1021

בהתבודדות מהעולם, ואילו בן עשרים, לרדוף; להיות "יוצא צבא", עליו לצאת למלחמה לכיבוש העולם – "פרו ורבו ומלאו¹⁴ את הארץ וכבשוה" – ולעשות ממנו דירה לו יתברך, על ידי קיום המצוות¹⁵.

לכן לא היה צורך למנות את אלו שלפני גיל עשרים שנה, משום שעבודתם העיקרית אינה פעולתם בעולם, כי אם העסק עם עצמם, ולעבודה זו די בחשיבות שיש לבני ישראל בעצם, כאמור, לא כן אלו שמעשרים שנה ומעלה, "יוצאי צבא", לפעול בעולם ולכבוש אותו, חשיבותם צריכה להתבטא בגילוי באופן שגם העולם יחוש בה.

ה. כאמור לעיל, נקרא ספר במדבר בשם "חומש הפקודים". שם – ובפרט בלשון הקודש – הרי מורה על תוכן דבר הנקרא¹⁶. כיון שספר במדבר נקרא "פקודים" – בעיקר על שם הפרשה הראשונה, משמע שתוכן פרשת במדבר הוא עצם ענין המנין, ובמנין גופו (לא רק כסימן לחשיבות) יש מעלה גדולה, שמפאת מעלה זו מהוה פרשת במדבר הכנה למתן תורה – וכאמור, כיוצא בזה היא גם ספירת העומר שמהוה הכנה למתן תורה, אף שבספירת העומר לא שייכת אותה חשיבות האמורה.

מהותו של מנין הוא שכולם שוים: הגדול אינו יותר מאחד והקטן אינו פחות מאחד. וזהו הצד השוה בין מנין בני ישראל לספירת העומר: במנין בני ישראל נמנה כל אחד מישראל ללא הבדל בין שינוי הדרגות בין איש לרעהו, במספר אחד, גם בספירת העומר נמנים ארבעים ותשעה ימי העומר באותו מספר, מבלי הבט על השוני שבין הימים אם הם ימי חול, ר"ח, חול המועד, יום טוב ושבתות.

מנין כל בני ישראל בשוה, מתייחס לעצם הנשמה שבישראל. שכן מבחינת כוחותם הגלויים, שכל ומדות, חלוקים אחד מחבירו, רק מצד עצם הנשמה כל ישראל שוים¹⁷.

ההבדל בין העבודה מצד כוחות הגלויים והעבודה מצד עצם הנשמה: כאשר העבודה מקורה בכוחות הגלויים, הבנה או רגש, מהוה מציאותו, ה"אני" העצמי שלו, הוא דבר נפרד מאלקות, וקיום התורה והמצוות שלו הוא כדבר שנוסף למהותו – הוא מקיים תורה ומצוות כי כך מתחייב מכוחות התבונה והרגש שלו. אבל כאשר הוא מעורר ומגלה את עצם נשמתו, שהיא "יחידה לייחדך", נעשית כל עצמותו מאוחדת