966
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ונעשו חומה לבני ישראל משני צדיהם – "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". ואינו מובן: הרי היה די בנס שבני ישראל ילכו ביבשה בתוך הים, לשם מה היה צורך בנס נוסף שהמים יהיו כחומה*?
הכרח איפוא לומר, שהנס של "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (וכן גם הנס של עצי־פרי בתוך הים) אינו תוספת נס, כי אם חלק מעצם ענין קריעת ים סוף. לכן בסיפור של קריעת ים סוף, מספרת התורה פעמיים7 על המים שהיו לחומה: פעם אחת, עם כניסת בני ישראל לים – "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", ופעם נוספת, לאחר שבני ישראל עברו את הים והמצריים טבעו – "ובני ישראל הלכו גו' והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", הדבר מוכיח כי "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" היה נוגע לכל זמן הליכתם בתוך הים ביבשה, מאז כניסתם לים עד יציאתם ממנו.
ב. על הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", אמרו במכילתא8, כי היה אז קטרוג על בני ישראל: "בני אדם עובדים עבודה זרה מהלכים ביבשה בתוך הים", בין בני ישראל היו אז עובדי עבודה זרה, והקטרוג היה: מדוע מגיע להם להנצל על ידי נס? במה טובים הם מן המצריים, "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה"9. ומסיימת המכילתא: "מי גרם להם לישראל להנצל – מימינם ומשמאלם – מימינם, בזכות התורה שעתידין לקבל שנאמר מימינו אש דת למו, ומשמאלם זו תפילה". ועוד גירסא10: "ומשמאלם זו תפלין". כלומר שתורה ותפלה (או תפלין), שני הקוים, ימין ושמאל, היו ה"חומה" שהגינה על בני ישראל משני צדיהם והצילה אותם.
ואינו מובן: לשם מה היה צורך ב"חומה", זכות, שתגן על בני ישראל משני צדיהם, מימינם ומשמאלם, מדוע לא הספיקה להם זכות אחת? ובפרט זכות "מימינם" המרמז על "תורה שעתידין לקבל", והרי במתן תורה בחר הקב"ה בישראל מכל העמים (שלכן, כשאומרים בברכות קריאת שמע "ובנו בחרת מכל עם ולשון", יש
הערות
- *. אפילו את"ל שרק באופן כזה אפשרית בקיעת הים ע"י שנעשית דרך באמצע המים – ראה שער היחוד והאמונה פ"ב. וראה ג"כ מפרשי המשנה אבות שם ובאדר"נ שם – מהו הטעם להודעת הכתוב פעמיים שהמים להם חומה גו'.
- 7. שמות יד, כב. שם כט.
- 8. שמות יד, כט.
- 9. ילקוט ראובני שמות יד, כז. זח"ב קע, ב.
- 10. יל"ש רמז רלח.
תניא, שער היחוד והאמונה ב׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם, הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב, שֶׁמְּדַמִין מַעֲשֵׂה ה׳ – ״עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק – הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף, כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַךְ ״טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן.
וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁ״הוֹלִיךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״, וְ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ וּכְחוֹמָה וְאִילּוּ הִפְסִיק ה׳ אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע – הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בְּמוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם, וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵן.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם – יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם״ – אַל תִּקְרֵי ״מְחַיֶּה״, אֶלָּא ״מְהַוֶּה״, דְּהַיְינוּ, יֵשׁ מֵאַיִן, וְ״אַתָּה״ – הֵן בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, וְהַהֵ״א – הִיא ה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה, מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף – הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״וַיְדַבֵּר ה׳״, ״וַיֹּאמֶר ה׳״, וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכ״ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה].
וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, רַק, שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גוּפָנִית, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים, הִיא בַּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה:
מצוטט ב־7 עמודים
תורת מנחם 7
- יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ד. לקו"ש ח"ג ע' 966
- מג - שנת תשכ"ה - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ תזריע, פרשת החודש, ר"ח ניסן, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ג ע' 966
- לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וישב, נר הראשון ושבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ג ע' 966
- לו - שנת תשכ"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ג ע' 966
- לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ד לקו"ש ח"ג ע' 966
- מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ו לקו"ש ח"ג ע' 966
- עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ בשלח, שבת שירה, י"ז שבט, ה'תשל"ג לקו"ש ח"ג ע' 966
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.