965

הלכות מהוות הליכות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כמה וכמה דרגות): לקחת את קרבן הפסח ביום העשירי בניסן, לשחטו, להקריבו ולאוכלו, לפי כל פרטי הלכותיהם בסדר מסודר. כי רצון העליון הוא שגם הענינים של למעלה מהגבלה ירדו במדידה והגבלה דוקא.

וזוהי התשובה לשאלת החכם: יש צורך בחלוקת עדות חוקים ומשפטים. אף שהעבודה צריכה להיות מבחינת עצם הנשמה הנעלית מכל התחלקות – הרי הכוונה העליונה היא, שגם עבודת עצם הנשמה כפי שהיא מיוחדת עם עצמותו ית', שלמעלה מהתחלקות, תתבטא בחלוקה של עבודה מסודרת בעדות חוקים ומשפטים.

ח. ההסבר לכך הוא – "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", אכילת קרבן הפסח צריכה להיות בסוף כל הסעודה, על השובע, כדי שהאכילה תהיה בהנאה וחשיבות⁵⁰; ולאחר אכילת הפסח, אסור לאכול שום מזון, כדי שלא יתבטל טעם הפסח.

שני הפכים נראים כאן: אכילת הפסח צריכה להיות לא לשם רעבונו ("די מחסורו"), ועם זאת צריך להיות בו טעם והנאה, כלומר, שההנאה של אכילת הפסח היא לא מזה שמתמלא חסרונו, כי אם מדבר נעלה יותר – "עשירות": למעלה מן הדברים שמציאותו דורשת, למעלה מכחותיו – ועם זאת יש לו בזה הנאה. ההנאה והתענוג שלו הוא בדבר שהוא לגמרי למעלה ממציאותו.

כלומר, שגם את ההתקשרות של עצם הנשמה בעצמותו ית' כפי שהיא נעלית מן הכחות הפרטיים, יש להמשיך בכחות פנימיים, החל מכח השכל, ולכן דרוש כי קיום המצוות יהיה לא רק באופן של עדות וחוקים אלא גם באופן של משפטים – להורידם אל השכל, ולעורר בהם טעם ותענוג.

ולכן אחת העבודות העיקריות של קרבן הפסח היא אכילת⁵¹ הפסח, קליטת הפסח והדילוג בפנימיות, שיהיה דם ובשר כבשרו, ומציאת טעם בו, ואחר כך לא לאכול מזון אחר, כדי שלא יתבטל טעם הפסח בפיו, – שהפסח שהוא למעלה מהשגת השכל – (וכן גם עתה, שאוכלים מצה במקום הפסח, מיכלא דמהימנותא⁵², אמונה שלמעלה מהשכל), צריך להיות עם טעם ועונג.

(משיחת ליל ב' דחג הפסח תשכ"א)