הי' בסופם או בתחלתם. ואילו בפסוק "מקץ עשר שנים לשבת אברם גו'" (לך לך טז, ג) – מובן שהוא מלשון סוף, ולא מלשון תחילה, כיון שלא נזכר שום מאורע שאירע לאחרי העשר שנים, שמאורע זה הי' בתחלתם; ובודאי לא שייך לפרש מלשון מקצת (כעבור מקצת שנים לשבת אברם), שאז אין מקום להוסיף "עשר שנים", שהרי כאן לא נוגע שאר השנים שלאחרי ה"מקצת".
5. 322. ואף שעברו שנתיים ימים מחלום פרעה עד התחלת שני השבע, הרי זה יכול להקרא דבר ש" ממהר האלקים לעשותו" (פרשתנו מא, לב) – כפי שמצינו בפרש"י ר"פ וישב: "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף", אף שבינתיים עברו תשע שנים !
6. 323. פרשתנו קצג, ב. קצד, א.
7. 324. ל"ת להאריז"ל עה"פ סוף דניאל.
8. 325. ח"ב קלד, סע"א.
9. 326. ראה הערה 4.
10. 327. סוף דניאל.
11. 328. ריש פרשתנו (לב, א). וראה גם אוה"ת ריש פרשתנו (שלח, ב).
12. 329. משלי ח, ל.
13. 330. צוואת הריב"ש סע"ו.
14. 331. עקב יא, טז.
15. 332. ראה סנהדרין צה, ב. תו"ח שמות ל, ג.
16. 333. יתרו יט, כ.
17. 334. שמו"ר פ"ה, ט. תקו"ז תכ"ב (סד, ב).
18. 335. שם כ, ב.
19. 336. שמו"ר ספכ"ט.
20. 337. שם יט, יג.
21. 338. פרש"י עה"פ.
22. 339. ראה סה"ש תש"ז ס"ע 126 ואילך. וש"נ. וראה גם אג"ק ח"ט ריש ע' ערב. תו"מ חי"ד ס"ע 125.
23. 340. לשון חז"ל – שבת קנא, ב.
24. 341. ראה דרך חיים ה, ב.
25. 342. ראה נדרים מא, רע"א. כתובות סח, סע"א.
26. 343. ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
27. 344. האזינו לב, טו.
28. 345. אוה"ת פרשתנו שם. וראה גם ד"ה מקץ דש"פ מקץ תרל"ב (סה"מ תרל"ב ח"א ע' לה ואילך).
29. 346. ראה זח"ב רנח, א ובמק"מ שם. וראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' שסט. אוה"ת בשלח ע' תצז.
30. 347. פרשתנו מד, ז.
31. 348. יח, כה.
32. 349. כמ"ש (תבוא כח, יו"ד) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". וע"י הנהגה זו נשלמת כוונת הגלות – "לא הגלה הקב"ה את ישראל .. אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב), שהו"ע בירור ניצוצות הקדושה שנמצאים בדברים הגשמיים שבארצות העמים (תו"א בראשית ו, רע"א. ובכ"מ), ועי"ז פועלים את קיום היעוד (ישעי' מ, ה) "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שגם הבשר הגשמי יראה אלקות.
33. 350. פרש"י וירא יט, כד. – משא"כ מצד בחי' "הוא" שלמעלה מ"בית דינו", בחי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות – לא שייך ענין של משפט על מעשה בני אדם, כיון שמעשה התחתונים אינו נוגע כלל, כמ"ש (איוב לה, ו-ז) "רבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו".
34. 351. ולהעיר, שעיקר ענין הדין ומשפט הוא מצד בחי' "הוא", אלא שזהו ע"י אמצעות "בית דינו", שלכן נאמר "הוא ו בית דינו" (בוא"ו החיבור), שמורה ש"בית דינו" טפל ל"הוא". ועפ"ז יש לפרש "חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בתמי') – דכיון שסוכ"ס הנך (בחי' "הוא") "השופט כל הארץ", לא יתכן ש"לא יעשה משפט".
35. 352. סי"ח (לעיל ס"ע 25 ואילך).
36. 353. ד"ה כי עמך מקור חיים תרל"ב – י"ל בקונטרס בפני עצמו ו' טבת שנה זו, ולאח"ז בסה"מ תרל"ב ח"א ע' כז ואילך.
37. 354. ב"פתח דבר" לקונטרס הנ"ל, ש"כ"ק אדמו"ר שליט"א הואיל לאמר מאמר זה בהתוועדות דש"פ מקץ, שבת חנוכה דהאי שתא (עם איזו הוספות וכו')". – לע"ע לא הגיע לידינו ( המו"ל ).
38. 355. מכאן עד סוס"ז הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א בשעתו, ופעם נוספת – לקראת חנוכה תשכ"ו, ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ה ע' 442 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
39. 356. ראה גם מכתב ימי חנוכה שנה זו (אג"ק חכ"ג ס"ע שב ואילך). שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה דאשתקד בתחלתה (תו"מ חל"ח ע' 321). וש"נ.
40. 357. ראה ג"כ לקו"ד ח"א ע' כא. – שייכות המספרים יט כה – מובנת עפמש"כ בתו"א בראשית (ו, רע"ד) ולקו"ת נצבים (מז, סע"ב) ובהגהות הצ"צ לשם, אשר השנה* שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו. * ) שנת תשכ"ו (ראה לעיל הערה 38) . המו"ל .
41. 358. אשר "עיקר הנס ביום הא' .. והוא כולל ז' ימים" (שערי אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פמ"ב).
42. 359. סה"ש תורת שלום ס"ע 112 ואילך.
43. 360. דרושי חנוכה. ובכ"מ.
44. 361. שבת כא, ב. וחוץ הכי רחוק, דרשות הרבים ולא רק חוץ דחצר – כפס"ד (טושו"ע או"ח סתרע"א ס"ה). וראה רד"ה ת"ר נ"ח תרמ"ג (נדפס ב"התמים" ח"ג ע' מו. ולאח"ז בסה"מ תרמ"ג ע' לה).
45. 362. במאמר ד"ה יום אשר עשה ה' לנו פ"ג (לעיל ע' 47).
46. 363. שהם "יסוד כל ס' יצירה". וראה רד"ה והר סיני עשן תרכ"ח (סה"מ תרכ"ח ע' קמד).
47. 364. נדפס בבית רבי ח"א פי"ח. "היום יום" ע' ד. (חוברת יט כסלו – בלה"ק – ע' 22 – בשלימות). אג"ק אדה"ז ריש ע' רלב.
48. 365. אע"פ שנרות המקדש – גרמו לנרות חנוכה (ראה גם תו"מ חל"ה ע' 313. וש"נ).
49. 366. ראה תו"א רד"ה בכ"ה בכסלו (וישב כט, א): "והנה יש עולם שנה נפש וכשם כו'".
50. 367. ראה רמב"ן ר"פ בהעלותך.
51. 368. שבת כג, רע"א. טושו"ע או"ח סתרע"ה ס"ג.
52. 369. ראה גם שיחת ש"פ מקץ, זאת חנוכה תשכ"ג ס"ח (תו"מ חל"ה ע' 337). וש"נ.
53. 370. תהלים נה, יט. – אשר כשקרא אדה"ז "בפסוק פדה בשלום נפשי קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו יצאתי בשלום" (נסמן לעיל הערה 47).
54. 371. תניא (אגה"ק סו"ס ד). וראה גם באגה"ק לרלוי"צ (הנ"ל) שכתב בבואו מפ"ב: "בזכות ארץ הקדושה ויושבי' והיא שעמדה לנו כו'".
55. 372. ראה גם שיחת י"ט כסלו תשח"י סל"ז (תו"מ חכ"א ע' 234).
56. 373. מג"א ריש הל' חנוכה – הועתק בדברי נחמי' – השלמה לשו"ע אדה"ז או"ח סו"ס תרע. – אבל עדיין צ"ע בזה. כי לא ראיתי כל רמז לזה במנהגי חנוכה של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ואף שאין לא ראינו ראי', ובפרט בצדקה שמתן בסתר יפה בה – הרי, לכאורה מילתא הוא מה ש(לבד ממשנ"ת בד"ה בכ"ה בכסלו – בתו"א (וישב כט, ג ואילך) וביאוריו בשערי אורה ואוה"ת – דמעשה הצדקה נק' כובע ישועה, ומס"נ דחנוכה המשיכה מתנה מרובה, המשכת כובע ישועה להיות כו') לא אשתמיט להזכיר בשום מאמר חסידות (שראיתי ע"ע) או שיחה ומכ' רבותינו ע"ד צדקה במיוחד בחנוכה (אף שכו"כ עניני חנוכה נזכרו ונתבארו בהם ובפרטיות). ובפרט שנמצא הוא בכמה מס' פולין וכו'. – ומי שימצא עד"ז בתורת נשיאינו ודאי יודיעני ות"ח מראש מקול"ע. – בסי' מהרי"ד* (ואולי קטע זה מהצ"צ) מבאר הנ"ל שבחנוכה חולקין "מעות לעניים שמחזרין על הפתחים, שהוא על פתח הבית מבחוץ שהוא בחי' בכל מאדך בכל ממונך" (ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א). * ) ח"ב שער החנוכה קעו , א .
57. 374. פרמ"ג שם. וע"פ דברי הפרמ"ג יש לתרץ התמי' מה שלא מצינו בחנוכה ענין לעומת מה שפשטו היוונים ידם בממונם (רמב"ם הל' חנוכה רפ"ג). ובפרט שי"ל שלעומת כל פרט ופרט המנוי ברמב"ם (שם) מצינו הפכו בעניני חנוכה. והם (על סדר הרמב"ם ובלשונו): "גזרו גזירות (לעומת זה הלל – שענינו חירות. שלכן א"א אותו אם אכתי עבדי דאחשורוש אנן. מגילה יד, א) בטלו דתם (הודאה. ועייג"כ תו"א סד"ה בכ"ה בכסלו) ולא הניחו אותם לעסוק בתומ"צ (שלכן קבעו הנס בנרות, ע"ש הפסוק (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותו"א. תו"א רד"ה ענין חנוכה) ופשטו ידם בממונם (כנ"ל) ובבנותיהם (נשים חייבות בנ"ח. שבת שם) ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות (באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך) וטמאו הטהרות" (וטהרו את מקדשך). (רשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א).
58. 375. להעיר אשר פדה בשלום דחז"ל אתורה וגמ"ח (ברכות ח, רע"א ובפרש"י) שזהו ענין נ"ח משמאל ומזוזה מימין (עיין הדרושים ד"ה זה). כן להוסיף אשר אדה"ז מדגיש (כנ"ל) "קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו" היינו שכל עניני הפסוק פדה בשלום שייכים לגאולה, שהם ג' הקווין (ברכות שם. נת' בארוכה בהצ"צ לתהלים (נה, יט)) ובחנוכה ג"כ "נ"ח משמאל ומזוזה מימין .. והיחוד שביניהם" (תו"א ביאור לד"ה נ"ח מצוה כו' בתחלתו (פרשתנו מב, ד). ועיין ג"כ אוה"ת להצ"צ סד"ה מזוזה מימין) ובשאילתות (כו): "מזוזה מימין ונ"ח משמאל ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע". ובשו"ת מהרי"ל סס"מ מסיים בזה: "ולקיים החוט המשולש כו'".
59. 376. פסחים ד, א. וש"נ. וראה תניא אגה"ק סכ"א.
60. 377. במעלת "זאת חנוכה" – ראה ד"ה ברוך שעשה נסים (להצ"צ) קרוב לסופו (אוה"ת בראשית (כרך ה) תתקנז, ב).
61. 378. קריאה השייכת לחנוכה.
62. 379. ראה ד"ה וכל בניך תרפ"ט בסופו (סה"מ קונטרסים ח"א יט, סע"ב. תרפ"ט ס"ע 79 ואילך). וראה גם תו"מ חמ"א ע' 277. וש"נ.
63. 380. כנ"ל בפרמ"ג גמ"ח א) בממון ב) וגוף.
64. 381. תהלים קיב, ט. וראה תניא אגה"ק סי' לב שזהו אפילו במי שכפוהו ליתן צדקה.
65. 382. ס' הליקוטים עה"פ.
66. 383. מלאכי ג, יו"ד. תענית ט, א. וראה טושו"ע יו"ד סוסרמ"ז ובאחרונים שם.
67. 384. שבת קיט, א. תענית שם.
68. 385. שיחת י"ט כסלו סכ"ב (לעיל ע' 29). וש"נ.
69. 386. הל' מלכים רפ"ט.
70. 387. נוסף על הביאור שזהו מצד ענין ההתכללות שבקדושה, ובשתים: בנוגע לצדקה – אף שעיקרה חסד, ה"ה שייכת גם לגבורה, כמ"ש (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי", והרי העלאה (תרומם) היא מצד הגבורה; ובנוגע ליצחק – אף שענינו בחי' הגבורה, יש בו גם בחי' החסד. ועפ"ז יש לבאר גם בנוגע לתפלת מנחה (שתיקן יצחק) שמצינו שנקראת "צלותי' דאברהם" (יומא כח, ב ובחדא"ג מהרש"א שם. וראה גם תו"מ חמ"א ע' 313 ובהערה 27 שם): ובהקדם הביאור ע"פ נגלה: איך הי' יצחק יכול לתקן תפלת מנחה בחיי אברהם – הרי אסור להורות "הלכה בפני רבו" (ברכות לא, ב. וש"נ), ואברהם הי' רבו של יצחק? לכאורה אפשר לומר, שיצחק תיקן תפלת מנחה שלא בפניו של אברהם – כדמוכח ממ"ש (חיי שרה כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה "*. אבל עדיין אינו מובן, איך נשארה התקנה דתפלת מנחה במשך כל הזמן שלאח"ז: אם אברהם לא הסכים לתקנה – אזי גם יצחק לא הי' ממשיך בכך, שהרי בודאי לא עשה יצחק דבר שאברהם לא הסכים עליו. ועכצ"ל, שלאחרי שיצחק תיקן תפלת מנחה, הסכים עמו אברהם, וגם הוא התפלל תפלת מנחה. וכיון שהמשך וקיום התקנה דתפלת מנחה (גם אצל יצחק) הי' בגלל שנתקבל הדבר אצל אברהם, לכן נקראת "צלותי' דאברהם". אבל עדיין צריך להבין בפנימיות הענינים – מהי השייכות דתפלת מנחה שנתתקנה ע"י יצחק, שענינו גבורות, לאברהם שענינו חסד? אך הענין הוא – כאמור לעיל – שזהו מצד ההתכללות שבקדושה, ובשתים: בתפלת מנחה (ששייכת לקו הגבורות) – כלולה גם בחי' החסד; וכן בנוגע לאברהם, שאף שענינו מצד החסד, כלול בו גם גבורה, וכמ"ש (וירא כב, יב) "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (ראה תניא אגה"ק סי"ג. ובכ"מ). * ) ועפ"ז מובן הטעם שהתפלל בשדה , אף שתפלה צריכה להיות בבית , ולא במקום פרוץ (ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"צ ס"ה . וש"נ) – כיון שלא הי' יכול לתקן מנחה במקומו של אברהם , ולכן הוכרח לילך " בשדה ".
71. 388. בשילוב שיחות ש"פ תולדות וי"ט כסלו שנה זו.
72. 389. ט, יז.