שיחת ש"פ וישב, נר הראשון ושבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ג

311

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "פדה בשלום נפשי"].

א. ימי חנוכה הם בסמיכות לי"ט כסלו ¹⁴²⁹ .

ובפרט בקביעות שנה זו, שי"ט כסלו חל ביום ראשון בשבוע, ויום ראשון דחנוכה הוא ביום השבת, וידוע שכל עניני ששת ימי החול, החל מיום ראשון, עולים ונכללים ביום השבת, שזהו מ"ש ¹⁴³⁰ "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – "ויכולו" מלשון כליון ומלשון תענוג ¹⁴³¹ .

ועוד זאת, שיום ראשון שייך ליום השבת יותר משאר הימים:

אמרו רז"ל ¹⁴³² ש"כל תולדות שמים וארץ נבראו (כבר) ביום ראשון .. הוא שכתוב ¹⁴³³ את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותי'", והיינו, שענין הבריאה – התהוות יש מאין ¹⁴³⁴ – נעשה ביום הראשון, ובימים שלאח"ז הי' רק הגילוי מן ההעלם, שנמשך ביצירה ועשי'.

וזוהי השייכות היתירה שבין יום ראשון ליום השבת – כידוע שכל הענינים דתיקון, ובפרט עניני קדושה הם באופן שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ¹⁴³⁵ – שכל עניני הבריאה שנתהוו ביום ראשון, עולים ונכללים ביום השבת.

ב. ובפרטיות יותר – יש מעלה מיוחדת בכל א' מהם:

המעלה דיום ראשון – שבו היתה התהוות הבריאה מאין ליש, שהיא בכח העצמות, כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק ¹⁴³⁶ ש"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו .. הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש

312

בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה". וזהו גם ענין האור שהאיר ביום הראשון שהי' אדה"ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו ¹⁴³⁷ – אור שלמעלה מהשתלשלות ¹⁴³⁸ , שעל ידו היתה ההתהוות מאין ליש ¹⁴³⁹ .

אבל יש גם מעלה ביום השבת לגבי יום ראשון – שבו נעשית העלי' מלמטה למעלה, שזהו כללות החידוש שבעבודת האדם להעלות את הגשמיות עד שתהי' נכללת באלקות, כלומר, לעשות מ"יש" – "אין", שזהו דבר חידוש שלא שייך למעלה, כי, "מן שמיא מיהב יהבי מישקל לא שקלי" ¹⁴⁴⁰ , והיינו, שלמעלה ישנו רק הענין דהתהוות יש מאין ("מיהב יהבי", המשכה מלמעלה למטה), אבל לעשות מ"יש" "אין" (העלאה מלמטה למעלה, "מישקל שקלי"), הרי זה חידוש שנעשה ע"י עבודת האדם ¹⁴⁴¹ , ומזה נעשה תענוג למעלה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" ¹⁴⁴² , היינו, שעי"ז ניתוסף כביכול תענוג בעצמותו ית'.

והצד השוה שבהם – ששניהם ענינים שלמעלה מהשתלשלות, שלכן אין בהם התחלקות, והיינו, הן בנוגע לענין ההתהוות שביום הראשון, והן בנוגע לענין העלי' וההתכללות שביום השבת, שהם בשוה בכל פרטי הנבראים עד שלשול קטן שבים ויתוש קטן שבטבור הארץ; החילוק הוא רק אם זה בענין ההמשכה מלמעלה למטה – יום ראשון, או בענין העלי' מלמטה למעלה – יום השבת, שבו נשלמת כללות עבודת האדם.

ג. ובהתאם לכך, יש לבאר את הנקודה המשותפת שבי"ט כסלו וחנוכה, שבשניהם מודגשת מעלת יום השבת בהחידוש שבעבודת האדם, כדלקמן.

ובהקדמה – שהקביעות די"ט כסלו וחנוכה (ככל מועדי השנה) תלוי' בהקביעות דראש חודש, שבהתאם לכך נקבעת הקביעות דיום י"ט בחודש והקביעות דיום כ"ה בחודש, והרי הקביעות דר"ח תלוי' בקידוש החודש ע"י ב"ד של מטה דוקא [וגם בימינו, שאין מקדשים ע"פ הראי', אלא ע"פ החשבון שחישב הלל (האמורא), ועפ"ז נסדר הלוח לקביעת החדשים ¹⁴⁴³ – הרי זה באופן ששליחותייהו קא עבדינן כו'], כדאיתא

313

במדרשי רז"ל ¹⁴⁴⁴ "כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה ואימתי יום הכפורים, הקב"ה אומר להם .. אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה".

וכיון שהיו"ט דחנוכה הי' לפני היו"ט די"ט כסלו, יש לבאר תחילה בנוגע לחנוכה, ואח"כ בנוגע לי"ט כסלו.

ד. נרות חנוכה – אף שסיבת הדלקתם היא בגלל הנס שאירע בנרות המקדש, הרי הם חלוקים מנרות המקדש הן בנוגע למקום ההדלקה, והן בנוגע לזמן ההדלקה ¹⁴⁴⁵ :

נרות המקדש – מקומם בפנים, בהיכל, שזהו מקום שאפילו כהנים אסורים להכנס אליו שלא בשעת עבודה ¹⁴⁴⁶ . ואין זה בגלל שעבודת ביהמ"ק מוכרחת להיות בהיכל דוקא, שהרי ישנם כמה עבודות שהיו נעשים בעזרה, ועד לעבודות שהיו נעשים בחוץ, כמו פרה אדומה שהיתה נעשית בחוץ דוקא (ורק הי' מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם) ¹⁴⁴⁷ , ומה גם שהרמב"ם ¹⁴⁴⁸ פוסק שהדלקת המנורה כשרה בזר, שאסור לו ליכנס להיכל ¹⁴⁴⁹ , ואעפ"כ, מקומה של המנורה הוא בהיכל דוקא.

וזמן הדלקתם – מבעוד יום, שהרי שחיטת הפסח היא אחר תמיד של בין הערביים, הקטורת והדלקת הנרות ¹⁴⁵⁰ , וכיון שקרבן פסח הוצרך להיות מבעוד יום, הרי גם הדלקת המנורה הוצרכה להיות מבעוד יום. ואף שיש עניני עבודה בביהמ"ק שהיו נעשים בלילה, כמו הקטר חלבים ואברים ¹⁴⁵¹ , מ"מ, הדלקת הנרות הוצרכה להיות מבעוד יום דוקא.

וכל זה – למרות שלכאורה מסתבר להיפך, דכיון שתוכן ענין הדלקת הנרות הוא כדי להאיר, הי' מתאים יותר שזמן ההדלקה יהי' בלילה (זמן החושך), ובעיקר – לא בשביל ביהמ"ק עצמו, אלא מחוץ לביהמ"ק (מקום החושך). ואעפ"כ, הדלקת נרות המקדש היא בהיכל דוקא, ומבעוד יום דוקא.

ואילו בנרות חנוכה – הרי זה להיפך:

מקום הדלקתם הוא – לא בבית-המקדש, ואפילו לא בבית-

314

הכנסת, "מקדש מעט" ¹⁴⁵² , שהרי מעיקר הדין אין חיוב להדליק בביהכ"נ ¹⁴⁵³ , אלא בבית שדר בו, ובבית גופא – "על פתח ביתו מבחוץ " ¹⁴⁵⁴ .

וזמן הדלקתם – "משתשקע החמה"26, ולכן, הנה גם בערב שבת שחייבים להדליק מבעוד יום, צריך ליתן שמן במדה כזו שיהיו הנרות דולקים כשיעור הראוי לאחרי שקיעת החמה ¹⁴⁵⁵ .

ולכאורה: כיון שכל ענין הדלקת נרות חנוכה הוא בגלל נרות המקדש – מדוע נקבעו נרות חנוכה באופן הפכי מנרות המקדש?

ה. והביאור בזה – שכשם שמצינו בתושב"כ ותושבע"פ, שע"י הביאורים דתושבע"פ מתגלית הפנימיות של התושב"כ, כן הוא גם בנוגע להדלקת נרות המקדש, שהיא מצוה מן התורה שנתפרשה בתושב"כ, והדלקת נר חנוכה, שהיא מצוה מדרבנן שנתבארה בתושבע"פ – שנרות חנוכה מגלים את הכוונה והתכלית (הפנימיות) של נרות המקדש:

בנוגע להדלקת הנרות בביהמ"ק – אמרו רז"ל ¹⁴⁵⁶ : "וכי לאורה הוא צריך .. אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל", והיינו, שעיקר ענין הדלקת המנורה בביהמ"ק הי' בכדי שמשם יומשך ויאיר האור האלקי מחוץ לביהמ"ק, לכל העולם, ע"י "חלוני שקופים אטומים" ¹⁴⁵⁷ , שהיו עשויים באופן שיהי' נראה לעין כל שעל ידם יוצא האור מבפנים לחוץ.

אמנם, אף שהאור דנרות ביהמ"ק נמשך ונתפשט גם מחוץ לכתלי ביהמ"ק, וגם מחוץ לחומת ירושלים, ועד שהאיר בכל העולם כולו, מ"מ, בפועל ובגלוי היו נרות המנורה בהיכל, ואילו המשכת האור מחוץ לביהמ"ק היתה ע"י "חלוני שקופים אטומים", שזוהי המשכה מצומצמת, וע"ד המבואר בספרי קבלה ¹⁴⁵⁸ שהמשכת האור "דרך חלון" הו"ע של צמצום.

והיכן באה בגילוי הכוונה הפנימית דנרות המקדש – בנרות חנוכה (שנתגלו בתושבע"פ), ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ", ו"מצותה משתשקע החמה", היינו, שהנרות עצמם נמצאים מבחוץ ובזמן

315

החושך דוקא, ופועלים "שתכלה רגל מן השוק", "דכליא ריגלא דתרמודאי" ¹⁴⁵⁹ , ועד שיקויים היעוד ¹⁴⁶⁰ "לילה כיום יאיר".

ו. וזהו גם הטעם שהיו"ט דחנוכה נקבע ע"ש הנס שאירע בשמן בנוגע לנרות המנורה:

כאשר היוונים נכנסו להיכל, טימאו (לא רק את השמנים, אלא גם) את כל ביהמ"ק, וכאשר "אחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך" ¹⁴⁶¹ , הוצרכו לחנך את המזבח וכל כלי ההיכל ¹⁴⁶² . וא"כ, כאשר הקב"ה רצה לעשות נס – הי' יכול לעשות נס לאו דוקא בנוגע להדלקת המנורה, אלא גם בנוגע להקרבת הקרבנות.

ולכאורה, נס בנוגע להקרבת הקרבנות יש בו מעלה יתירה מאשר נס בנוגע להדלקת המנורה, כיון שענין הקרבנות הוא כללות ענין העבודה בביהמ"ק ¹⁴⁶³ .

ומה גם שע"י הקרבנות נעשה הבירור בכל ד' הסוגים דדומם צומח חי ומדבר ¹⁴⁶⁴ : מין החי – הבהמה, מין הצומח – הנסכים (יין) והמנחה (סולת ושמן), וכן עצי המערכה, מין הדומם – המלח (כמ"ש ¹⁴⁶⁵ "על כל קרבנך תקריב מלח"), ומין המדבר – הכהן שעל ידו היתה הפעולה דהקרבת הקרבן; משא"כ בהדלקת המנורה יש רק מין הצומח ומין האדם.

ואעפ"כ, אירע נס חנוכה דוקא בשמן שבו הדליקו את המנורה – כי, בחנוכה מתגלית הכוונה הפנימית של ביהמ"ק, שענינו הוא להאיר את כל העולם, ע"י הדלקת המנורה, שענין זה הוא באופן של המשכה מלמעלה למטה (ולא כמו קרבנות, שענינם הוא העלאה מלמטה למעלה), וזהו גם ענין השמן, שתכונתו היא שמפעפע (נמשך וחודר ופועל) בכל דבר ¹⁴⁶⁶ , שמורה על ההמשכה מלמעלה למטה (ולא כמו השמן שבמנחות שענינו הוא העלאה מלמטה למעלה).

ז. וזהו גם ענינו של י"ט כסלו:

316

כשם שענינו של חנוכה הוא לגלות את הפנימיות של ביהמ"ק, כך ענינו של י"ט כסלו הוא גילוי פנימיות התורה.

פנימיות התורה מצד עצמה היא בהעלם – שזהו ענין סודות התורה, רזין דאורייתא, ששמם ("סוד" ו"רז") גופא מוכיח שבעצם לא ניתן לגלותם, וכמארז"ל "אין דורשין כו'" ¹⁴⁶⁷ , ו"אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" ¹⁴⁶⁸ .

וכמ"ש רבינו הזקן ¹⁴⁶⁹ ש"כל חכמת הקבלה היתה נסתרה .. ונעלמה מכל תלמידי חכמים",

והיינו, שגם כאשר מדובר אודות אלו שהם בדרגא כזו שנקראים בשם "תלמידי חכמים", כמ"ש החוות דעת בהקדמה לחידושים וביאורים ליו"ד בפירוש תואר "תלמיד חכם" לפי "שאין ראוי להקרא חכם רק הבורא לבד שהוא עצם החכמה ואינו מקבל ומושפע מזולתו, אבל חוץ ממנו הכל מקבלים ומושפעים מזולתם וכו'", והיינו, שנקרא בשם "תלמיד חכם" ע"ש שמקבל מבחי' החכמה ¹⁴⁷⁰ , שזהו בעיקר ע"י הביטול שעל ידו נעשה כלי אל החכמה ¹⁴⁷¹ (וכמובן בפשטות שכאשר הלימוד הוא באופן שרוצה שמסקנת הדברים תהי' כפי שהונח אצלו, אזי יוכל לטעות כו') – הנה גם מהם היתה חכמת הקבלה נסתרה ונעלמה,

ולא נתגלתה "כי אם ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא לרבים", וכדברי רשב"י "שלא ניתן לגלות רק לו ולחבריו לבדם", וכפי שאמר ש"רבי אבא יכתוב .. ושאר חברייא ירחשון בלבייהו" ¹⁴⁷² , וגם מה שנתגלה הרי זה רק בקיצור ובאופן של נקודות בלבד.

ובענין זה הוא החידוש די"ט כסלו – שסודות ורזי התורה נמשכים ומתגלים באופן שכל אחד יכול להבין אותם באופן של הבנה והשגה רחבה כו', שזהו חידוש לא רק לגבי הבעש"ט והרב המגיד, שגילו שיש ענין של סוד המרומז בגימטריא וכיו"ב, אלא גם לגבי תורת חסידות חב"ד כפי שנתגלתה קודם המאסר והגאולה די"ט כסלו, כדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בא' השיחות די"ט כסלו ¹⁴⁷³ , שדוקא לאחרי פטרבורג התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", והיינו, שהתגלות המעיין היא לא רק באופן דטיפין טיפין, אלא באופן של הפצה דוקא.

317

ח. ומובן, שהתגלות הפנימיות – הן הכוונה הפנימית דנרות ביהמ"ק שמתגלית בנרות חנוכה, והן פנימיות התורה שמתגלית בי"ט כסלו – היא ע"י גילוי אור נעלה יותר:

האור דנרות חנוכה הוא אור נעלה יותר מאשר האור דנרות ביהמ"ק, שהוא אור מצומצם שהי' מאיר דרך חלון, כנ"ל.

וזהו גם מה שנרות חנוכה אין בטלין לעולם (כמ"ש הרמב"ן ¹⁴⁷⁴ ), גם בזמן הגלות, והיינו, שהגוי אין לו שליטה עליהם, וכמרומז גם בדברי הגמרא26 "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו", היינו, שגם בזמן הגזירה אין ביכלתו של הגוי למנוע מיהודי לקיים מצות נר חנוכה ¹⁴⁷⁵ – שזהו מצד גודל מעלת האור דנרות חנוכה.

וזהו גם מה שהפעולה של נרות חנוכה היא לא רק בענין האור והגילוי, אלא גם בביטול והפיכת החושך – כמבואר בתורה אור ¹⁴⁷⁶ שענינו של חנוכה הוא "והוי' יגי' חשכי" ¹⁴⁷⁷ , "והוי'" (בתוספת וא"ו) דייקא, שזהו גילוי אור נעלה יותר מאשר "אתה נרי הוי'"49 (שזהו הגילוי שהאיר בביהמ"ק ¹⁴⁷⁸ ), שלכן בכחו להיות נמשך למטה ביותר, ולהפוך גם את החושך.

ועד"ז בנוגע לי"ט כסלו – שענינו הוא התגלות העצם, ולכן ביכלתו להיות נמשך עד למטה מטה, גם ב"חוצה", ועי"ז – לפעול גילוי המשיח ¹⁴⁷⁹ .

* * *

ט. בנוגע לנס חנוכה ¹⁴⁸⁰ – איתא בגמרא26: "כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

וכאן מתעוררת שאלה פשוטה – וכרגיל, דוקא על דברים פשוטים לא מתעכבים:

318

ברור הדבר שטומאת השמנים היתה (לא באופן שכתוצאה מזה שנכנסו יוונים להיכל, הנה בטעות או במקרה נגעו בשמנים, ובמילא נטמאו, אלא) במזיד ובכוונה תחילה, כלשון הגמרא: " טמאו (ולא "נטמאו") כל השמנים". והיינו, דכיון שרצונם הי' "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"33, לכן השתדלו לטמא את השמנים, כדי שתתבטל העבודה דהדלקת המנורה בביהמ"ק.

ולכאורה ¹⁴⁸¹ : אם כוונת היוונים היתה לבטל את העבודה דהדלקת המנורה בביהמ"ק – הנה במקום לטמא את השמנים, הי' להם לשפוך ולאבד אותם, כי, כאשר רק טמאו את השמנים, הרי לכל לראש יתכן שבנ"י לא ידעו שנטמא השמן, וידליקו את המנורה בשמן טמא (בשוגג), ויתירה מזה: אפילו אם ידעו שנטמא השמן, יתכן שידליקו בשמן טמא, כיון שטומאה דחוי' או אפילו הותרה בציבור ¹⁴⁸² (וכיון שבין היוונים היו גם המתייוונים, ומהם גם כהנים, הרי ידעו שגם אם יטמאו את השמן, הנה ע"י הפלפול והשקו"ט בודאי ימצאו עצה להדליק את המנורה); משא"כ אילו היו שופכים ומאבדים את השמן, הרי ללא שמן (שלא ניתן לעשותו ע"י פלפולים...) היתה מתבטלת כל האפשרות להדליק את המנורה?

גם צריך להבין: מהו דיוק הלשון "טמאו כל השמנים שבהיכל " – דלכאורה, בהכרח לומר שטמאו גם את השמנים שבכל ירושלים, וגם מחוצה לה, כי, באם נמצא שם שמן טהור, היו מדליקים בשמן זה, ולא הי' צורך בנס (שהרי "לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" ¹⁴⁸³ ), וא"כ, הול"ל בש"ס "טמאו כל השמנים", ולא להוסיף ולהדגיש "השמנים שבהיכל ". ובפרט שמקום אכסון הרגיל של השמן הי' מחוץ להיכל – בעזרה ¹⁴⁸⁴ .

י. והביאור בזה – שכוונת היוונים היתה (לא לבטל את הדלקת המנורה בביהמ"ק, אלא) שהדלקת המנורה בביהמ"ק תהי' בשמן שהם נגעו בו וטמאוהו, ולכן "טמאו כל השמנים שבהיכל " דייקא, היינו, שהניחו את השמן בסמיכות למנורה, כדי שבנ"י לא יצטרכו לטרוח כלל, אלא תיכף ומיד יוכלו להדליק את המנורה, אבל – בשמן טמא.

ובהקדם הביאור בכללות ענין מלחמת היוונים – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"53:

319

היוונים לא התנגדו לחכמת התורה [ולהעיר שמצינו בזהר ¹⁴⁸⁵ בנוגע לחכמת יון – בחי' חכמה דקליפה ¹⁴⁸⁶ – שהיא היותר קרובה לחכמת התורה], והיו מסכימים לקבלת התורה בתור ספר הכי יפה ומושלם, שיטה פילוסופית עמוקה וכו', אבל – כמעשה בני אדם (כמו שגם ע"ז שלהם היו מעשי בנ"א ובדמות ותכונות בנ"א, עם כל החסרונות וכו'), ובמילא, אפשר – ואדרבה: צריך – לשנותה מזמן לזמן, להתאימה לרוחו של המושל ולתרבות שנתחדשה, ובנדו"ד – לבטל מצות שבת ולשנות הקרבנות וכו' ¹⁴⁸⁷ .

התנגדות היוונים היתה ל"תורתך" ו"חוקי רצונך", היינו, שהתורה היא לא רק חכמה ושכל, כמו שאר החכמות שעוסקים בהם היוונים (לא מצד ענין של אמונה, אלא) מפני תאוותם וחשקם לענין החכמה מצד טבע המרה-שחורה כו' ¹⁴⁸⁸ , אלא התורה היא תורת ה', והמצוות הם רצונו ית', כמודגש במיוחד בענין החוקים ("חוקי רצונך") שלמעלה מטעם ודעת, שמבטאים יותר משאר הענינים את יחודה של היהדות כדרך חיים של קדושה וטהרה.

ונמצא, שמלחמת היוונים היא מלחמה בין שני עולמות: מחד גיסא – אמונה ביחוד ה' ובתורתו שקובעת אורח חיים של קדושה בחיי היום-יום, ועד לפרט הכי קטן; ומאידך גיסא – עשיית ע"ז מן השכל האנושי, באופן שצריך למדוד הכל במדת האמת דשכל האדם.

וזהו גם מה שהיוונים טמאו כל השמנים – כיון שהתנגדו לכללות ענין הטהרה שאינו ע"פ השכל, כמ"ש הרמב"ם ¹⁴⁸⁹ "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים כו'", וטענו, שהשמן, שמורה על ענין החכמה והשכל, אינו צריך להיות באופן של טהרה, שזהו"ע שלמעלה מהשכל.

וזהו הענין הכי מסוכן בכניסת יוונים להיכל:

הם רצו והשתדלו שתודלק המנורה, ודוקא במקומה – בהיכל פנימה, ותפיץ אורה בכ"מ כמקדם, אלא, שכל אור זה יבוא ע"י שמן שהם נגעו בו – ונגיעת יוני מטמאת השמן.

וע"ד גזירת פרעה "כל הבת תחיון" ¹⁴⁹⁰ , היינו, להחיות את הבנות

320

ברוח של מצרים ¹⁴⁹¹ – שזוהי גזירה חמורה יותר מהגזירה ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"62.

יא. ובענין זה הי' הנס דחנוכה – שבנ"י יוכלו להדליק את המנורה בשמן טהור דוקא:

למרות שטומאה דחוי' ואפילו הותרה בציבור, הרי מפורש להדיא בגמרא54 ש"היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי".

ובנדו"ד: למרות שמעיקר הדין היו יכולים להדליק בשמן טמא, הנה כדי להראות חיבתן של ישראל ¹⁴⁹² , עשה הקב"ה נס שיוכלו לקיים את המצוה בהידור , שלכל הדעות היא בשמן טהור דוקא – עי"ז ש"מצאו .. פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול .. (ו)נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

וכמו "בימים ההם", כך גם "בזמן הזה", בנוגע לכללות עם ישראל ולכל אחד מישראל בפרט:

גם כאשר התקשרותו והתאחדותו של יהודי עם הקב"ה תורתו ומצוותיו היא במצב ש"נכנסו יוונים כו'", נכנסו בו רעיונות ושיטות שהם זרים ומנגדים לדרך החיים של היהדות – שזהו ענין חמור ביותר, כמ"ש הרמב"ם ¹⁴⁹³ "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה .. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות .. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהן מעשה כו'" – צריך לידע שיש בו "פך אחד של שמן.. בחותמו של כה"ג", שזהו קדש הקדשים שבנשמתו, הניצוץ האלקי שבנפש האלקית, שנשאר קיים תמיד בטהרה ¹⁴⁹⁴ , ועל היהודי להדליקו שיאיר את כל ביתו בחייו; בהתחלה – כאור קטן שיאיר רק זמן קצר, אבל יש בכחו להאיר את כל מציאותו, ועד שיהי' אור תמיד.

ולא רק בנוגע לעצמו כן הוא, אלא "ואהבת לרעך כמוך " ¹⁴⁹⁵ : אין לוותר אפילו על יהודי אחד. יש להדליק בו את האור הטהור והקדוש, אף שנראה שיש בו להדליק יום אחד בלבד – כי גם זה שוה, ויתירה מזה – אור זה יהי' מוסיף והולך מיום ליום, עד שיאיר את כל חייו.

יב. ועוד ענין בזה:

321

ענינה של המנורה בביהמ"ק הוא – לא בשביל להאיר בביהמ"ק, אלא להאיר מחוץ לביהמ"ק, וגם מחוץ לירושלים ומחוץ לארץ ישראל – בכל העולם, כמארז"ל28 "לא לאורה אני צריך .. אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".

ולמרות שמדובר אודות אור שצריך להאיר לכל העולם, גם לאינם-יהודים (שדרים מחוץ לארץ ישראל, ובודאי מחוץ לירושלים, ויש סברא שאינם רשאים לדור בירושלים ¹⁴⁹⁶ ), הרי זה צריך להיות אור שבא משמן טהור דוקא.

וההוראה מזה:

גם כאשר יהודי מתעסק בעניני הרשות, ענינים שלכאורה אינם קשורים עם תומ"צ, כמו עניני מסחר וכיו"ב, ויתירה מזה: מורה שמלמד חכמות חיצוניות, כמו גיאוגרפיא, תכונה, רפואה או מתמתיקה, ענינים ששייכים לשכל אנושי, ולכאורה אינם קשורים עם יהדות, ולא עוד אלא שמלמד ענינים אלו לאינם-יהודים, להבדיל, וא"כ, יכול לחשוב: מה נוגע כאן ענין הטהרה? למאי נפק"מ אם יעשה זאת לאחרי התפלה ולימוד השיעורים הקבועים בתורה, או שיעשה זאת לפני כן?!

ועל זה באה ההוראה מהאמור לעיל, שכל הענינים שיהודי עושה, אפילו ענינים הקשורים עם שכל אנושי, שיכול להבין אותם גם האינו-יהודי שהוא מלמד אותו בהשגחה פרטית – הנה גם בהם צריך להיות ניכר הטהרה והקדושה של היהדות ¹⁴⁹⁷ , שכן, הענין ד"ונפלינו אני ועמך גו'" ¹⁴⁹⁸ צריך להיות ניכר לא רק בנוגע לענינים של נבואה (שעל זה היתה בקשת משה רבינו) ¹⁴⁹⁹ , אלא גם בכל הענינים.

ויתירה מזה – שגם ענינים ששייכים לשכל אנושי, ואפילו ענינים ששייכים לנפש הבהמית (כל זמן שהיצה"ר אינו מתערב כו') – עושים מהם עניני קדושה, כהציווי "בכל דרכיך דעהו" ¹⁵⁰⁰ .

* * *

יג. מאמר ד"ה ואתה ברחמיך הרבים כו'.

* * *

322

יד. הקביעות דימי חנוכה בפרשת השבוע [כידוע מ"ש השל"ה ¹⁵⁰¹ ש"המועדים של כל השנה .. בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן", וכהפתגם המפורסם של רבינו הזקן ¹⁵⁰² שצריכים לחיות עם הזמן, היינו, עם הפרשה שקורין בתורה באותו זמן] היא לעולם בפרשיות וישב או מקץ, ובקביעות שנה זו – שיש ב' שבתות בחנוכה – בב' הפרשיות: וישב ומקץ.

בב' פרשיות אלו מסופר אודות ענין החלומות ¹⁵⁰³ : בהתחלת פרשת וישב – החלומות של יוסף (שאודותם מסופר בארוכה ובפרטיות, שלא לפי ערך הקיצור בתולדות יוסף במשך שבע עשרה שנותיו הראשונות), ובסיומה – החלומות של שר המשקים ושר האופים (שאף שמצד עצמם היו סתם גוים, ורק נתמנו ע"י פרעה על המשקים והאופים, הרי על ידם יצא יוסף מבית האסורים); ובהתחלת פרשת מקץ – החלומות של פרעה (שיש להם חשיבות מיוחדת, כיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'" ¹⁵⁰⁴ ).

ונקודת הענין בזה ¹⁵⁰⁵ :

כללות ענין הגלות הוא בבחי' "היינו כחולמים" ¹⁵⁰⁶ , כי, ענין החלום הוא שיכולים להיות בו שני הפכים, ובאופן כזה היא העבודה בזמן הגלות, שבשעת התפלה ה"ה מעורר את האהבה לה', ועוד לפנ"ז, באמירת מודה אני, ה"ה עומד בתנועה של ביטול והעדר המציאות, ואילו לאח"ז, כשיוצא לעולם, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" ¹⁵⁰⁷ , ה"ה בבחי' מציאות כו', ובאופן שצרכי הגוף נעשים אצלו העיקר כו' – שזהו חיבור של שני הפכים.

וענין זה מתחיל ב"גלות" שבירידת הנשמה למטה: הנשמה מצד עצמה היא חצובה מתחת כסא הכבוד ¹⁵⁰⁸ , ומשם ירדה למטה לעוה"ז, עולם הקליפות והסט"א, שהרשעים גוברים בו כו' ¹⁵⁰⁹ – שזהו חיבור של שני הפכים.

אמנם, שרש החלום הוא ממדריגה נעלית ביותר, שדוקא מצדה יכול להיות חיבור הפכים.

ועז"נ78 "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים",

323

" כ חולמים" (בכ"ף הדמיון) דייקא – שלעתיד לבוא יתגלה שזהו רק כמו חלום, כי החלום אינו אמיתי, ואילו העבודה בזמן הגלות היא ענין אמיתי ¹⁵¹⁰ , שעל ידה נמשך גילוי העצמות למטה.

וענין זה מודגש במיוחד בשייכות ליוסף (והרי כל ישראל נקראים ע"ש יוסף ¹⁵¹¹ ) – כידוע ¹⁵¹² בענין "ואלה תולדות יעקב יוסף" ¹⁵¹³ , שענינו של יוסף הוא להמשיך בחי' אצילות, עולם האחדות – שזוהי מדריגת האבות, יעקב – בעולמות בי"ע, וכמרומז גם בשמו – ע"ש "יוסף ה' לי בן אחר" ¹⁵¹⁴ , כפי שמבאר הצ"צ ¹⁵¹⁵ שענינו הוא לעשות מ"אחר" "בן", שזהו כללות ענין עבודת הבירורים כו'.

ועי"ז פועלים את הגאולה, שתהי' ע"י משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שיבואו ויגאלו ויוליכו אותנו קוממיות לארצנו.

* * *

טו. ע"פ האמור לעיל (ס"א) בנוגע לשייכות די"ט כסלו וחנוכה בשנה זו מצד קביעותם בתחלת וסוף השבוע, ונעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן – הרי התוועדות זו היא גם המשך להתוועדות די"ט כסלו.

ובהתאם לכך, הרי כאן המקום להזכיר ענין נוסף שלא נזכר בהתוועדות די"ט כסלו – בנוגע לק"ן שנה להסתלקות רבינו הזקן.

ולכל לראש – יש לעורר אודות המדובר ¹⁵¹⁶ בנוגע ללימוד שלחן- ערוך ותניא, ונתינת הצדקה, ובודאי לא ידחו זאת, אלא יעסקו בזה בהקדם האפשרי, ובאופן של הוספה כו', כהוראת ימי חנוכה: "מעלין בקודש"26.

וכמו"כ יש לעורר שבמשך כל ימי חנוכה, עד "זאת חנוכה", יערכו התוועדויות,

– כידוע ¹⁵¹⁷ גודל מעלתה של התוועדות, שבכחה לפעול (לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות) יותר מפעולתו של מלאך מיכאל,

ובהם ילמדו גם איזה ענין מתורתו של רבינו הזקן, ויעוררו על הצורך להוסיף בלימוד התורה בכלל, הן אצל בעלי-עסקים, והן אצל

324

יושבי-אוהל, שגם אצלם צריכה להיות הוספה בהתמדה ושקידה, ובאופן דשינוי טבע מדותיו (כנ"ל במאמר ¹⁵¹⁸ ), כולל ובמיוחד – בהפצת המעיינות חוצה, ובדרכי נועם כו', שגם אם מאיזו סיבה הי' חסר בזה עד עתה, הנה מכאן ואילך יתוסף בזה באופן של הרחבה, ומתוך שמחה וטוב לבב – כפי שדורשת ופועלת תורת החסידות.

והעיקר – שיהי' "מוסיף והולך .. מעלין בקודש" בכל עניני אור, וככל שיתגבר האור, יתוסף בבירור הניצוצות, ויתמעט הרע ¹⁵¹⁹ , וסוכ"ס יתבטל לגמרי – "כליא ריגלא דתרמודאי",

ואז – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" ¹⁵²⁰ ,

ולהעיר, שזהו ענינו של שמיני-עצרת ¹⁵²¹ (שקשור עם שמונת ימי חנוכה ¹⁵²² ), שכנגד יוסף, וקשור גם עם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ¹⁵²³ ,

ויקויים היעוד ¹⁵²⁴ "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, ויוליכנו קוממיות לארצנו.

______ ● ______