69
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
יש מפרשים11, שכיון שמדאורייתא חל המעשר רק בגידולי קרקע, הכרחי לומר, שהפסוק "ויתן לו מעשר מכל" המופיע לגבי אברהם, לא היה מפני מצות מעשר.
אך פירוש זה אינו מתקבל כל כך לפי דברי הרמב"ם: כיון שאברהם אבינו קיים גם מצוות דרבנן12, ולפחות מדרבנן13 חלה חובה מוחלטת14 לתת מעשר מכל הרווחים15, סביר לומר, שהוא נתן "מעשר מכל" כמצות מעשר דרבנן, אם כי לא כמצוה וחובה לזרעו אחריו. ולפי זה, מוזכר בתורה במפורש, שאברהם הפריש מעשר, ולפחות בעצמו, כדלעיל. וכאשר כותב הרמב"ם "ויצחק הפריש מעשר" היה עליו להבהיר את ההבדל בינו לבין אברהם בענין זה?
ההסבר לכך הוא: לדעת הרמב"ם16, משמעות הפסוק "ויתן לו מעשר מכל", המוזכר רק כאן, היא, שאברהם נתן מעשר משלל המלחמה שעליה מסופר כאן. וכיון שחוץ משלל המלחמה, אין אנו מוצאים שאברהם נתן מעשר, יש לומר, שמעשר זה היה בדומה למצות תרומת המכס17, של שבי ומלקוח שלקחו במלחמת מדין, אשר מצוה זו אינה18 נוהגת לדורות. לפיכך אומר הרמב"ם "ויצחק הפריש מעשר", כי אצל יצחק מוצאים לראשונה הפרשת מעשר מסוג זה, שנקבעה כמצוה לדורות19.
אמנם, "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה"20, אך בכל זאת אנו רואים, שהרמב"ם מפרט כאן רק מצוות שמסופר בתורה במפורש על קיומן21.
ב. מצוות המוזכרות במפורש – מיוחדות מכל השאר
יש לומר, שהחידוש וההבדל שבין המצוות המוזכרות בתורה לגבי כל אחד מהאבות במפורש, לעומת הענין ש"קיימו כל התורה", הוא:
א) את הענינים המוזכרים במפורש קיים כל אחד מהאבות מפני מהותו שלו. כלומר, העבודות המפורשות אצל אברהם קשורות לקו החסד – מדתו של "אברהם אוהבי"; העבודות המפורשות אצל יצחק קשורות לקו הגבורה – מדתו של יצחק, "פחד יצחק"; והעבודות המפורשות אצל יעקב קשורות לקו
הערות
- 11. רדב"ז בהל' מלכים שם.
- 12. יומא כח, ב.
- 13. מדרשת הספרי (הובא בתוד"ה עשר תענית ט, א – ובספרי שלפנינו ליתא) על הפסוק עשר תעשר, משמע קצת שהוא דאורייתא. אבל צ"ע שלא נזכר זה בפוסקים. ואולי ס"ל שהוא רק אסמכתא.
- 14. ט"ז יו"ד סשל"א סקל"ב.
- 15. רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה. טור ושו"ע יו"ד ר"ס רמט.
- 16. ודוקא לפירוש זה יומתק ההמשך בכתוב: אשר מגן צריך בידיך (הרכוש והנשים והעם) ויתן לו מעשר מכל (אשר מגן), משא"כ לדעת רש"י – הובאה לעיל הערה 7.
- 17. מטות לא, כח.
- 18. ספהמ"צ להרמב"ם שרש ג'.
- 19. צפע"נ הל' מת"ע שם. וראה גם צפע"נ פרשתנו ע' נז.
- 20. קדושין פב, א. יומא שם.
- 21. ועפי"ז סרה קושיית הלח"מ בהלכות מלכים שם.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ט - הטקסט מספריא
שִׁעוּר נְתִינָתָהּ, אִם יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, יִתֵּן כְּפִי צֹרֶךְ הָעֲנִיִּים. וְאִם אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כָּל כָּךְ, יִתֵּן עַד חֹמֶשׁ נְכָסָיו, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר; וְאֶחָד מֵעֲשָׂרָה, מִדָּה בֵּינוֹנִית; פָּחוֹת מִכָּאן, עַיִן רָעָה. וְחֹמֶשׁ זֶה שֶׁאָמְרוּ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מֵהַקֶּרֶן, מִכָּאן וָאֵילָךְ חֹמֶשׁ שֶׁהִרְוִיחַ בְּכָל שָׁנָה. הַגָּה: וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגְּמָרָא פ' נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה) וְדַוְקָא כָּל יְמֵי חַיָּיו, אֲבָל בִּשְׁעַת מוֹתוֹ יָכוֹל אָדָם לִתֵּן צְדָקָה כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה (ג"ז שָׁם פ' מְצִיאַת הָאִשָּׁה וּמַיְתֵי לָהּ רִי"ף וְרֹא"שׁ וְרַ"ן וּמָרְדְּכַי). וְאֵין לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׁר שֶׁלּוֹ דְּבַר מִצְוָה, כְּגוֹן נֵרוֹת לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר דְּבַר מִצְוָה, רַק יִתְּנֶנּוּ לַעֲנִיִּים. (מהרי"ל הל' רֹאשׁ הַשָּׁנָה).
לְעוֹלָם לֹא יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל לְשָׁנָה, וְאִם נָתַן פָּחוֹת מִזֶּה, לֹא קִיֵּם מִצְוַת צְדָקָה.
צָרִיךְ לִתֵּן הַצְּדָקָה בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וּמִתְאוֹנֵן עִם הֶעָנִי בְּצַעֲרוֹ וּמְדַבֵּר לוֹ דִּבְרֵי תַּנְחוּמִין. וְאִם נְתָנָהּ בְּפָנִים זוֹעֲפוֹת וְרָעוֹת, הִפְסִיד זְכוּתוֹ.
אִם שָׁאַל לוֹ הֶעָנִי וְאֵין לוֹ מַה יִּתֵּן לוֹ, לֹא יִגְעַר בּוֹ וְיַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ עָלָיו, אֶלָּא יְפַיְּסֶנּוּ בִּדְבָרִים, וְיַרְאֶה לִבּוֹ הַטּוֹב שֶׁרְצוֹנוֹ לִתֵּן לוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת. הַגָּה: וְאָסוּר לְהַחֲזִיר הֶעָנִי הַשּׁוֹאֵל רֵיקָם, אֲפִלּוּ אֵין נוֹתֵן לוֹ רַק גְּרֹגֶרֶת אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם (תְּהִלִּים עד, כא). (לְשׁוֹן הַטּוּר לְקַמָּן סי' ר"ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
אִם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁיִּתְּנוּ, שְׂכָרוֹ גָּדוֹל מִשְּׂכַר הַנּוֹתֵן.
שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת יֵשׁ בַּצְּדָקָה, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ: מַעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּהּ, הַמַּחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַמָּךְ וְנוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה, אוֹ הַלְוָאָה, אוֹ עוֹשֶׂה שֻׁתָּפוּת, אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק יָדוֹ שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְלֹא יִשְׁאַל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ (בַּמִּדְבָּר כה, לה).
ַ פָּחוֹת מִזֶּה, הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְעָנִי וְלֹא יֵדַע לְמִי יִתֵּן, וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי מְקַבֵּל. וְקָרוֹב לָזֶה, הַנּוֹתֵן לְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה; וְלֹא יִתֵּן אָדָם לְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהַמְמֻנֶּה עָלֶיהָ נֶאֱמָן וְיוֹדֵעַ לִנְהֹג בָּהּ כַּשּׁוּרָה.
פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיּוֹדֵעַ הַנּוֹתֵן לְמִי נוֹתֵן, וְלֹא יֵדַע הֶעָנִי מִמִּי לוֹקֵחַ, כְּגוֹן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בַּסֶתֶר וּמַשְׁלִיכִים הַמָּעוֹת בְּפִתְחֵי הָעֲנִיִּים; וְכָזֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת, וּמַעֲלָה טוֹבָה הִיא, אִם אֵין מְמֻנִּים עַל הַצְּדָקָה נוֹהֲגִים כְּשׁוּרָה.
פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיּוֹדֵעַ הֶעָנִי מִמִּי נוֹטֵל, וְלֹא יֵדַע הַנּוֹתֵן לְמִי נוֹתֵן, כְּגוֹן הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ צוֹרְרִים הַמָּעוֹת בִּסְדִינֵיהֶם וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּבָאִים הָעֲנִיִּים וְנוֹטְלִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם בּוּשָׁה.
פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיִּתֵּן לְעָנִי בְּיָדוֹ, קֹדֶם שֶׁיִּשְׁאַל.
פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיִּתֵּן לוֹ כָּרָאוּי אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל.
פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיִּתֵּן לוֹ פָּחוֹת מֵהָרָאוּי, בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
פָּחוֹת מִזֶּה, שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּעֶצֶב. הַגָּה: וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יִתְפָּאֵר הָאָדָם בַּצְּדָקָה שֶׁנּוֹתֵן. וְאִם מִתְפָּאֵר, לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל שָׂכָר, אֶלָּא אֲפִלּוּ מַעֲנִישִׁין אוֹתוֹ עָלֶיהָ (סְמַ"ג מְבִיאוֹ בֵּית יוֹסֵף סי' רמ"ז). וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁמַּקְדִּישׁ דָּבָר לִצְדָקָה, מֻתָּר לוֹ שֶׁיִּכְתֹּב שְׁמוֹ עָלָיו שֶׁיְּהֵא לוֹ לְזִכָּרוֹן, וְרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תקפ"א).
טוֹב לִתֵּן פְּרוּטָה לְעָנִי קֹדֶם כָּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ (תְּהִלִּים יז, טו).
גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם מָעוֹת צְדָקָה, יַשִּׂיאוּ בָּהֶם בְּתוּלוֹת עֲנִיּוֹת, שֶׁאֵין צְדָקָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּצְוַת בֵּית הַכְּנֶסֶת עֲדִיפָא מִמִּצְוַת צְדָקָה, וּמִצְוַת צְדָקָה לִנְעָרִים לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לְחוֹלִים עֲנִיִּים, עָדִיף מִמִּצְוַת בֵּית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לִפְסֹק צְדָקָה עֲבוּר מֵתִים בִּשְׁעַת הַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת, מִנְהַג וָתִיקִין הוּא וּמְהָנֵי לְנִשְׁמוֹתֵיהֶם. (רוֹקֵחַ סִימָן רי"ז).
ספר המצוות, שורשים ג׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות.
דע כי אמרם (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך. ובבאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה, רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומנה ולא יעבוד עוד הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנהדרין פ"א:) רמז לגונב את הקסוה מנין שנאמר ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, יש די ספוק באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו כן, ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו, ואמרו יתברך אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכן האזהרה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס, ואמרו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים, וכן גם הצאן והבקר אל ירעו ופן יהרסו לעלות ורבים כמו אלה, ולא יסופק לבעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה בסיני צווי ואזהרה, אך היו כלם לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא ימנו, ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה, ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי לפי שעה לבד, והוא אמרו והביאום לה' אמרו בספרי והביאום זו מצות עשה, אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אמרו בכל אות נפשך תאכל בשר, ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מיום שנתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה, ואחר שהוא נמנע למנותם כלם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן, ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר, וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.