שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, תשמ"ו
261שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, תשמ"ו
א. מהענינים העיקריים בימי ספירת העומר הוא — אהבת ישראל:
א) הסיבה להנהגה המיוחדת לימי ספה"ע היא — האבילות על תלמידי ר"ע "שלא נהגו כבוד זה לזה"1, כלומר, חסרון בענין דאהבת ישראל, ולכן, בימים אלו יש צורך להוסיף ולהרבות עוד יותר באהבת ישראל, ובפרט על יסוד הוראת רבי עקיבא שהציווי "ואהבת לרעך כמוך"2 הוא "כלל גדול בתורה"3.
ב) ימי ספה"ע הם הכנה למתןתורה4. ולכן, כשם שההכנה למ"ת בפעם הראשונה היתה עי"ז ש"ויחן שם ישראל"5, "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"6, כדאיתא במדרש7 "אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי" — הרי מובן, שגם ההכנה ל"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה היא ע"י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, "כאיש אחד בלב אחד".
ג) ויש להוסיף בזה — ע"ד הרמז8 — שהענין ד"שבע שבתות תמימות תהיינה"9 מורה על השלימות ("תמימות") דכל ז' הסוגים שבנשמות ישראל, כידוע10 ש"כללות נש"י נקרא מנורה ויש בה ז' נרות שהם ז' מדרגות בעבודת ה'", ז' מדות, שכל א' כלולה מז' ("שבע שבתות"), כלומר, שמציאותו של כל א' מישראל נוגעת לשלימות המציאות דכללות עם ישראל (כשם שכל יום מימי הספירה נוגע לשלימות ספה"ע11), ובצירוף כולם יחד — אהבת ישראל ואחדות ישראל — אזי נעשה הענין ד"שבע שבתות תמימות תהיינה", שלימות מציאותם של כל וכלל ישראל — "תמימות", ובכל תוקף המציאות — "תהיינה", "בהווייתה תהא"12, אשר, זוהי ההכנה המתאימה לקבלת התורה.
ב. ענין הנ"ל מודגש ביותר בשבת זו — השבת שלאחרי ל"ג בעומר (העילוי והשלימות — "ויכולו"13 — גם דכל עניני ל"ג בעומר), ובפרשת השבוע — פ' בחוקותי:
262בנוגע לטעם הא', אודות תלמידי ר"ע — הרי ל"ג בעומר הוא היום שבו "פסקו מלמות"14, כלומר, מל"ג בעומר ואילך התחילה תקופה חדשה אצל תלמידי ר"ע — הנהגה של אהבת ישראל בתכלית השלימות.
ועוד ענין בזה:
ל"ג בעומר הוא יום ההילולא של רשב"י — תלמידו של ר"ע (מהתלמידים ש"העמידו תורה" לאחרי ל"ג בעומר)15, אשר, מדותיו "תרומות מתרומות מדותיו של ר"ע"16, כולל ובמיוחד — מדת אהבת ישראל של ר"ע ("כלל גדול בתורה") שהיתה אצלו בהדגשה יתירה17, כפי שמצינו שבצאתו מן המערה (לאחרי שנתעלה בתורה בתכלית העילוי18) התעסק לכל לראש באהבת ישראל — "אמר איכא מילתא דבעי לתקוני כו'"19, היינו, שהשתדל בטובתן של כהנים שלא יצטערו בטורח הדרך20.
ולא עוד, אלא שהשתדל ודאג לטובתם של אלו שהיו במצב ירוד כו' — "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין"21.
ולהעיר גם מסיפור הזהר22 "זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אתו לקמי' דר"ש. . פתח ואמר שיר23 המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ועי"ז ירדו גשמים — אשר, נוסף על המבואר בדרושי חסידות24 הקשר והשייכות דירידת גשמים לפסוק זה, יש לומר (בדרך אפשר, כיון שעי"ז יתוסף באהבת ישראל עוד יותר), שבכך רמז רשב"י שהענין ד"שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל25, הוא ה 263"דרך" וה"כלי" להמשכת כל הברכות, החל מהברכה דגשמים, ובלשון הכתוב דפרשתנו26: "ונתתי גשמיכם בעתם", הכוללת את כל הברכות — כפירוש הרמב"ן ש"הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם. . יהי' זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהן, כאשר יאמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. . היא גדולה שבברכות", וכתורת הבעש"ט27 ש"גשמיכם" הוא מלשון גשמיות, היינו, המשכת הברכה (גם) בכל הענינים הגשמיים,
היינו, שה"כלי" לכל הברכות הוא — "שבת אחים גם יחד", אהבת ישראל ואחדות ישראל28.
ובנוגע לטעם הב', אודות ההכנה למ"ת בימי ספה"ע — הרי עיקר העבודה דספה"ע הוא בירור המדות דנה"ב (ז' מדות הכלולים מז', מ"ט יום) שעי"ז ואז יוכל להיות הגילוי דמתןתורה29, ומכיון שעיקר המדות הם ה' מדות הראשונות, נמצא, שבל"ג בעומר, שהוא בחי' הוד שבהוד, מסתיים עיקר בנין גופא דז"א30, ולכן, מודגשת יותר ההכנה למ"ת — "כאיש אחד בלב אחד".
ובנוגע לטעם הג' — להעיר ממארז"ל31 "א"ר שמעון בן יוחאי מניין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם א' לא היתה השכינה נגלית עליהן, דכתיב32 כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם", היינו, שרשב"י מדגיש שהענין דמ"ת תלוי במציאותו דכל או"א מישראל.
ונוסף לזה, מודגשת ההכנה למ"ת בשבת זו גם מצד פרשת השבוע, פ' בחוקותי — שהרי "עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות33 שבתורת כהנים קודם עצרת"34 (ומה שקורין פ' במדבר לפני עצרת, הרי זה "כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת"35), שמזה מובן שבשבת פ' בחוקותי מודגשת יותר ההכנה למ"ת, "כאיש אחד בלב אחד".
ועפ"ז מובן שבימים אלו — הימים שלאחרי ל"ג בעומר, וככל שהולכים ומתקרבים יותר ל"זמן מתן תורתנו" — יש 264צורך להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים דאהבת ישראל ואחדות ישראל.
ג. ועוד ענין הכי עיקרי בזה — בנוגע לדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, סוף זמן הגלות, ובהקדמה:
מעניניו העיקריים של רשב"י (בעל ההילולא דל"ג בעומר, ששלימותו בשבת זו) הוא — ספר הזהר, "חיבורא דילך", אשר, "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר. . יפקון בי' מן גלותא ברחמים"36, היינו, שענינו של רשב"י לפעול את גאולתם של כאו"א מישראל וכלל ישראל, ביחד עם גאולת השכינה, כדברי רשב"י37: "בכל מקום שגלו (ישראל) שכינה עמהן. . ואף כשהן עתידים להגאל שכינה עמהן".
והנה, מכיון שסיבת הגלות היא היפך הענין דאהבת ישראל (חנם)38, הרי מובן, שיש צורך לבטל את סיבת הגלות, ע"י ההוספה באהבת ישראל עד לאהבת חנם, ובהבטל הסיבה, בטל בדרך ממילא גם המסובב — הגלות.
ויש להוסיף, שכאשר הנהגתם של ישראל בפועל היא באופן ד"ואהבת לרעך כמוך", אזי בודאי מתגלה בפועל גם האהבה ד"רעך" — "רעך ורע אביך אל תעזוב, זה הקב"ה"39 — לכאו"א מישראל,
כדברי רשב"י37 "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה"40, וכדאיתא בזהר41 — "חיבורא דילך" — (מאמר הזהר שאומרים ב"תיקון ליל שבועות") "חדי ר"ש ואמר. . אנן בחביבותא תליא מילתא. . אהבתי42 אתכם אמר ה'" —
וכאשר אהבתו של הקב"ה לישראל היא בהתגלות — הרי בודאי ובודאי שמוציאם מהגלות ("ושב ה' אלקיך את שבותך"43) תיכף ומיד, "לא עיכבן אפילו כהרף עין"44,
וכהרמז שע"י ההמשכה וההתגלות ד"אלופו של עולם" (אל"ף) ב"גולה", אזי נעשה מ"גולה" — "גאולה"45.
ד. והנה, הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל מתגלה ומתבטא — לכל לראש — כאשר רבים מישראל מתאספים יחד במקום אחד, "כאיש אחד בלב אחד"46, ולא עוד, אלא שתכליתה ו 265מטרתה של האסיפה היא — כדי ש"איש את רעהו יעזורו"47 להתעורר ולהתחזק בכל הפעולות הטובות, ובמיוחד — בהכלל גדול דאהבת ישראל ואחדות ישראל.
ובפרט כאשר מקשרים אסיפה זו עם סעודה כפשוטה, כולל ובמיוחד אמירת "לחיים" על היין48 — דבר המוסיף עוד יותר בתנועת הקירוב, "גדולה לגימה שמקרבת"49.
וכידוע50 פתגם אדמו"ר הזקן אודות גודל מעלתה של התוועדות — "פתקא אשר משמי שמיא נחיתא כו'" — כמשל האב הרואה את "התנהגותם הטובה של בניו באהבה באחוה בשלום ובריעות, איש את רצון רעהו ימלא, וכל אחד דואג לטובת חבירו כלטובת עצמו כו', אזי האב נתמלא עונג ונח"ר מהנהגת בניו, ומפליא לעשות לקיים משאלותיהם כו'" (כאמור לעיל (ס"ב) שע"י "שבת אחים גם יחד" נמשכים כל עניני ברכה).
ה. אמנם, מכיון שבימי הספירה ישנם הגבלות בנוגע לעריכת סעודה של שמחה, ובזה גופא ישנם חילוקי מנהגים בנוגע לזמן שלאחרי ל"ג בעומר כו'51 — יש לבחור בזמן המתאים לכל הדעות, כדי שכאו"א מישראל, מכל החוגים כו', איש איש ע"פ שיטת ומנהג אבותיו, יוכל להשתתף בהתוועדות זו.
ולכן, הרי הזמן המתאים לכך הוא — יום השבת, אשר, לכל הדעות אין כל חשש ופקפוק בדבר, שהרי יום השבת אין "עצב עמה"52, ואדרבה — "ביום שמחתכם אלו השבתות"53.
והדגשה יתירה בשבת הבעל"ט — שבת מברכים חודש סיון, "חודש השלישי", ובקביעות שנה זו — ערב ר"ח סיון, ופרשת השבוע — פ' במדבר:
א) שבת מברכים (בציבור54 ואסיפה) "חודש השלישי": "חודש השלישי" — מורה על ענין השלום והאחדות, כידוע55 שהמעלה המיוחדת דמספר שלוש היא — חיבור והתכללות ב' ענינים שיכול להיות ניגוד ביניהם. וזהו גם הקשר עם כללות הענין דמ"ת — "אוריאן תליתאי כו' בירחא תליתאי"56 — שהרי "כל 266התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"57. ולכן, בשבת מברכים חודש השלישי — שממנו נמשכת ברכה לכל ימי "חודש השלישי" — מודגש ביותר ענין השלום והאחדות.
ב) ערב ר"ח ד"חודש השלישי": הענין דר"ח — התחלתו בערב ר"ח (יום השבת) לאחרי חצות, שלכן, אין אומרים "צדקתך צדק" במנחת שבת58, ולא עוד, אלא מכיון שלפעמים יכולים להתפלל "ערבית של מוצאי שבת בשבת"59, שאז מתפללים ביום השבת תפלת ר"ח — "יעלה ויבוא כו' זכרוננו כו' וזכרון כל עמך בית ישראל". ונמצא, שביום השבת הבא, ערב ר"ח סיון, ישנו כבר הענין דר"ח סיון, שאז הי' ענין האחדות (כהכנה למ"ת) בפועל ממש — "בחודש השלישי גו' ביום הזה (ר"ח60) באו. . ויחן61 שם ישראל"62, "כאיש אחד בלב אחד".
ג) פרשת השבוע, פ' במדבר: התוכן דפ' במדבר ("לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת"63) הוא — מנין בנ"י, היינו, השלימות דכל בנ"י באופן של אחדות ישראל — שהרי ה"מנין" הוא באופן שכל ישראל שבמנין שוים, הגדול שבגדולים אינו נחשב יותר מא', והקטן שבקטנים אינו נחשב פחות מאחד64,
והמנין סיבתו אהבת ישראל (של הקב"ה — סיבת אהבת ישראל זל"ז — "אוהב מה שהאהוב אוהב"65) — "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כו'"66.
ומזה מובן שיום השבת הבעל"ט, ש"ק פ' במדבר, מברכים החודש וער"ח סיון, הוא הזמן הכי מתאים להדגשת אחדותם של ישראל.
ו. לאור כל האמור לעיל — באה ההצעה והבקשה דלקמן, בקשה נפשית:
ביום השבת הבעל"ט, ש"ק פ' במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, בעלות המנחה67 (שאז מתחיל כבר ענין האחדות דר"ח סיון (כנ"ל ס"ה)) — יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים וטף, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"68, "שבת אחים גם יחד", להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה69 ("גדולה 267לגימה שמקרבת") — אנשים לחוד ונשים לחוד (כמובן וגם פשוט),
שבה ידברו דבריתורה בכלל, ובמיוחד — בעניני אהבת ישראל ואחדות ישראל70,
— החל מהמפורש בתשב"כ: "ואהבת לרעך כמוך", וכן בתושבע"פ: "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה", ויתירה מזה: "זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא"71, וכן פרטי הדברים בספר "משנה תורה" להרמב"ם72, ספר "הלכות הלכות"73, הלכה למעשה, עד לביאור רבינו הזקן בספר התניא74 בגודל מעלת והפלאת הענין דאהבת ישראל, ועד"ז בספריהם של כו"כ מגדולי ישראל שנתקבלו בכל תפוצות ישראל —
כולל — ההדגשה שבדבר, שההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל מבטלת את סיבת הגלות, ובדרך ממילא מתבטל גם (המסובב) הגלות.
[ולהעיר: בנוגע לתוכן הדברים אודות אהבת ישראל ואחדות ישראל — הרי "אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל שכל חבירו"75, יש כאלו שיתפעלו יותר מביאור בנגלה דתורה, וישנם כאלו שיתפעלו יותר מביאור בפנימיות התורה, ולכן, יש למצוא את הביאורים והאותיות המתאימים לכל מקום וחוג לפי ענינו; אמנם, לכל לראש יש להדגיש את תוכן ונקודת הענין, באופן השייך לכאו"א מישראל, גם למי שרוצה ללמוד "כל התורה כולה (של אהבת ישראל) על רגל אחת" — כדברי הלל76 (כמענה לנכרי שאמר לו "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת"): "דעלך71 סני לחברך לא תעביד ("ואהבת לרעך כמוך") זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא"!].
ועוד ועיקר — ש"איש את רעהו יעזורו", לעודד איש את רעהו (ואשה את רעותה) להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני אהבת ישראל ואחדות ישראל.
ובמקומות אלו, אשר, מסיבות שונות קשה לעשות כל זה ביום השבת — יעשו זאת בימי החול, בר"ח סיון וכיו"ב (באופן המותר כו').
ז. בודאי יפרסמו את הדברים בכל מקום ומקום, 268[ומובן, שבנידון זה אין הכרח לומר את הדברים "בשם אומרם", כי אם, בסגנון שיביא תועלת יתירה בקיום הדברים בפועל ממש77, ובפרט שאין זה דברחידוש, אלא דברים המפורשים בתושב"כ ובתושבע"פ, ובמילא, כל מי שיתבונן בדבר — יבוא בעצמו למסקנא האמורה, ויעשה זאת סו"ס מפני שכך מצווהו שכלו הוא],
ויעסקו בזה ברוב מרץ חיות והתלהבות כו' (ופשיטא — לא באופן ד"מצות אנשים מלומדה"78), בהתחשב עם העובדא שזהו ענין נפשי בנוגע דבר מיוחד ובלתירגיל כו' (ולכן, גם הדיבור עתה בענין זה הוא בזמן שלא ע"ד הרגיל — לא בסיומה של ההתוועדות, כרגיל בכגוןדא, אלא בהתחלת וראש ההתוועדות), מפני צורך השעה כו'.
ח. ובנוגע לפועל:
כדי שהפעולות בענין זה תהיינה בסדר מסודר ובהצלחה רבה — יש צורך להתחיל מבעוד מועד, החל מפירסום הענין בכל מקום ומקום, ועד לארגון פרטי הדברים בפועל ממש בכל מקום ומקום.
ולכן, מעוררים על כך ביום השבת, "מפקחין על צרכי ציבור בשבת"79 — כדי שינצלו את כל ימי השבוע (החל ממוצאי שבת) לעסוק בהכנות הדרושות לכך, באופן ד"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"80,
כלומר, הגישה הכללית צריכה להיות בדרכי נועם ובדרכי שלום ("דרכי שבת"), ובזה גופא — כל יום ויום לפי אופן עבודתו המיוחד, "דרכי נועם" מצד מדת החסד (יום ראשון), "דרכי נועם" מצד מדת הגבורה (יום שני), וכיו"ב בכל ששת ימי השבוע,
עד ליום השבת עצמו, ובפרט בזמן "דרעוא דרעוין" שבו — שאז יתאחדו כל המתאספים והמתוועדים די בכל אתר ואתר, "לאחדים כאחד"81,
שכן, אע"פ ש"זמן כניסת שבת. . הוא בכל מדינה ומדינה לפי זמן הימים והלילות שבה", ובמילא, ההתוועדויות שיתקיימו בכל מקום ומקום בזמן דמנחת שבת לא יהיו למטה בכדור הארץ באותה שעה ממש — הרי מכיון ש"עת רצון שלמעלה" (תוצאה מאחדותם של ישראל) "הוא למעלה מגדר המקום והזמן"82, נמצא, שכל המתוועדים בכל המקומות יתאחדו לאחדים כאחד ממש.
ט. ועוד נקודה בנוגע להכנות המעשיות — בקשר להוצאה הכספית:
פעולות אלו, ככל הפעולות, כרוכות בהוצאה כספית. וידוע השאלה [כפי שרגילים להשתמש — ע"ד הצחות — בלשון חז"ל83] "כסף מנלן".. .
הנה, לכל לראש ישנו המענה ד 269"תורתאמת" שהענין ד"כסף" נלמד מפסוק בתורה, כלומר, שישנה נתינתכח דתורה בכל הקשור לצורך ד"כסף" זה84, ובמילא, בודאי ימצא מספיק כסף עבור פעולות אלו בכל מקום ומקום — במקום זה עצמו,
ומעלה יתירה בזה — כידוע85 שכל עניני קדושה אינם באופן של "חנם" ("אשר נאכל במצרים חנם"86), שכן, הנתינה מממונו מורה שהענין נוגע לו כו', עד שמשתתף בדבר גם בממונו, ובמילא, עוסק בזה ביתר חיות כו'.
אמנם, אם ישנו מקום שיכול להיות איזה גרעון, ח"ו, בפעולות אלו בגלל ההוצאה הכספית שבדבר — אזי, לאחרי גמר הפעולה (והחשבון), יודיעו למקום מרכזי מהו הסכום שנדרש לארגון ההתוועדות והמסיבה כו', ומכל המקומות המרכזיים יודיעו לכאן, ובלינדר, ישלחו מכאן עבור ההוצאות שבדבר, מתוך שמחה וטוב לבב.
י. ויה"ר שקבלת ההחלטה טובה (עוד לפני שיתחילו לעסוק בדבר בפועל ממש) תפעל תיכף ומיד את ה"שכר" השייך לפעולה של אהבת ישראל ואחדות ישראל87 — ביטול הגלות,
ובפשטות — שתיכף ומיד ממש זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,
ובפרט — שנמצאים עתה בסיומו של השבת, בסמיכות למוצאי ש"ק, "סעודתא דדוד מלכא משיחא"88,
ואז, בבוא יום השבת הבעל"ט — תתקיים "התוועדות גדולה" דכל בנ"י ממש, "קהל גדול ישובו הנה"89,
ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"90, ו"משה ואהרן עמהם"91, ורשב"י עמהם, וכל צדיקי ונשיאי ישראל, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו — שהרי צדיקים (ועד ל"ועמך כולם צדיקים"92) קמים לתחי' מיד93,
ו"ראש המדברים" בהתוועדות זו יהי' — משיח צדקנו, שילמד תורה לכל העם (כולל האבות ומשה רבינו כו')94 — "תורה חדשה מאתי תצא"95, פנימיות התורה, ובאופן של ראי'96, 270ואז יהי' גם מנין בנ"י — התוכן דפ' במדבר — בתכלית השלימות, "מנין העשירי"97, ע"י משיח צדקנו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון"98,
בעגלא דידן ממש.
משיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר ה'תשמ"ו
הערות
עמוד 261
- 1. יבמות סב, ב. שו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח רסתצ"ג.
- 2. קדושים יט, יח.
- 3. תו"כ ופרש"י עה"פ.
- 4. ראה מו"נ ח"ג פמ"ג. חינוך מצוה שו. מדרש ("הגדה") הובא בעיטור (סוף הלכות מצה ומרור), ונעתק בשו"ת הרשב"א (ח"א סרפ"ד). ר"ן סוף פסחים. ועוד.
- 5. יתרו יט, ב.
- 6. פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.
- 7. ויק"ר פ"ט, ט. דא"ז פ' השלום. וראה גם תנחומא באבער יתרו ט.
- 8. להעיר אשר בקשת רבש"ע כו' שלאחרי כל ספירה היא בבירור וזיכוך המדות בפרטיות, מתחיל מחסד שבחסד. וראה לקמן בפנים. — ועיין פע"ח שער ספה"ע. סידור האריז"ל. ועוד.
- 9. אמור כג, טו.
- 10. לקו"ת ר"פ בהעלותך. ועוד.
- 11. ראה שו"ע אדה"ז שם סתפ"ט סכ"ג. וראה לקו"ש ח"א ע' 270 ואילך. ועוד.
- 12. סוכה מ, ב. קידושין נח, א. פרש"י עה"ת בהר כה, יב. ועוד.
- 13. בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. ובכ"מ.
עמוד 262
- 14. מאירי יבמות שם בשם הגאונים. שו"ע אדה"ז שם סתצ"ג ס"ה.
- 15. יבמות שם.
- 16. גיטין סז, א.
- 17. ראה גם המלוקט (מכו"כ מקומות בזהר וכו') בס' כחו דרשב"י (להריא"ז מרגליות) מערכת ב' פי"דפט"ז.
- 18. ראה שבת לג, סע"ב: "אשריך שראיתני בכך (במצב שלאחרי צער המערה), שאילמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך, דמעיקרא כי הוה מקשי רשב"י קושיא, הוה מפרק לי' ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף, כי הוה מקשי רפב"י קושיא, הוה מפרק לי' רשב"י כ"ד פירוקי" — עילוי שלאבערך לגמרי, ממקשה קושיות למתרץ תירוצים, ע"ד ובדוגמת הלימוד דפנימיות התורה ש"לית תמן לא קושיא כו'" (זח"ג קכד, ב — ברע"מ. הובא ונת' באגה"ק רסכ"ו), ובזה גופא — כ"ד פירוקי על קושיות של רפב"י שהי' משיב י"ב פירוקי על קושיות דרשב"י!
- 19. שבת שם.
- 20. ויש לומר — ע"ד הרמז: "כהנים" — קאי על כאו"א מישראל, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (יתרו יט, ו), ו"דרך" — קאי על הדרך דעבודת ה', שבה צריך להיות ענין ההליכה — בב' אופני ההליכה מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע (תורה ותפלה), כמ"ש בפרשת השבוע (כו, יב) "והתהלכתי בתוככם", ב' אופני הליכה (לקו"ת ראה כו, א. אמ"ב שער הק"ש פפ"ז ואילך. ובכ"מ). ועבודתו של רשב"י לתקן את הדרך — הוראת ותיקון הדרך לכאו"א מישראל בעבודתו לקונו.
- 21. סוכה מה, ב. וראה ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב. ב"ר פל"ה, ב. ועוד.
- 22. ח"ג נט, ריש ע"ב.
- 23. תהלים קלג, א.
- 24. מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא (ע' רי ואילך). אוה"ת אחרי (כרך א) ע' רנד ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' רסז ואילך. ועוד.
- 25. ראה גם המשך דברי הרשב"י בזהר: "הנה מה טוב ומה נעים וגו', אלין אינון חברייא בשעתא דאינון יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא וכו'". וראה מק"מ בשם הרמ"ז לזח"ג קעט, ב, בביאור הטעם שנקראו "חברייא", משום האהבה והאחדות ביניהם. וראה ס' כחו דרשב"י שם רפי"ד.
עמוד 263
- 26. כו, ד.
- 27. ראה כש"ט סרנ"ו (לה, א). וראה גם "היום יום" — כ"ח תשרי.
- 28. ועד"ז בנוגע לכל הברכות המנויות בפרשה עד לברכה העיקרית והפנימית — גאולה האמיתית והשלימה [כמרומז בברכה ד"ונתתי שלום בארץ" (כו, ו), שהרי השלימות ד"פדה בשלום נפשי" תהי' בגאולה העתידה (ראה ד"ה פדה בשלום לאדהאמ"צ (שערי תשובה ח"א) פי"א), ועד לסיום הברכות: יציאה מהגלות באופן ד"ואולך אתכם קוממיות" (שם, יג)] — שכל זה נפעל ע"י אהבת ישראל ואחדות ישראל (כדלקמן ס"ג).
- 29. ראה לקו"ת אמור לה, ב ואילך. במדבר י, א ואילך. סידור שער חג השבועות. ובכ"מ.
- 30. סידור שער הל"ג בעומר (דש, א).
- 31. דב"ר פ"ז, ח. ועוד.
- 32. יתרו יט, יא.
- 33. להעיר מלקו"ת פרשתנו (מח, סע"א ואילך): "לפי האמת אינם רק ברכות", ואדרבה — ברכות נעלות יותר, להיותן מבחי' סתים כו', "ברכות אלו הם ע"ד מ"ש בגמ' פ"ק דמ"ק ד"ט ע"ב הנך כולהו ברכתא נינהו" — דברי רשב"י לר"א בנו. והיינו, שע"י אהבת ישראל ואחדות ישראל (מעיקרי עניניו של רשב"י) ממשיכים לא רק כל הברכות הגלויות (כנ"ל בפנים), אלא עוד זאת, שגם הענינים שהיו בעבר בגילוי היפך הברכה — נהפכים לברכה גם בגילוי, ואדרבה — ברכה נעלית יותר.
- 34. מגילה לא, סע"ב. רמב"ם הל' תפלה פי"ג ה"ב.
- 35. תוס' מגילה שם.
עמוד 264
- 36. זח"ג קכד, ב — ברע"מ. הובא ונתבאר באגה"ק רסכ"ו.
- 37. מגילה כט, א.
- 38. יומא ט, ב. וראה גיטין נה, סע"א ואילך.
- 39. פרש"י שבת לא, א (ד"ה דעלך). וראה שמו"ר רפכ"ז. זח"ב נה, ריש ע"ב. ועוד.
- 40. אפילו בזמן הגלות — "בכל מקום שגלו שכינה עמהן". ולהעיר מזהר סוף פרשתנו: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם (פרשתנו כו, מד). . מלה חדתא דאמר רבי אלעזר. . לכלתם כתיב, חסר וי"ו (מלשון כלה). . בגינה (בגלל ה"כלה"). . לבר נש דרחים אתתא והות דיירא בשוקא דבורסקי כו'", וסיום הענין: "בן יכבד אב כגון ר' אלעזר. . השתא אסגי שבחא דר"ש כו'" (וראה לקוטי לוי"צ פרשתנו ס"ע שלו ואילך).
- 41. ח"ג קכח, א. וראה לקוטי לוי"צ הערות לזהר שם (ס"ע שנה ואילך).
- 42. מלאכי א, ב.
- 43. נצבים ל, ג.
- 44. מכילתא ופרש"י בא יב, מא. מכילתא שם, מב.
- 45. ראה ויק"ר ספל"ב. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ.
- 46. להעיר מדיוק הלשון "כאיש אחד (ואח"כ) בלב אחד" — שלכל לראש צריך להיות אסיפת כולם במקום אחד, "כאיש אחד", גם כאשר נראה, לכאורה, שאין זו אלא פעולה חיצונית במעשה בפועל בלבד — שהרי "המעשה הוא העיקר"; וביחד עם זה, בודאי שסוכ"ס יבוא הדבר גם ברגש פנימי בלב — "בלב אחד", כהכלל הידוע שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות (ראה חינוך מצוה טז), ובפרט "רוב המעשה" (אבות פ"ג מט"ו. פיה"מ להרמב"ם שם. וראה אגה"ק סכ"א).
עמוד 265
- 47. ישעי' מא, ו.
- 48. להעיר מהקשר ד"יין" לדוד מלכא משיחא — "כסא דדוד לעלמא דאתי מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק, שנאמר (תהלים כג, ה) כוסי רוי', רוי' בגימטריא הכי הוי" (יומא עו, א) — כידוע (לקו"ת שה"ש ב, ד. אמרי בינה שער הק"ש פנ"ד ואילך. ובכ"מ) ש"יין" רומז לפנימיות התורה, "נכנס יין יצא סוד" (עירובין סה, סע"א. זח"ג לט, א. ועוד), ענינו וחידושו של דוד מלכא משיחא (נתבאר בארוכה בשיחות אחש"פ שנה זו).
- 49. ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
- 50. קובץ מכתבים לתהלים (אוהל יוסף יצחק — הוצאת קה"ת — ע' 199). אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תיג. ועוד.
- 51. שו"ע אדה"ז שם סתצ"ג ס"הז.
- 52. משלי י, כב. ירושלמי ברכות פ"ב סה"ז. הובא בתוד"ה מאן דאמר — מו"ק כג, ב.
- 53. ספרי בהעלותך י, י.
- 54. שלכן קבעו ברכה זו בשבת דוקא (שבלי הלקט סק"ע).
- 55. ראה לקו"ש חכ"א ע' 111 ואילך. וש"נ.
- 56. שבת פח, א. וראה פי' ר"נ גאון שם.
עמוד 266
- 57. רמב"ם הל' חנוכה בסופן. וראה לקו"ש ח"ח ע' 349 ואילך. וש"נ.
- 58. שו"ע אדה"ז או"ח הל' שבת סו"ס רצב.
- 59. רמב"ם הל' תפלה פ"ג ה"ז. שו"ע אדה"ז שם סרצ"ג ס"ב.
- 60. שבת פו, ב. פרש"י עה"פ.
- 61. ל' יחיד — תיכף ל"באו" ל' רבים.
- 62. יתרו יט, אב.
- 63. טושו"ע חאו"ח סתכ"ח ס"ד. רמב"ם שם פי"ג ה"ב. — ולא הודגש שהטעם הוא רק כדי להפסיק בין קללות שבתו"כ (כבתוס' מגילה שם), מכיון שגם התוכן דפ' במדבר גופא (מנין בנ"י) שייך ל"עצרת", ובלשון הלבוש שם: "ולעולם קורין פ' במדבר שיש בה מניינן של ישראל קודם שבועות", ועד"ז בחדא"ג מהרש"א מגילה שם: "פרשת במדבר קודם עצרת כו' כדי שישובו ישראל למספרם הנזכר בפרשת במדבר" (ראה לקו"ש חי"ח ע' 18. וש"נ).
- 64. ראה לקו"ש ח"ד ע' 1021 ואילך, שההכנה דמנין בנ"י (פ' במדבר) לחגה"ש היא דוגמת ההכנה דמנין הימים בספה"ע. וראה לעיל סוס"א ש"שבע שבתות תמימות" רומז לז' הסוגים שבישראל.
- 65. "התמים" ח"ד ע' מה. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' תכה.
- 66. פרש"י ר"פ במדבר.
- 67. להעיר מהשייכות דתפלת מנחה לגאולה — שבעלות המנחה נענה אליהו הנביא (ברכות ו, ב), מבשר הגאולה. ועאכו"כ מנחת שבת, "עת רצון" — שלימות התענוג דשבת ("רעוא דרעוין") — מעין ודוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (המשך תרס"ו ע' תקמב).
- 68. ל' הכתוב — בא י, ט.
- 69. להעיר שבסעודת שבת כשלעצמה מודגשת אחדותם של ישראל — שגם עםהארץ, אשר, בימי החול פירותיו "דמאי", אימת שבת עליו ואינו משקר, ולכן, יכולים הכל לאכול משולחנו וסעודתו (ירושלמי דמאי רפ"ד. רמב"ם הל' מעשר רפי"ב).
עמוד 267
- 70. שהרי אע"פ שבכל עניני התורה מודגש ענין האחדות — "תורה אחת" שניתנה מ"ה' אחד" ל"גוי אחד בארץ" — מ"מ, מודגש הדבר ביותר בענינים שתוכנם הו"ע האחדות, ע"ד "כל העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'" (מנחות בסופה). ולהעיר גם מסיפור הזהר (לעיל ס"ב) שהפעולה דירידת גשמים (הכולל כל הברכות) היתה ע"י אמירת תורה על הפסוק "שבת אחים גם יחד" דוקא — פסוק שתוכנו הו"ע היחוד והאחדות.
- 71. שבת לא, א.
- 72. הל' דעות פ"ו ה"ג. וראה הל' אבל רפי"ד.
- 73. ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד.
- 74. פרק לב. וראה סהמ"צ להצ"צ מצות אהבת ישראל. וראה קונטרס אהבת ישראל. וש"נ.
- 75. לשון אדה"ז בהקדמתו לספר התניא.
- 76. להעיר ש"הלכה כב"ה (ועאכו"כ הלל עצמו). . מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן" (עירובין יג, ב) — תכלית השלימות ד"נהגו כבוד זה לזה" (גם בנוגע לדברי תורה, תורת אמת).
עמוד 268
- 77. ראה לקו"ש ח"ב ע' 623 הע' 2.
- 78. ישעי' כט, יג. וראה תניא פל"ט. תו"א ר"פ וארא. לקו"ת אחרי כו, ד. ובכ"מ.
- 79. ראה רמב"ם הל' שבת פכ"ד ה"ה. שו"ע אדה"ז שם סש"ו סי"ב.
- 80. זח"א רה, סע"א. ח"ג צד, ריש ע"ב.
- 81. לקו"ת ר"פ נצבים. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1141 ואילך.
- 82. שו"ע אדה"ז או"ח הל' השכמת הבוקר ס"א ס"ח. וראה תורת חיים (לאדהאמ"צ) שמות שמט, ב ואילך.
- 83. ריש מס' קידושין. — ולהעיר שע"ד הרמז ה"ז בנוגע להקב"ה שאין שייך בו כל תואר ולא מדה וכו' כלל, ולכן התמי' "כסף מנלן". — ולהעיר (ע"ד הנגלה) מרמב"ם הל' אישות פ"ג ה"כ ונו"כ, ומהחולקים על הרמב"ם בזה.
עמוד 269
- 84. להעיר מסיפור חז"ל (שמו"ר פנ"ב, ג. ועוד) אודות פעולת רשב"י — "בקעה בקעה מלאי דינרי זהב, התחילה מושכת דינרי זהב". ובלשון הכתוב ריש פרשתנו: "אם בחוקותי תלכו (שתהיו עמלים בתורה — פרש"י) ואת מצוותי גו' ונתתי גשמיכם בעתם" — כל הברכות ויעודים גשמיים שבפרשה (כנ"ל ס"ב), ואין זה ענין דמשמש ע"מ לקבל "שכר", כי אם, לצורך העבודה עצמה — כדברי הרמב"ם (הל' תשובה רפ"ט): "הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה כו' ישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב, כדי. . (ש)נשב פנויין ללמוד בחכמה ולעשות המצוה".
- 85. ראה זח"ג קכח, א. וראה לקו"ש ח"ה ע' 81. וש"נ.
- 86. בהעלותך יא, ה. וראה ספרי ופרש"י עה"פ.
- 87. ראה תענית ח, ב. שו"ע או"ח הל' תענית סו"ס תקעא.
- 88. סידור האריז"ל כוונת הבדלה ומו"ש. פרע"ח שער השבת ספכ"ד.
- 89. ירמי' לא, ז.
- 90. ישעי' כו, יט.
- 91. ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד — פסחים קיד, סע"ב.
- 92. ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין רפי"א. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ה.
- 93. ראה זח"א קמ, א.
- 94. רמב"ם שם ספ"ט. לקו"ת צו יז, א. ובכ"מ.
- 95. ויק"ר פי"ג, ג.
- 96. לקו"ת שם. שער האמונה פ"ס. ועוד. ומעין זה — בלימוד הזהר, "חיבורא דילך", שהלשון הרגיל הוא (לא כבגמרא שרגיל (משא"כ במקומות מתימספר ממש) — "תא שמע", אלא) "תא חזי", תרגום של ראי'. ולהעיר גם מהשייכות המיוחדת לשבת זו — כ"ב אייר — השבת הראשונה לירידת המן (שהתחיל בט"ז באייר, יום א' בשבת (פרש"י בשלח טז, א — משבת פז, ב)), עלי' נאמר (בשלח שם, כט) "ראו כי ה' נתן לכם השבת", היינו, שענין ה"שבת" שבתורה, פנימיות התורה (שלכן, רבי יהודה קרי לרשב"י — מארי דזהר — בשם "שבת" (זח"ג קמד, ב)), הוא באופן של ראי' דוקא. ולהעיר, שהתחלת הלקו"ת הוא בד"ה ראו כי ה' נתן לכם השבת — וי"ל רמז עכ"פ, כי בלימוד פנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת החסידות מודגש ביותר הלימוד באופן של ראי', תכלית ההתאמתות.
עמוד 270
- 97. ראה תנחומא תשא ט. במדב"ר פ"ב, יא. וש"נ. זח"א רסב, א.
- 98. ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. וראה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. וש"נ.
בראשית רבה ל״ה:ב׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וגו' לְדֹרֹת עוֹלָם (בראשית ט, יב), אָמַר רַבִּי יוּדָן לְדֹרֹת כְּתִיב, פְּרַט לִשְׁנֵי דוֹרוֹת, לְדוֹרוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ וּלְדוֹרוֹ שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹצִיא דוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵבִיא דוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי. אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲווֹן יָתְבִין תָּנְיִן בַּחֲדָא, מְטוֹן שְׁמוּעָה מִן דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אָמְרֵי הָא מָרָא דִשְׁמַעְתָּא נֵיעוֹל וְנִישַׁיְילֵיה, עָל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָן עִמָּךְ, אֲמַר לֵיהּ גְּדוֹל הַדּוֹר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר לֵיהּ נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו, אֲמַר לֵיהּ הֵן, אָמַר אִם נִרְאָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמָיו לֵית הוּא כְּדַאי לְמֶחֱמֵי סְבַר אַפָּאי. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, בִּקְעָה בִּקְעָה אִימָלְאִי דִּינָרֵי זָהָב, וְנִתְמַלְּאָה. רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אִי בָּעֵי אַבְרָהָם לְמִקְרָבֵי מִן גַּבֵּיהּ וְעַד גַּבִּי, וַאֲנָא מְקָרֵב מִגַּבִּי עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא, וְאִין לָא בָּעֵי יִצְטָרֵף אֲחִיָה הַשִּׁילוֹנִי עִמִּי וַאֲנַן מְקָרְבִין מִן אַבְרָהָם עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא. רַבִּי חִזְקִיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּפָחוֹת מִשְׁלשִׁים צַדִּיקִים כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, אִי תְּלָתִין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי תְּרֵי מִנְּהוֹן, וְאִם עֶשְׂרִים אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם עֲשָׂרָה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם חֲמִשָּׁה אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי מִנְּהוֹן, וְאִם תְּרֵין אִינּוּן אֲנָא וּבְרִי הֵן, וְאִם חַד הוּא אֲנָא הוּא.
דברים רבה ז׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים כט, א), הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁעָמַד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים. לִמְדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ לָמָּה הִתְקִינוּ שֶׁלֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה פְּסוּקִים, כְּנֶגֶד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. דָּבָר אַחֵר, כְּנֶגֶד משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יְדֵיהֶן. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רָאָה הַפָּחוּת בִּימֵי משֶׁה מַה שֶׁלֹא רָאָה יְחֶזְקֵאל גָּדוֹל בַּנְּבִיאִים, בְּנֵי אָדָם שֶׁדִּבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה פָּנִים בְּפָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה, ד): פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם וגו'. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר אִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים אֲפִלּוּ אָדָם אֶחָד לֹא הָיְתָה הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית עֲלֵיהֶן, דִּכְתִיב (שמות יט, יא): כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַגָּדוֹל, וּכְשֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לִדְרשׁ הָיָה אוֹמֵר רְאוּ אִם נִתְכַּנְסוּ כָּל הַקָּהָל, וּמֵהֵיכָן אַתָּה לָמֵד מִמַּתַּן תּוֹרָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, י): בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי. דָּבָר אַחֵר, רַבָּנָן אָמְרֵי אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה נְתָנָהּ לוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיִּקְרָא ה' לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה, אַף משֶׁה רַבֵּנוּ כְּשֶׁבָּא לִשְׁנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי אֶת הַתּוֹרָה בִּקְרִיאָה כָּךְ אֲנִי מוֹסֵר לְבָנָיו בִּקְרִיָּה, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בָּעִנְיָן (דברים כט, א): וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ג:ב׳ - הטקסט מספריא
עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה והמנהג הפשוט שיהו קוראין במדבר סיני קודם עצרת ואתחנן אחר תשעה באב אתם נצבים קודם ראש השנה צו את אהרן קודם הפסח בשנה פשוטה לפיכך יש שבתות שקורין שחרית שני סדרין כגון אשה כי תזריע וזאת תהיה תורת המצורע אם בחקותי עם בהר סיני וכיוצא בהן כדי שישלימו בשנה ויקראו אותן הסדרים בעונתן.
משנה אבות ג׳:ט״ו - הטקסט מספריא
הכל צפוי. והרשות נתונה. ובטוב העולם נדון. והכל לפי רוב המעשה:
תלמוד ירושלמי ברכות ב׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: רָחַץ לַיְלָה רִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ. אָמַר לָהֶן אֵינִי כִשְׁאָר כָּל בְּנֵי אָדָם אִיסְטְנֵיס אָנִי.
הלכה: מַאן תַּנָּא אָבֵל אָסוּר בִּרְחִיצָה כָל שִׁבְעָה רִבִּי נָתָן. רִבִּי אַמִּי הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרִבִּי חִיָיא בַּר בָּא וְהוֹרֵי לֵיהּ כָּל שִׁבְעָה כְרִבִּי נָתָן. רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרִבִּי בָּא בַּר כֹּהֵן לְגַבֵּי רִבִּי אָחָא אָמַר לֵיהּ לֹא כֵן [אִלְפָּן רִבִּי]. רִבִּי אַמִּי הַוָּה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרֵישׁ לָקִישׁ וְהוֹרֵי לֵיהּ כְּרִבִּי נָתָן כָּל שִׁבְעָה. אָמַר לֵיהּ דִּילְמָא תְּרֵין עוּבְדִּין אִינּוּן. אֲנָן אָמְרִין לֵיהּ עַל דְּרִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. וְאַתּוּן אָמְרִין לֵיהּ עַל דְּרֵישׁ לָקִישׁ. וְעוֹד מִן הֲדָא רִבִּי חָמָא אָבוֹי דְּרִבִּי אוֹשַׁעְיָא הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא שָׁאַל לְרַבָּנָן וְאָסְרוּן.
רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי אִיילֵּן רַבָּנָן. רַבָּנָן דְּהָכָא אוֹ רַבָּנָן דְּרוֹמַיָּא. אִין תֵּימַר רַבָּנָן דְּהָכָא נִיחָא. אִין תֵּימַר רַּבָּנָן דְּרוֹמַיָּא. רַבְרְבַיָיא קוֹמוֹי וְהוּא שָׁאַל לִזְעִירַיָיא. אִין תֵּימַר רַבָּנָן דְּרוֹמַיָּיא אִינּוּן שָׁרְיָין וְאִינּוּן אָסְרִין. דְּתַנִּי מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַרְחִיץ אַחַר הַמִּיטָּה מַרְחִיצִין וּבְדָרוֹם מַרְחִיצִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן מִי שֶׁהוּא מַתִּיר אֶת הָרְחִיצָה הַזֹּאת עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּיה.
הֲדָא דְתֵימַר בִּרְחִיצָה שֶׁל תַּעֲנוֹג. אֲבָל בִּרְחִיצָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל תַּעֲנוֹג מוּתָּר. כַּהֲדָא דִשְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא עָלוּ בוֹ חַטָּטִין אָתוּן שַׁיְילוּן לְרִבִּי יָסָא מַהוּ דְיַסְחֵי. אָמַר לוֹן דְּלָא יַסְחֵי מַיִית הוּא. אִין בָּעֵי אֲפִילוּ בְתִשְׁעָה בְאַב. אִין בָּעֵי אֲפִילוּ בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים.
רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא רָאוּ אוֹתוֹ טוֹבֵל. אִם לְקֵרוּיוֹ לֹא יָדְעִין אִם לְהָקֵר גוּפוֹ שֶׁאֵין רְחִיצַת צוֹנֵין רְחִיצָה לֹא יָדְעִין.
הוֹרֵי רִבִּי בָּא כְהֵין תַּנְיָא. הוֹרֵי רִבִּי אָחָא בְּבָא מִן הַדֶּרֶךְ וְהָיוּ רַגְלָיו קֵיהוֹת עָלָיו שֶׁמּוּתָּר לְהַרְחִיצָן בַּמַּיִם.
תַּנִּי אָבֵל וּמְנוּדֶּה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ מוּתָּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ אֶל הָעִיר יַחֲלוֹצוּ. וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְאַב וְכֵן בְּתַעֲנִית צִיבּוּר.
תַּנִּי בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁאוֹל אֲבֵילִים בְּשַׁבָּת שׁוֹאֲלִין. וּבְדָרוֹם שׁוֹאֲלִין. רִבִּי הוֹשַׁעְיָא רוּבָּא אֲזַל לְחַד אֲתָר וַחֲזָא אֲבֵילַיָּא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאִיל בּוֹן. אָמַר לוֹן אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ מִנְהַג מְקוֹמְכֶם. אֶלָּא שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כְּמִנְהַג מְקוֹמֵינוּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי חֲלַפְתָּא מְשַׁבֵּחַ בִּדְרִבִּי מֵאִיר קוֹמֵי צִיפּוֹרָאֵי אָדָם גָּדוֹל אָדָם קָדוֹשׁ אָדָם צָנוּעַ. חַד זְמָן חֲמָא אֲבֵלַיָּיא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאַל בּוֹן. אָמְרִין לֵיהּ אֲהֵן דְּאַתְּ מַתְנֵי שְׁבָחֵיהּ. אָמַר לוֹן מַה עִיסְקֵיהּ. אָמְרִין לֵיהּ חֲמָא אֲבֵילַיָּיא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאַל בּוֹן. אָמַר לוֹן בָּעְאֵי אַתּוּן מֵידָע מַהוּ חֵילֵיהּ בָּא לְהוֹדִיעֲכֶם שֶׁאֵין אֵבֶל בְּשַׁבָּת. הֲדָא הִיא דִּכְתִיב בִּרְכַת יי הִיא תַעֲשִׁיר זוּ בִרְכַת שַׁבָּת. וְלֹא יוֹסִיף עֵצֶב עִמָּהּ זוּ אֲבֵילוּת. כְּמָה דְתֵימָא נֶעֱצָב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים ג׳:ז׳ - הטקסט מספריא
המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים.
משנה תורה, הלכות מעשרות י״ב - הטקסט מספריא
הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ונכנסה שבת או יום טוב שאינו יכול לעשר הרי זה שואלו ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן מעושרין הן אוכל על פיו באותה שבת ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין מפני שאימת שבת על עמי הארץ ואינו עובר בה עבירה.
אע"פ שהוא אוכל על פיו בשבת הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת היתה שבת ויו"ט סמוך לה ושאלו באחד מהן אוכל אף בשני מפני שלא נראה לעשר בינתיים וכן בשני ימים טובים של גליות.
הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת והוא אינו מאמינו על המעשרות שואל ואוכל על פיו בשבת הראשונה בלבד אבל בשבת שנייה אף על פי שנדר ממנו הנאה אם לא יאכל אצלו לא יאכל עד שיעשר דמאי.
מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוהו שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו כשם שאימת שבת על עמי הארץ כך אימת דימוע עליהם ואינן חשודין להאכיל את המדומע.
מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש מע"ר מפירות אלו ואמר שהפריש מהן מעשר שני נאמן הפריש מעשר שני בפנינו ואמר שהפריש מעשר ראשון אינו נאמן שהשני שלו והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון והנאמן על הראשון נאמן על השני לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו ואמר אלו מע"ר נאמן ואין מפרישין מהן תרומות ומעשרות ואם אמר אלו מעשר שני אינו נאמן והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר ויראה לי שהוא פודה את כולם.
האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר והלך ולקח והביא לו אינו נאמן ואם אמר לו קח לי מאיש פלוני ה"ז נאמן לומר ממנו לקחתי שהרי מתיירא שמא ישאלנו הלך ליקח לו מאותו פלוני ואמר לו מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן.
הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר ואמר לו אחד אני אינו נאמן אמר לו איש פלוני ה"ז נאמן ולוקח מאותו פלוני אע"פ שאינו מכירו והולך ואוכל על פיו הלך ולקח ממנו ושאל לו מי כאן מוכר יין ישן אמר לו זה ששלחך אצלי אף על פי שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין.
בד"א בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ואם שהה שם שלשים יום אע"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה.
ולא התירו דברים אלו אלא בתרומות ומעשרות אבל לענין פירות שביעית או לענין טהרות לא יקח אלא מן המומחה.
החמרין שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן פירות אלו אינם מתוקנים ופירות חבירי מתוקנין אינו נאמן שמא קנוניא עשו ביניהן.
המוכר פירות בסוריא ואמר משל א"י הם חייב הלוקח לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר משלי הן חייב לעשר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריא והיה רוב ממכרו משדהו חייב הלוקח ממנו לעשר שחזקתו שמשדהו הביאם.
עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה הרי אלו נאמנין כל זמן הגרנות שהלקט והשכחה והפאה מצויים והוא שיהיה קרוב מן הגורן כדי שיצא ויבא בו ביום ואם אמרו של מעשר עני הם הרי אלו נאמנין כל השנה כולה ואינן נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדם ליתנו.
כיצד חיטים אלו לקט שכחה ופאה הם הרי אלו נאמנים קמח זה של לקט שכחה ופאה הוא אינם נאמנין ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר ממתנות עניים הוא אלא מתעשרין דמאי.
נאמנין על השעורה של אורז ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל נאמנין על הפול ואין נאמנין על הגריסין בין חיין בין מבושלין נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הם נאמנין על הירק חי ולא מבושל אלא אם כן היה דבר מועט שכן דרך בעלי בתים ליתן מעט ירק מבושל מקדרתו לעני ומתוך שיכול לומר הבעל הבית נתנו לי יכול לומר אני בשלתיו ממתנותי.
וכן בן לוי שאמר פירות אלו ממעשר ראשון שניטלה תרומתו הם הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.
אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ שאינו לא חשוד ולא נאמן אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין אסור ליקח ממנו כלל דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר אפילו קרבי דגים מפני שנותנין בהם שמן ואין אסור אלא כל שלפניו אבל אצרו מותר ליקח ממנו מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו שמא יודע הדבר ויפסיד הכל וכן החשוד למעשר שני למוכרן לשם חולין אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר וכל זה קנס מדבריהם.
חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו ואין צריך לומר ע"ה לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אפילו בשלו נאמן אמר אלו פירות מתוקנין בשל אחרים נאמן והוא שלא יראו כעושה קנוניא כמו שביארנו.
המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הן הבשר בשר בכור היה היין יין נסך שורת הדין שאינו נאמן אפילו היה המוכר חבר והזריז מחמיר על עצמו ואם האמינו הרי זה משובח אפילו היה המוכר עם הארץ.
משנה תורה, הלכות דעות ו׳:ג׳ - הטקסט מספריא
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
משנה תורה, הלכות אבל י״ד - הטקסט מספריא
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות.
בקור חולים מצוה על הכל אפילו גדול מבקר את הקטן ומבקרין הרבה פעמים ביום וכל המוסיף משובח ובלבד שלא יטריח וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים.
אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד ואין מבקרין את החולה לא בשלש שעות ראשונות ביום ולא בשלש אחרונות מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה ואין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא מחושי הראש מפני שהבקור קשה להן.
הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא.
יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.
מי שהיה לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק עם המת וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל וגו' מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה עוברין מלפני המלך.
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה במה דברים אמורים בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין וכל שאין מתעסקין בתורה חייבין להתעסק עמו.
מת אחד בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו מותרין.
תלמיד חכם שמת אפילו היו עמו עד ששים רבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו היו ששים רבוא אין מבטלין ואם היה מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו.
קוברין מתי עכו"ם ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום.
בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ארבע אמות מותר.
המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר.
אין מפנין את המת מקבר לקבר אפילו מבזוי למכובד ואם היה בתוך שדהו מפנהו אפילו ממכובד לבזוי.
אין קוברין מת על גבי מת ולא שני מתים כאחד שבזיון הוא וקטן הישן עם אמו נקבר עמה.
עפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר הבניין אסור בהנאה.
הבונה קבר למת לא נאסר עד שיכנס בו המת ואפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה.
נפש שנעשה לשם חי ושם בו המת והוסיף בו דימוס אחר לשם המת אע"פ שפנה המת הכל אסור בהנאה ואם הכיר את התוספת חולץ אותה והשאר מותר נעשה לשם המת כיון שהוטל בו המת נאסר אע"פשפנהו.
הבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו מת אחר עולמית והקבר הזה אסור בהנאה מפני כבוד אביו.
המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנאה אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו שאין ההזמנה אוסרת.
כל הכלים שזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה שלא יתחלפו בתכריכין.
היו אביו ואמו מזרקין כלים בחמתן על המת מצוה על אחרים להצילן ואם הגיעו למטה הנקברת עמו אין מצילין אותן.
מלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.
מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב עליו ועגלה שהיתה מושכת בקרון שהיה יושב בו מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה מקום שאין עושה אותה טריפה ומושיבין ישיבה על קברו שבעה ימים שנאמר וכבוד עשו לו במותו זה שהושיבו לו ישיבה על קברו ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו יתר על שלשים יום.
מלך או נשיא שמת יש להן לשרוף מטתו וכל כלי תשמישו ואין בזה דרך האמורי ולא משום השחתה שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך:סליקו להו הלכות אבל בס"ד.
משנה תורה, הלכות שבת כ״ד:ה׳ - הטקסט מספריא
מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש. ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה ופוסקין צדקה לעניים. והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ואפילו לטרטיאות וטרקלין של כותים. לפקח על עסקי רבים בשבת. ומשדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. ומבקרין חולין ומנחמים אבלים. והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים. ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך וכו' חפציך אסורין חפצי שמים מותרין.
משנה תורה, הלכות אישות ג׳:כ׳ - הטקסט מספריא
המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה. וכן מתקדשת בשטר מן התורה. כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס. אבל הכסף מדברי סופרים (*וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים) שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני.
שמות רבה נ״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי לא, כה): עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַהוּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, שֶׁכָּל מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אַבָּהוּ שֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם וְרָאָה כָּל הַטּוֹב שֶׁמְתֻקָּן לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, הִתְחִיל שָׂמֵחַ וְאָמַר כָּל אִלֵּין דְּאַבָּהוּ, (ישעיה מט, ד): וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי אָכֵן מִשְׁפָּטִי אֶת ה' וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. דָּבָר אַחֵר, אֵימָתַי הַתּוֹרָה מְשַׂחֶקֶת לְמִי שֶׁהוּא עָמֵל בָּהּ לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. זַבְדִּי בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן פַּטְרוֹס וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי קָרְאוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בִּשְׁעַת סִלּוּקָן מִן הָעוֹלָם, אֶחָד מֵהֶן קָרָא (תהלים לב, ו): עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצוֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ. וְהָאֶחָד קָרָא (תהלים לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם. וְהָאֶחָד קָרָא (תהלים לג, כא): כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ. הֱוֵי בִּשְׁעַת סִלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה לָהֶם מַתַּן שְׂכָרָן וּמְשַׂמְּחָן. אָמַר בֶּן עֲזַאי (תהלים קטז, טו): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו, אֵימָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹדִיעַ לַצַּדִּיקִים הַיְּקָר שֶׁמְתֻקָּן לָהֶם, סָמוּךְ לְמִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו, אוֹתָהּ שָׁעָה הֵם רוֹאִין וְשׂוֹחֲקִים, לְפִיכָךְ: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שֶׁיָּצָא חוּצָה לָאָרֶץ וּבָא עָשִׁיר, וְהָיוּ הַתַּלְמִידִים רוֹאִין אוֹתוֹ וּמְקַנְּאִין בּוֹ וְהָיוּ מְבַקְּשִׁים הֵן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְיָדַע רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹצִיאָן לְבִקְעָה אַחַת שֶׁל פְּנֵי מֵרוֹן, וְנִתְפַּלֵּל וְאָמַר בִּקְעָה בִּקְעָה מִלְּאִי דִּינָרֵי זָהָב, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת דִּינָרֵי זָהָב לִפְנֵיהֶן. אָמַר לָהֶם אִם זָהָב אַתֶּם מְבַקְּשִׁים הֲרֵי זָהָב, טְלוּ לָכֶם, אֶלָּא הֱיוּ יוֹדְעִין כָּל מִי שֶׁהוּא נוֹטֵל עַכְשָׁו חֶלְקוֹ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא הוּא נוֹטֵל, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכַר הַתּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁבָּא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיָה לוֹ מֵאָן לְהִתְפַּרְנֵס, יָצָא לוֹ חוּץ מִן הָעִיר וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְנִתַּן לוֹ אֶבֶן טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, נְתָנָהּ לְשֻׁלְחָנִי וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שַׁבָּת, אָמְרָה אִשְׁתּוֹ מֵהֵיכָן אֵלּוּ, אָמַר לָהּ מִמַּה שֶּׁפִּרְנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה אִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי מֵהֵיכָן הֵן אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם. הִתְחִיל מְסַפֵּר לָהּ, אָמַר לָהּ כָּךְ נִתְפַּלַּלְתִּי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְנִתַּן לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמְרָה לוֹ אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם עַד שֶׁתֹּאמַר לִי שֶׁתַּחֲזִירָהּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לוֹ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיְהֵא שֻׁלְחָנְךָ חָסֵר וְשֻׁלְחַן חֲבֵירֶךָ מָלֵא. וְהָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ מַעֲשֶׂה לְרַבִּי. אָמַר לוֹ לֵךְ אֱמֹר לָהּ אִם שֻׁלְחָנֵךְ חָסֵר אֲנִי אֲמַלְּאֶנּוּ מִשֶּׁלִּי. הָלַךְ וְאָמַר לָהּ. אָמְרָה לוֹ לֵךְ עִמִּי לְמִי שֶׁלִּמֶּדְךָ תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ רַבִּי וְכִי רוֹאֶה אָדָם לַחֲבֵרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, לֹא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הֲוָה לֵיהּ עוֹלָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב, ה): כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, עוֹלָמִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא עֹלָמוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן הָלַךְ וְהֶחֱזִיר. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מֵהָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, לָמָּה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא, לְיוֹם אַחֲרוֹן, הֱוֵי: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. דָּבָר אַחֵר, עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כט): וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אֵלּוּ לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלִיצִין אַחֲרָיו וְאוֹמְרִים אֵלּוּ לְאֵלּוּ אֶפְשָׁר שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יָדָיו שֶׁל בֶּן עַמְרָם, לֹא עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן הִתְחִיל שׂוֹחֵק עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ שֶׁנָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, הִתְחִילוּ טוֹעֲנִין וּבָאִין אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן.
משנה תורה, הלכות תשובה ט׳ - הטקסט מספריא
מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות ואע"פכן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות אלא כך הוא הכרע כל הדברים הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו':וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ה׳ - הטקסט מספריא
בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, אלא משלישי ואילך.אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו, אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך, מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השנים. וכן הרביעי, הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי. וכן עד סופן.במה דברים אמורים? ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט). אבל הציבור, תולין להן עון ראשון שני ושלישי, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו). וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.הבינונים, אם היה בכלל מחצה עונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם, דנין אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא.וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אע"פ שחטאו, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). ארץ זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם, יש להם חלק לעולם הבא.
ויקרא רבה י״ג:ג׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, זֹאת הַבְּהֵמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ל, ה): כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה, רַב אָמַר לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל, ה): מָגֵן הוּא לְכָל הַחֹסִים בּוֹ, אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל בְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן הֵן קֶנִיגִין שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, וְכָל מִי שֶׁלֹּא רָאָה קֶנִיגִין שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לִרְאוֹתָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, כֵּיצַד הֵם נִשְׁחָטִים, בְּהֵמוֹת נוֹתֵץ לַלִּוְיָתָן בְּקַרְנָיו וְקוֹרְעוֹ, וְלִוְיָתָן נוֹתֵץ לַבְּהֵמוֹת בִּסְנַפִּירָיו וְנוֹחֲרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זוֹ שְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה הִיא, וְלֹא כָּךְ תָּנִינַן הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין. אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר כַּהֲנָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה נא, ד): תּוֹרָה חֲדָשָׁה מֵאִתִּי תֵצֵא, חִדּוּשׁ תּוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אֲרִיסְטוֹן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לַעֲבָדָיו הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא וְכָל מִי שֶׁלֹּא אָכַל נְבֵלוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה לִרְאוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא ז, כד): וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ, בִּשְׁבִיל שֶׁתֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ לֶעָתִיד לָבוֹא, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם (ויקרא יא, ב): זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ.
רש"י על שמות ט״ז:א׳ - הטקסט מספריא
בחמשה עשר יום. נִתְפָּרֵשׁ הַיּוֹם שֶׁל חֲנָיָה זוֹ, לְפִי שֶׁבּוֹ בַיּוֹם כָּלְתָה הַחֲרָרָה שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם וְהֻצְרְכוּ לַמָּן, לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאָכְלוּ מִשְּׁיָרֵי הַבָּצֵק שִׁשִּׁים וְאַחַת סְעוּדוֹת וְיָרַד לָהֶם מָן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּאִיָּר, וְיוֹם א' בְּשַׁבָּת הָיָה כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (פ"ז):
בחמשה עשר יום ON THE FIFTEENTH DAY — The day of this encampment is specially mentioned because on that day there came to an end the cake (provisions) they had brought with them from Egypt and they now needed the Manna, thus informing us that of the remains of the dough they had prepared in Egypt (cf. Rashi on Exodus 12:33) they ate sixty-one meals. For the Manna fell for them on the sixteenth day of Iyar, which was the first day of the week, just as is stated in the Treatise Shabbat 87b.
מדרש תנחומא, כי תשא ט׳ - הטקסט מספריא
לִפְקֻדֵיהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנִי, כְּתִיב: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (בראשית כח, יד), וּכְתִיב: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם (בראשית לב, יב), וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֵר כֵּן. אָמַר לוֹ: אִם בִּקַּשְׁתָּ לַעֲמֹד עַל מִנְיָנָם, טֹל רָאשֵׁי אוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁבָטִים וְתַעֲמֹד עַל מִנְיָנָם: ר' דִּרְאוּבֵן מָאתַיִם אֶלֶף, ש' דְּשִׁמְעוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, י' דִּיהוּדָה, י' דְּיִשָּׂשכָר, י' דְּיוֹסֵף שְׁלֹשִים אֶלֶף, נ' דְּנַפְתָּלִי חֲמִשִּׁים אֶלֶף, ז' דִּזְבוּלוּן שִׁבְעַת אֲלָפִים, ד' דְּדָן אַרְבַּעַת אֲלָפִים, ג' דְּגָד שְׁלֹשֶת אֲלָפִים, ב' דְּבִנְיָמִין אַלְפַּיִם, א' דְּאָשֵׁר אֶלֶף, הֲרֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף. אוֹתָן שְׁלֹשֶת אֲלָפִים שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ, הֵן הֵן שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ (שמות לב, כח). לְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מְנֵה אוֹתָם כַּמָּה חָסְרוּ. רַבִּי מְנַחֵם בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ צֹאן הַרְבֵּה, וְנִכְנְסוּ לְתוֹכָן זְאֵבִים וּבְקָעוּם. אָמַר הַמֶּלֶךְ לָרוֹעֶה: מְנֵה אֶת הַצֹּאן כַּמָּה חָסְרוּ, כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁהּ: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה חָסְרוּ.
בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ וְגוֹ' (דברים י, כב). וְאֶחָד בַּעֲלִיָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וְגוֹ' (שמות יב, לז). וְאֶחָד בְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים, אֶחָד בַּמְּרַגְּלִים, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בְּחִלּוּק הָאָרֶץ, וּשְׁנַיִם בִּימֵי שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים (ש״א טו, ד), וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק (ש״א יא, ח). וְלָמָּה בַּטְּלָאִים? כַּד אִנּוּן עַתִּירִין זַכְיָן, בְּאִמְרָא. כַּד אִנּוּן מִסְכֵּנִין מֵעוֹבָדֵיהוֹן, בְּבָזֶק. וּמַהוּ בָּזֶק? אֶבֶן נָטַל מִן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם וּבָאֲבָנִים מְנָאָן. וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ (ש״ב כד, ט). וְאֶחָד בִּימֵי עֶזְרָא, כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא (עזרא ב, סד). וְאֶחָד לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה (ירמיה לג, יג). וְהָדֵין, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ.
רַבִּי מְנַחֵמָה בְּשֵׁם רַבִּי בִּיבֵי בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, כְּתִיב: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). לָמָּה נִמְשְׁלוּ כַּחוֹל? לוֹמַר לָךְ, מָה הַחוֹל אַתָּה עוֹשֶׂה בּוֹ גֻּמָּא בָּעֶרֶב וּבְשַׁחֲרִית אַתְּ מוֹצֵא אוֹתוֹ שֶׁכְּבָר נִתְמַלֵּאת. כָּךְ כָּל אֲלָפִים שֶׁחָסְרוּ בִּימֵי דָּוִד, נִתְמַלְּאוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב (מלכים א ד, כ).
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בֶּן זִמְרָא אָמַר: כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ, לֹא חָסְרוּ. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, חָסְרוּ. וְאֵימָתַי נִמְצוּ לְצֹרֶךְ? בִּימֵי מֹשֶׁה. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, בִּימֵי דָּוִד. וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּימֵי מֹשֶׁה, וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף בִּימֵי דָּוִד.
זֶה יִתְּנוּ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָהוּ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לוֹ: זֶה יִתְּנוּ, כָּזֶה יִתְּנוּ. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֵדִים, כֹּל הָעוֹבֵר עַל סְכוּמַיָּא.
במדבר רבה ב׳:י״א - הטקסט מספריא
אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם וגו' (במדבר ב, לב), בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת נִמְנוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם (דברים י, כב): בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ וגו', וְאֶחָד בַּעֲלִיָּתָן (שמות יב, לז): וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וגו', וְאֶחָד אַחַר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל (שמות ל, יב): כִּי תִשָֹּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', וּשְׁנַיִם בְּחֻמָּשׁ הַפְּקוּדִים, אֶחָד בַּדְּגָלִים וְאֶחָד בְּחִלּוּק הָאָרֶץ, וּשְׁנַיִם בִּימֵי שָׁאוּל (שמואל א טו, ד): וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, (שמואל א יא, ח): וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק, כַּד אִינּוּן עֲתִירִין בְּאִלֵּין אִמְרַיָּה, וְכַד אִינוּן מִסְכֵּנִין בְּבִזְקַיָּה. וְאֶחָד בִּימֵי דָּוִד (שמואל ב כד, ט): וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם, אִם מִסְפַּר לָמָּה מִפְקַד וְאִם מִפְקַד לָמָּה מִסְפַּר, אֶלָּא עָשָׂה שְׁתֵּי אַנְפָּרִיאוֹת גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה, הַקְּטַנָּה הֶרְאָה לְדָוִד הַגְּדוֹלָה לֹא הֶרְאָה לוֹ, לְפִיכָךְ כָּתַב: אֶת מִסְפַּר מִפְקַד. וְאֶחָד בִּימֵי עֶזְרָא (עזרא ב, סד): כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא וגו', וְאֶחָד לֶעָתִיד לָבוֹא (ירמיה לג, יג): עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה.
שמות רבה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וּמשֶׁה הָיָה, כָּל מִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ הָיָה, מְתוּקָן לְכָךְ, (בראשית ג, כב): הֵן הָאָדָם הָיָה, מְתֻקֶּנֶת הָיְתָה הַמִּיתָה לָבוֹא לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ב): וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, זוֹ מִיתָה, שֶׁמַּחְשִׁיךְ פְּנֵי הַבְּרִיּוֹת. (בראשית ג, א): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, מְתֻקָּן לְפֻרְעָנֻיּוֹת הָיָה. בְּנֹחַ כְּתִיב (בראשית ו, ט): תָּמִים הָיָה, מְתֻקָּן לִגְאֻלָּה. בְּיוֹסֵף כְּתִיב (שמות א, ה): וְיוֹסֵף הָיָה, מְתֻקָּן לְפַרְנָסָה. בְּמָרְדְּכַי כְּתִיב (אסתר ב, ה): אִישׁ יְהוּדִי הָיָה, מְתֻקָּן לְהַצָּלָה. וּמשֶׁה לִגְאֻלָּה. מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָם נִתְקְנוּ לְכָךְ. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִתְעַלּוּ מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ו): מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה לָהֶם מִן הַמִּדְבָּר, הַמָּן, וְהַשְֹּׂלָו, וְהַבְּאֵר, וְהַמִּשְׁכָּן, וְהַשְּׁכִינָה, כְּהֻנָּה, וּמַלְכוּת, וְעַנְנֵי כָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אַתָּה עָתִיד לְהַעֲלוֹת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בִּזְכוּת מִי שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ בֵּין הַבְּתָרִים, זֶה אַבְרָהָם, וְאֵין מִדְבָּר אֶלָּא דִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ג): וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, סִימָן זֶה לְךָ, בַּמִּדְבָּר אַתָּה מַנִּיחָן וּמִן הַמִּדְבָּר אַתָּה עָתִיד לְהַחֲזִירָן לֶעָתִיד לָבוֹא. שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, טז): לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה הָיָה רוֹדֵף לַמִּדְבָּר, שֶׁצָּפָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲרִיב כְּרַכֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כְּמָה דִכְתִיב (ירמיה נ, יב): הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, בִּשְֹּׂרוֹ שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִים צֹאן יָמוּתוּ בַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁתָּבַע משֶׁה צָרְכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וגו', כַּמָּה חַיּוֹת בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה מֵינִיקוֹת הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, כַּמָּה רִיכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת. הֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שיר השירים א, ח): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, אִם לֹא יָדַעְתָּ סוֹפְךָ לֵידַע, (שיר השירים א, ח): צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, כְּלוֹמַר הַצֹּאן וְהַגְּדָיִים אַתָּה רוֹעֶה [כלומר האבות ימותו במדבר והבנים נכנסים], וְאֵין אַתָּה רוֹעֶה הַבָּנִים, אֶלָּא (שיר השירים א, ח): עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים, בְּאֶרֶץ סִיחוֹן [שלא תכנס משם והלאה]. וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, חֲמִשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ, הַר אֱלֹהִים, הַר בָּשָׁן, הַר גַּבְנֻנִּים, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים, שֶׁשָּׁם קִבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֱלָהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַר בָּשָׁן, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאוֹכֵל אָדָם בְּשִׁנָּיו בִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בָּהָר. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כו, ג ד): אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. הַר גַּבְנֻנִּים, נָקִי כַּגְּבִינָה, נְקִיִּים מִכָּל מוּם. הַר חוֹרֵב, שֶׁמִּמֶּנּוּ נָטְלוּ סַנְהֶדְרִין רְשׁוּת לַהֲרֹג בֶּחָרֶב. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר שֶׁמִּשָּׁם נָטְלוּ עוֹבְדֵי גִּלּוּלִים אִפּוֹפְּסִין שֶׁלָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, יב): וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ, מֵחוֹרֵב יֶחֱרָבוּ. הַר סִינַי, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָרְדָה שִׂנְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.