966

שיחה א

א. במדרש מסופר¹, כי בעת קריעת ים סוף צמחו מקרקעית הים עצי ים, נושאי פירות, והתינוקות קטפו פירות מן העצים ונתנו אותם לציפורים שהשתתפו בשירת², בני ישראל.

כלל הוא³: "לא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא", הקב"ה אינו עושה נס ללא צורך. הטעם לזה הוא, כי הטבע הרי הוא יצירתו של הקב"ה, (אף שהטבע מעלים על אלקות, כפי שמבואר בתורת החסידות⁴ כי "טבע" הוא מלשון "טובעו בים סוף"; כשם שדבר ששקוע במים, הרי המים מכסים עליו ואינו נראה רק המים בלבד, כך גם טבע העולם מכסה על החיות האלקי המחיה אותו; שאף שהקב"ה הרי "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", הרי משום הנהגת הטבע של "עולם כמנהגו נוהג"⁵, עלול לטעות בדמיונו שח"ו אין מנהיג לבירה, והיא מונהגת מעצמה – אבל באמת גם הטבע עצמו הוא בריאה של הקב"ה) וכמ"ש⁶ "חוקות שמים וארץ גו' שמתי", הקב"ה אומר – את חוקות השמים והארץ, אני קבעתי, וישנה כוונה בסדר הנהגת הטבע. שלכן אין הקב"ה עושה נס, שינוי הטבע, כאשר אין הכרח, כדי לא לשנות את סדרי הטבע.

לכן אינו מובן^*: לשם הצלת בני ישראל היה די בעצם נס קריעת ים סוף. על שום מה היה צורך איפוא בנס נוסף, של צמיחת אילנות, שיתנו פירות מיד עם בריאתם – שלא כפי סדר הטבע, שעובר משך זמן מזמן נטיעת האילן עד שמתחילים לצמוח עליו פירות, ואחר כך יש להמתין עוד עד שהפירות יהיו ראויים לאכילה, ואילו כאן צמחו מיד בו במקום האילנות עם פירות בשלים, שניתנו לציפורים.

גם צריך להבין בעצם הנס של קריעת ים סוף שלא היה באופן, שמי הים חרבו, והים חדל להיות, כי אם שהנס היה, שמי הים נותרו, נבקעו