329

לפי זה מובנת הבקשה¹⁶ "ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך":

לכאורה, מוכרח לימוד התורה ("פתח לבי בתורתך") להתלוות בהתעוררות, התרגשות, התלהבות, ובהבנה והשגה, היכולים להתקיים כאשר שכלו וכוחות נפשו של האדם מורגשים במציאות, ואילו הבקשה "ונפשי כעפר לכל תהיה" שוללת ומבטלת את מציאותו העצמית, וזוהי סתירה להתעוררות המלווה את לימוד התורה?!

אלא, "פתח לבי בתורתך", תורה

ב שלך, הלומד יכול להפוך לכלי לתורתו של הקב"ה, שאיננה מוגבלת, רק כאשר קיימת אצלו תחילה התבטלות מוחלטת, "כעפר לכל", ש"הכל דשין עליו"¹⁷. התבטלות זו מכשירה אותו ל"קבל" את תורתו של הקב"ה¹⁸, ולאחר מכן מתקיים "יגעת" – ע"י יגיעתו בכוח שכלו הוא מקבל את תורתו של הקב"ה באמצעות כוחות נפשו הפנימיים – פתח לבי

" ה בתורתך".

ו. מעלת לימוד התורה בדיבור דוקא

לפי זה יובן דבר תמוה שבלימוד התורה יש לדיבור מעלה מיוחדת על פני הבנת התורה¹⁹.

ההלכה קובעת²⁰ ש"המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך (ברכת התורה)" כי "הרהור לא כדיבור הוא", ו"כל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא, אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצוות ולמדתם אותם"²¹, ויתירה מכך: הבנת התורה תלויה בדיבור התורה, כפי שאומרים חז"ל²² על הפסוק²³ "חיים הם למצאיהם" – "אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה", ולא רק

"פה", אלא "ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת"²⁴.

ויש להבין: בשו"ע²⁵ נפסק שדבור דברי תורה (של תושבע"פ) ללא הבנתם כלל "אינו נחשב ללימוד כלל". כלומר, הלימוד (בתושבע"פ) מבוסס על הבנת הנלמד.

אם כך, מדוע בכל זאת חשוב כל־כך

דיבור בתורה, עד כדי כך, שאם הוא חסר, לא די ש"אינו צריך לברך" ואינו יוצא "ידי חובת מצוות ולמדתם אותם",