שיחה יב
329שיחה יב
בוכת כ"ק אדמו"ו שליט"א ערב יוהכ"פ בביהכ"נ אחוי תפלת מנחה, ה'תשמ"ו
בדוגמא ווי חז"ל זאָגזִיי בנוגע צו ערב
שבת [וואָס יוהכ"פ ווערט דאַך אַנגע- 33010 לקוטי 331(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
332(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
333(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
334מעז געפינט ביי מצות צדקה (,טוב לבריות"):
-- מצות הצדקה -- קודם שידע!
335די התאמתות אין אלקות באופן של ראי' וועט בפועל זיין בגלוי לעת"ל, וועז ס'וועט זיין ,ונגלה:י כבוד ה' וראו כל בשר גו'", אָבער -- ,כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה"יי.
336(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
337(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
338108 לקוטי
70670 =--===-פרקים - פון--דעם -היינטיקן. שיעור- (די- 339העכער מכל הבנה והשגה, קומט עס אַראֶפּ אין ,אדם ובהמה" בשווה''י.
[ועד"ז בזמן שאין ביהמ"ק קיים - ווערט עס אויפגעטאַן דורך יעדער אידן במש"נ"יי ,ונשלמה פרים שפתינו", אַז מ'איז מקריב (דורך ,שפתינו"*') די אַלע חמש עשרה בהמות ווי א כה"ג].
340120 לקוטי
777777 ,שני הגורלות אחד כתוב"עליו להשם 341(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
34212 לקוטי
777 כללות הדבר"'. ביז אַז- מען. געפינט"-
ועיד החילוק צווישן עבודת (בית) הלל ועבודת (בית) שמאי"*' -- ,הלל מלשון'5י בהלו נרו", חסד, עשה טוב; ,שמאי . . כענין שארז"ל"י . . השם 343(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
34414 לקוטי
ובשלימות כל עם בני ישראל, ,בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותנו"יפו,
כ כדי אַז די גאולה זאֶל זיין בשלימות, דארפן אידן האָבן כל טוב גשמי ביז אין שלימות הטוב, ווי דער רמב"ם פסקינט בפירוש בספרו משנה תורה"י (ספר ,הלכות הלכות"*) אז דעמאָלט וועלן אידן האָבן כל עניני טוב כדי זיי זאַלן קענען זיין ,פנויין בתורה""יי, ובלשון הפסוקי?' ,ויתן להם
[דערפאר זיינעז כמה ענינים עיקרים במספר עשרה -- עשרה מאמרות"י, עשרת הדברות, עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש"יי (ובקרוב ממש -- אין ביהמ"ק השלישי)], 345בכללות -- נאֶר מ'איז רגיל (ובפרט בסיום עשי"ת) צו מפרט זיין די ברכות.
א שנת שמחה וששון -- עס וועט זיין עבודת ה' בשמחה וטוב לבב,
ווערט במילא א שנת 5 דות, פדי' פוז אַלע ענינים המבלבלים, 346- -----=-----פון. בעש/ט און-דעם מגיד----- 347ווערט במילא א שנת טובה, א טובה בלי מדידה והגבלה,
א שנה של זכיות -- ,רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות"*?, 348אוז עס ווערט דער ענין הכי עיקרי - שנת גאולה, די גאולה מכל הענינים המבלבלים, ביז אַ שנת גאולה בפשטות -- גאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש,
ווערט א שנת אלופו של עולם.
מ'זעט השגחה פרטית בכל פרט ופרט דערפאר וואַס מ'זעט ווי בכל רגע ורגע ווערט דער עולם נתהווה מחדש מאין ליש ממש, ווי ס'איז געווען בפעם הראשונה (כמבואר בספר תניא קדישא 349וואָרום ,ונגלהייי כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו",
בבית המקדש השלישי, אין הר הקודש, אין ירושלים עיר הקודש, אוז אין ארץ הקודש, ,אשר גו' עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"%י, און ,עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"?,
הערות
עמוד 329
- 1. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 1. ראה לקוטי שיחות חלק כ"ד ע' 562. ע' 572 ואילך. לעיל ע' 313: 318 ואילך.
- 2. אמור כג, לב.
- 3. יומא פא, ב. וש"נ.
- 4. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סתר"ד.
- 5. שבת קלח, ב.
- 6. פע"ח שער יוהכ"פ פ"א. סי' האריז"ל ושער הכוונות במקומו.
- 7. ראה גם לקו"ת יו"כ ע, בזג. מאמרי אדה"ז -- הקצרים ע' עב-ג. ועוד.
- 68. תצוה ל, י (ובפרש"י שם). אחרי טז, לד.
- 69. ראה תוד"ה עד אחת (מנחות יח, א).
- 0. ראה ד"ח שעה"ת יג, ריש ע"ד. כ, סע"א ואילך, קונטרס העבודה פ"ה.
- 12. 1ו) ס"פ פינחס.
- 2. ל' הלקו"ת שם. וראה גם לקו"ש ח"ד עי 4. ועוד.
- 3. ל' חז"ל -- ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פיב, לז. ועוד. וראה בהנסמן בקונטרס ענינה של תורת החסידות ס"ה,
- 4. ראה ספר המאמרים תקס"ח (ח"א) ע' קכב. ועוד.
- 5. ראה רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"ג-ד (, עצמו"). וראה לעיל ע' 203 ובהנסמן שם.
- 6. ראה בארוכה לקו"ש חיד ע' 1150 ואילך.
- 7. ע"ז ג, א. וראה לקו"ת יו"כ סח, ב (בביאור מרז"ל זה): כלומר . . לעשות השבת בנפשו בימות החול
- 8. אחרי שם, לא. אמור שם. וראה לקו"ת האזינו עב, ג (ועד"ז שם יו"כ ע, ב): שהוא השבת של כל שבתות השנה שכל שבתות . . כימות החול. וצע"ק שהרי בעוד כו"כ זמניס נאמר שבת שבתון (אמור כג, ג. בהר כה, ד).
עמוד 330
- 9. כמובן בפשטות הגמרא שם, ע"ש.
- 2. )0 ראה כתבי האריזיל שבהערה 6, דיוהכ"פ הוא ,אכילה פנימית". ויתירה מזו -- שהאכילה נפשוטה דעריוה"כ היא גם בשביל יוהכ"פ, שלכן בערב יוהכ"פ יש להרבות באכו"ש כמו שיעור בי ימים עי"כ ויוהכ"פ (סידור אדה"ז (לאחרי סדר כפרות). וראה לעיל ע' 313. וש"נ).
- 1. ל' הכתוב תהלים לד, טו.
- 4. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 5. שיחות
- 2. ראה ספר המאמרים תרע"ח ע' רפג. ועוד,
- 3. במדב"ר פי"ב, ג. תנחומא נשא יא.
- 4. בהבא לקמן ראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 564 ואילך.
- 5. ערש"ק פ' נצבים תשמייה (לקמן ע' 521).
עמוד 331
- 6. שיחת ח' תשרי תשמיו (ל,צבאות ה'").
- 7. ראה פע"ח ש' ריה פ'א-ג. לקו"ת נצבים נא, ב ואילך. ועוד.
- 8. ר"ה יח, א. וש"נ.
- 9. ראה לקו"ת תבא מג, סע"ד (ובהנסמן בלקו"ש ח"י ע' 145 הערה 16): כאן ליחיד פי' בחי' יחידה.
- 0. ראה בארוכה שערי אורה ד"ה יביאו לבוש מלכות פי"ב ואילך. ובכ"מ.
- 6. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 7. שיחות 21
- 8. ו3) לשון התניא פל"ו (מה, ב).
- 2. ראה בהנסמן לקמן ע' 523.
- 3. יתרו יט, ו.
- 4. - פירוש מכל החמשה ענינים (אכילה וכו').
- 5. ראה גם לקו"ש חכ"ד ס"ע 572 ואילך. לעיל ע' 318 ואילך.
- 6. לשוז אדה"ז בשו"ע או"ח סתר"ד (מטור שם).
- 7. משא'כ הטעם שע"ד הסוד (ראה הנסמן בהערה 6).
עמוד 332
- 1. בשנה זו קומט נאַך צו א הדגשה מיוחדת בכל הנ"ל מצד די ענינים מיוחדים פון קביעות ערב יוהכ"יפ בשנה זו
- 8. תהלים לג, יט. לקו"ת שה"ש סד"ה הנך יפה (יד, ב). וראה תו"א ר"פ לך. ועוד.
- 9. בהר כה, ל. ערכין לא, א (במשנה). וראה אוה"ת להצ"צ (יהל אור) לתהלים יט, ח (ס"ד, ח)
- 4. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 5. שיחות
- 0. ספר השיחות תש"ב ע' 29 ואילך.
- 41. ל' התרת נדרים.
- 2. להעיר שבכמה דפוסים שלפנינו: שלשה, וכנראה ט"ס וצ"ל: שלש.
- 313. נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1080. ועוד.
- 4. טור או"ח סו"ס תקפא (מירושלמי ר"ה פ"א ה"ג. יליש ואתחנן רמז תתכח).
- 65. ב"מ לח, א.
עמוד 333
- 6. ראה פרש'"י בראשית א, ז,
- 7. קידושין מ, א. ובאוה"ת (בראשית לג, ב. משפטים ע' א'קנז. ועוד) -- מקשר זה עם יום השלישי שהוכפל בו כי טוב.
- 8. ראה לקו"ש חי"ז ע' 442. חכ"ד ע' 563. ובכ"מ.
- 4. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 9. אפילו שאינו מתתחלק כלל, משא'כ רגע כמימרא (ברכות ז, א) זמז ביטוי כל אותיות דתיבת .רגע".
- 0. ראה גם לקו"ש חכ"ד שם.
- 51. אבות פ"א מי"ז.
- 2. שבת י א.
עמוד 334
- 1. ) ל' חז"ל -- יבמות קה, ב.
- 4. ראה לקו"ת ראה כד, א.
- 5. עקב יא, ו ופרש"י שם (מפסחים קיט, א. וש"נ).
- 6. שזהו גם פשוטו של מקרא.
- 5. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 6. שיחות
- 7. ספרי (ורש"י) תצא כד, יט.
- 8. תנחומא משפטים טו.
- 9. וגם אז יודע שנאבדה ממנו בלי ידיעתו.
- 0. כלי רשיי תצא שם ,נפלה סלע כו"
- 11. ו6) ראה תנחומא שם.
- 2. יומא עא, א. וראה שם לפנ"ז שאמרו לכה"ג ,מחי' חיים כו'".
עמוד 335
- 3. ואתדל"ת, וכל הבא משם הוא בסוג צדקה (ראה אגה"ק סי"ז ועוד).
- 4. תיב"ע ויל"ש ר"פ האזינו.
- 5. אף שגם ,האזינו" שרשו ,אוזן".
- 6. ראה מכילתא יתרו יט, ט.
- 7. ראה לקו"ש ח'יו ע' 121 ואילך ובהנסמן שם. ובכ"מ.
- 6. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 8. במכש'"כ מזה שישעי" הנביא הי' רחוק מן השמים (תיב"ע וילייש שם).
- 9. ולהעיר ג"כ מהענין ד,רואין הנשמע ושומעיז הנראה" (מכילתא יתרו ב, טו. וראה ראב"ע יתרו שם. וראה לקו"ש ח'ו ע' 120 הערה 5) -- שזהו מצד הכחות כפי שהם כלולים בעצם הנפש (המשך תער"ב ח"א פי"ט).
- 0. ישעי" נה, ו. ר"ה יח, א (דקאי על עשי"ת).
- 10. וד ראה גם לקו"ש חי"ד ע' 147.
- 2. ישעי" מ ה,
- 3. תניא פל"ו (מו, אדב).
- 4. תענית כו, ב (במשנה ובפרש"י). שם ל, ב.
- 5. שה"ש ג, יא.
- 6. ראה גם פרש"י הנ"ל.
עמוד 336
- 7. איוב יא, ו. שמו"ר פמ"ו, א.
- 8. לב, יג.
- 9. שו"ע אדה"ז או"ח סתר"י ס"ט (מרמ"א שם ס"ד). שם סתרי"ט סי"ז (ממג"א שם סק"י). ועוד.
- 0. וא"כ גם ,שלילה" אין שייך לומר בזה.
- 5. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 6. שיחות
- 7. וה זח"ב קסא, א. וראה ב"ר בתחלתו.
- 2. ראה אמ"ב שער הק"ש פנ"ד ואילך.
- 3. לקו"ת תבא מא, ג -- ע"פ חגיגה יג, א.
- 4. ראה קונט' ענינה של תורת החסידות ס"ה ואילך.
- 5. ראה מפרשי המקרא (אברבנאל, אלשיך ועוד עה"ב).
- 6. שנבת סג, א.
- 7. נחמי" ת, י. שו"ע אדה"ז או"ח סתקפ"ג ס"ד.
- 8. יחזקאל מ, א. תוד"ה ואת -- נדרים כג, ב. רא"ש סוף יומא.
- 9. לקו"ת ר"ה נח, א. וראה שם סד, א.
עמוד 337
- 0. שם הגדולים מערכת גדולים ערך רב משה גאון. ועוד.
- 91. וקראה הקב"ה -- זכרו תורת משה (מלאכי ג, כב. שבת פט, א. ובכ"מ).
- 2. כמש"נ (תשא לד, א) פסל לך גו
- 3. פרש"י שם לג, יא. עקב ט, יח. וראה הנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 570 הערה 10
- 4. ובאופנו ,,בדברך".
- 5. ראה גם לקו"ת האזינו עב, סע"ג ואילך,
- 7. עוב יוכ"פ תשמ"ו
- 6. וג"פ ואומרם ,הקהל".
- 7. ראה בראשית א, יד ואילך.
- 8. ל' הרמב"ם בהקדמתו לס' היד (קרוב לסופו).
- 9. מגילה כח, ב. אגה"ק סכ"ט.
- 0. סנהדרין צג, ב.
- 13. ו0ו) ראה מכות כג, סע"ב. תנחומא תצא ב. רמב'ם בהקדמתו לסהמ"צ ולספר היד. (בסופו). ועוד.
עמוד 338
- 2. ולהעיר על השייכות דמספר ג' לענין התורה (כדלקמן סט"ו). -- וכמודגש בקביעות ש.ז. דערב יוהכ"פ (,יום . . מתן תורה") חל ביום השלישי.
- 3. הבאות ברמב"ם בספר בפ"ע, ספר זמנים הלכות שביתת עשור.
- 3. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 4. שיחות
- 4. אחרי טז, ל.
- 5. תקו"ז ת"י (כה, ב). ת"ע (קכט, א). וראה אגה"ת ספ"ד. תניא בהקדמה. שם רפמ"ד.
- 6. נצבים כט, כוחז.
- 7. פסחים נד, ריש ע"ב.
- 8. ולהוסיף, שזה שייך גם לענין המספר, שמורה על ,בחי' אחרונה" של הדבר (שעהיוה"א ספ"ז -- פד, ב) -- אבל זה גופא מורה על שייכותו לעצם הדבר (שלמעלה מהבנה והשגה). וראה לקו"ש חכו ע' 208.
- 9. ל' הרמב"ם שם ריש ה"ב. -- וע"פ המבואר בפנים יומתק זה שהרמב"ם נקט גם כאן הלשון ,בהמות" (ולא ,קרבנות").
- 0. תהלים לו, ז
עמוד 339
- 1. ווו) ראה לקו"ת בהר מב, ד. מד, סע"א ואילך. אוה"ת (יהל אור) לתהלים שם (ריש ע' קלה).
- 2. דה"א כג, יג (ואף שבהמשך הפסוק נאמר ,הוא רניו" -- ראה לקו"ש חי"ז ע' 3% הערה 23).
- 3. בפשטות עיקר כוונת הרמב"ם היא לבאר החילוק בין העבודות בבגדי זהב לאלו שבבגדי לבן (כהמשך לשונו) -- שהרי הדין שכל עבודות היום הן בכה"ג, כבר כתב לעיל (פ"א היב).
- 4. והכוונה בפנים היא, שבאריכות לשונו (,בהן גדול עושה אותן והוא לבוש כו"), מדגיש הרמב"ם (עוה"פ) ענין זה (שגם התמיד נעשה בכה"ג) -- כדי לרמז גם בתחלת פ"ב ענינו (הכללי) של יוהכ"פ.
- 4. ראה זח'ב רלט, א. חיג כו, ב. המשך דיום ההילולא, באתי לגני השי"ת (פ"ב).
- 5. לקו"ד ח'ג תצא, ב. ח"ד תקעח, ב.
- 7. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 6. אגדת בראשית פע"ט (פ). בעהיט עה"פ יתרו יט, ו.
- 9. זון) יתרו שם.
- 8. שצ"ל דוקא דומה להמשלח (ראה קידושין מא, ב: מה אתם כו'. לקו"ת ויקרא א, ג. לקו"ש חליג ע' 114 ואילך. ולהעיר מתוד"ה דאמר - קידושין כג, ב ובמקומות שנסמנו על הגליון שם).
- 9. הושע יד, ג ובמפרשים שם. שו"ע אדה'ז או"ח מהד"ב ס"א ס"ט.
- 0. וראה לקמן סעיף יט.
עמוד 340
- 121. האזינו לב, ט ובפרש"י שם.
- 2. שבת פח, א (בהסוגיא דמ"ת).
- 3. וראה אגה"ק סוס"ז.
- 4. ויתרה מזה -- הגורלות צ"ל שווין כדי שלא יוכל לדעת (בשיעור הרמב"ם פ"ג ה"א).
- 5. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 6. שיחות
- 5. וצ"ל ששה כוונות (ידיעות): לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אשים לשם ריח לשם ניחוח (משנה זבחים מו, ב).
- 6. ר"ה ו, א (וש"). רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פי"ד הט"ז. וראה רמבים הל' גירושין ספ"ב.
- 7. (משלי טז, לג) ושייך לעשה"ד מקור חתורה וכו'. ובשו"ת הגאונים (קושטא, של"ה. ירושלים, תש':כ -- סי' כ. ווילנא, תרמ"ה -- סי נז) העובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות.
- 8. ראה רמב'"ם הל' כלי המקדש פ"ד הי"ט ,שמונה מעלות".
עמוד 341
- 9. ישעי" ס, כא.
- 0. תצא כא, יג. לקו"ת להאריז"ל עה"פ.
- 1. להעיר מלקו"ת תצא לז, ד. וראה לקו"ש ח"ט ע' 208 ובהערות שם.
- 2. רמב"ם סוף הל' לולב (וראה לקמן בפנים סוסכ"א). תניא פכ"ו. ובכ"מ.
- 3. ראה בארוכה בזה -- לעיל ע' 313.
- 4. זח"ג (רע"מ) קנג, ב. לקו"ת האזינו עה, סע"ב. ועוד.
- 7. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 8. שיחות ו34
- 5. בהבא לקמן - ראה גם שיחת ש"פ שלח תשמיה. ועוד.
- 10. %) בסהמ"צ שרש ג.
- 7. כי ,ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכרי' יג, ב).
- 8. סכ"ו (קמה, אדב).
- 9. כתר שם טוב ספ"ט.
- 0. תהלים לד, טו.
עמוד 342
- 1. ו4ו) ראה דרמ"צ קצא, א. ובכ"מ.
- 2. ומל"ת שייכים לי"ה שבשם דוקא (לקו"ת ד"ה אלה פקודי פ"ב ואילך).
- 3. אף שבעשה"ד -- ,אנכי" (עשה) קודם ל,לא יהי" לך* (ל"ת).
- 4. שער היחוד והאמונה ספ"ז (פד, ב).
- 5. ראה לעיל הערה 108.
- 6. יד מלאכי כללי הרמב"ם אות לד.
- 7. בהקדמתו לספר המצות. ועד"ז כתב גם באגרת תחיית המתים קרוב לתחלתה.
- 8. ראה לקו"ש ח"ט ע' 189. ובכ"מ.
- 9. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 10. שיחות
- 9. 0 ופ
- 12. ראה סידור עם דא"ח רמו, א ואילך. לקו"ת שה"ש מח, ג. איוב כט, ג.
- 2. מו"ק ה, סע"א.
- 3. השלימות בנפש, בעולם, בשנה ,אשר על עניו ג' בחי' אלו הוא יסוד של הספר יצירה" (אוה"ת יתרו ע' תתטז. תורת שמואל -- תרכ"ח ע' קמד).
- 4. מובא בתניא פ"ד ורפכ"ג בשם הזהר. וראה זח"א כד, א. זח"ב ס, א. לקו"ת נצבים רד"ה כי קרוב אליך. -- ולהעיר ג"כ מתיקונים ת"ו ותי' כב.
עמוד 343
- 1. מכילתא יתרו כ, א.
- 2. עירובין יג, ב.
- 3. לקו"ש ח"ו ע' 124-5.
- 4. תניא רפ"כ.
- 5. איוב יד, טו.
- 6. בדוגמת החילוק (ראה לקו"ש חכ"ד ע' 563
- 5. 6 7 )%8 9 60
- 8. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 9. שיחות 13
- 10. (לענין יוהכ"פ). ועוד) ד,יחיד" ו,שלישי" (והרי מ"ת שייך ל,שלישי" -- ראה לעיל בפנים סעיף טו). [16) בא יי ט.
- 2. רפל"ז (מז, א). 3 ישעי' כו, יט.
- 4. יומא ה, ב.
- 5. כל' חז"ל -- יומא נג, א. ועוד.
עמוד 344
- 1. בארצנו הקדושה, ,ארץ*י אשר ג" תמיד עיני היא בה מרשית השנה ועד אחרית שנה",
- 6. עקב יא, יב.
- 7. ירמי" לא, ז.
- 8. ספר המאמרים תרצ"ט ע' 207 בשם הרמיז. ועיין ש' (וס') הגלגולים בתחלתו ובכ"מ. ואב"מ.
- 9. סוף הלכות מלכים.
- 0. ל' הרמביים שם ה"ד.
- 1. תהלים קה, מדימה - נתבאר בארוכה בשיחת ש"פ וילך תשמיו.
- 8. עוב יוכ"פ תשמ"ו
- 9. שיחות
- 10. ארצות גוים גו' בעבור:יי ישמרו חוקיו ותורתיו ינצרו",
- 2. וי"ל שזהו מקורו דהרמב"ם בהל' תשובה דלקמן בפנים, בנוגע לתכלית וכוונת היעודים הגשמיים שבתורה.
- 3. פ"ט.
- 4. דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.
- 5. ראה הנסמז לעיל הערה 27.
- 15. 6ו) ראה ראב"ע לשמות ג, טו. פרדס ש"ב.
- 7. אבות רפ"ה.
- 8. אבות שם מ"ה.
עמוד 345
- 9. כנתינת כח הנפלאה של מסדרי תפלות בנ"י, תפלת כאו"א במוסף יוהכ"פ: כמו ששמעת תפלת כה"ג בהיכל כמו כן מפינו תשמע ותושיע כו' שנת אורה כו'.
- 0. ראה לקו"ת ס"פ קרח מעלת ברכת כהנים. וראה ספה"מ תרכ"ט בתחלתו (ועוד), דבברכת כהנים יש גם המעלה דתפלה. עיי"ש.
- 3. ) רמב"ם הל' (תפלה) נשיאת כפים פי"ד ה"י (בנוגע ברכת כהנים בכלל. וראה הערה 183).
- 2. ג' לשונות אלו נסמנו בלקו"ש חי"ב ע' 15 (עייייש). ועוד.
- 3. ראה בארוכה שיחת ערב חה"ש תשל"ץ במעלת ברכת כהנים דהכה"ג (ושם המפורש כו' שמברך בו) לגבי ברכת שאר כהנים. וראה שם המעלה בשם המפורש שמזכיר (עשר פעמים) ביוהכ"פ (רמב"ם הלכות עבודת יוהכ"פ פ"ב ה"ו) גם לגבי ברכת כהנים שלו. ואכ"מ.
- 6. עוב יוּכ"פ תשמ"ו
- 4. תורה (וגדלות שלה -- מצות) ותפלחה -- טובים ע"י התשובה (לקו"ת שמע"צ פה, א. שה"ש יז, ג. ולהעיר מתו"א ריש מג"א).
- 5. בחוקותי כו, יג.
- 6. דניאל ט, ז (ושם: אדי).
- 7. ראה כתובות סו, ב ואילך.
- 8. ב".ב ט, א.
- 9. תהלים נה, יט.
עמוד 346
- 0. ח"א ד"ה פדה בשלום פי"א.
- 191. אגה"ק אדה"ז הידועה (אגרות קודש אדה"ז סי' לח-לט).
- 2. ל' התקו"ז ת"ו בסופו. וראה כסא מלך שם. הקדמת מקדש מלך לזהר.
- 3. ראה אגה"ק ס"ד.
- 5. עוב יוכ"פ תשמ"ו
- 6. שיחות
- 4. ל' הכתוב -- מיכה ז, טו. וכפירוש הזהר ופע"ח -- ראה אוהית נ"ך עה"פ ע' תפז.
- 5. ראה אוה"ת קדושים ע' קיא. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1135 בהערה. וראה הקדמת הזהר (א, ב)
- 6. זחיב יב, ב.
- 7. ראה זח"ב קסא, באורייתא ואשתדל בה.
- 8. ישעי" נד, יג.
- 9. ראה רד"ק עה"פ.
- 0. ישעי" נ, ד (וכפי' הרד"ק שם).
- 14. רע"ב: אסתכל בה
עמוד 347
- 20. הושע יד, ג.
- 2. סז ד. וראה לקו"ת שבהערה 204.
- 3. חח"ש כד, א. תולדות כז, לג. וישלח לג, יא.
- 4. ראה לקו"ת בהעלותך לד, א.
- 5. טז, סע"ב ואילך.
- 6. ראה זת"ג קצח, א: בבא תליתאה כו, ולקוטי לוי יצחק לזהר שם (ע' תא ואילך).
- 7. ראה ב"ק (קב, סע"א): כולא נזיקין חדא כו'.
- 8. ראה אדר"נ ספל"א. נזיר נא, א ובתוד"ה רקב.
- 9. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 9. )10
- 11. מכות כג, ב (במשנה) : נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1088. ובכ"מ.
- 21. לקו"ת ר"פ נצבים.
- 2. מלשון נועדו גו' יחדיו (תהלים מח, ה), חילופי אתווז דאחד.
- 3. שעהיוה"א רפ"ז (מזח"ב קלד, א).
- 4. ראה ,תשובות וביאורים" (קה"ת תשל"ד) סיייג*. וש"נ.
- 16. *) אגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב ע' קטז ואילך. המו"ל.
עמוד 348
- 5. פירוש המשניות להרמב"ם סנהדרין פַ' חלק היסוד הי"ב. רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד.
- 6. ש"ב ו, טז.
- 27. ומביאו שם בהמשך להאריכות לפנ"ז אודות ה,שמחה יתירה" דחה"ס. וראה לקו"ש חי"ז ע' 274
- 4. ואילך.
- 8. פע"ח שער חג הסוכות בסופו. המשך וככה תרל"ז ספצ"ג.
- 9. תורת לוי יצחק ע' שג. לקלוי"צ אגרות עי שפר.
- 0. ישעי' יא, ט. סיום וחותם ס' משנה תורה להרמב"ם.
- 8. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 9. שיחות
- 22. משלי ו, כג.
- 2. ראה הנסמן לעיל הערה 84.
- 3. כהאופן שפועלת עבודת בנ" (סתם, משא"כ תפלת כה"ג בהיכל).
- 4. בראשית א, א.
- 5. שער היחוד והאמונה פ"א.
עמוד 349
- 6. תהלים קיז, ב.
- 7. סנהדרין פ"א ה"א. וכ"ה בדב"ר פ"א, י (ובירושלמי צירף גם הפסוק דישעי' מא, ד).
- 8. ישעי" מד, ו.
- 9. הא"ב -- מלמעלה למטה.
- 0. ל' חז"ל תנחומא קרח יא. ובב"ב (עד, א), סנהדרין (קי, סע"א): משה ותורתו אמת.
- 23. ישעי" מ, ה.
- 7. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 2. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעיי רמז תקג.
- 0. לוו
בראשית רבה י״ד:ט׳ - הטקסט מספריא
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כג): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יד): אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (שנאמר): וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם (תהלים קנ, ו): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.
משנה תורה, הלכות תשובה א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה.התשובה מכפרת על כל העבירות. אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו" (יחזקאל לג, יב)ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל).
מדרש תנחומא, נשא י״א - הטקסט מספריא
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה דְּבָרִים קָדְמוּ לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. אֵלּוּ הֵן, כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְהַתּוֹרָה, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וַאֲבוֹת הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וְהַתְּשׁוּבָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנָּם. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: נָכוֹן כִּסְּאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אַתָּה (תהלים צג, ב), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. הַתּוֹרָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז (משלי ח, כב). בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (ירמיה יז, יב). הָאָבוֹת מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם, הֵמָּה בָּאוּ בַּעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם (הושע ט, י). יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: זְכוֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ, הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ (תהלים עד, ב). שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ (שם עב, יז). וְהַתְּשׁוּבָה מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם (שם צ, ב-ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן. מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֵׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצַר (בראשית ב, ח). גֵּיהִנָּם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל תָּפְתֶּה (ישעיה ל, לג). בּוֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲרֵי מִקְדָּשִׁי בָּנוּי לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן (ירמיה יז, יב). וְשָׁם הֵיכָל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ). וְשָׁם כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ בָּנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְּאוֹ (תהלים קג, יט). וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל (ישעיה ו, א). וּבִשְׁבִיל חִבַּתְכֶם, אֲנִי מֵנִיחַ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא מְתֻקָּן עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵרֵד וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כט, מה). וּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שם כה, ח). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר (שם ל, יב). אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לִתֵּן כֹּפֶר נַפְשׁוֹ. עוֹר בְּעַד עוֹר וְכָל אֲשֶׁר לָאִישׁ וְגוֹ' (איוב ב, ד). וַעֲדַיִן אֵינוֹ מַגִּיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָח לֹא פָּדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ (תהלים מט, ח). וּכְתִיב: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם (שם פסוק ט). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. זֶה יִתְּנוּ (שמות ל, יג). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לֵיהּ: כָּזֶה יִתְּנוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כח, ב), אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לְהַסְפִּיק לוֹ קָרְבָּנוֹת. אִם אָנוּ מַקְרִיבִים כָּל חַיְתוֹ יַעַר וְעוֹרְכִים כָּל עֲצֵי לְבָנוֹן, אֵינוֹ כְּדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר, וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה (ישעיה מ, טז). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה (במדבר כח, ג), וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אֶלָּא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח), אָמַר מֹשֶׁה, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מל״א ח, כז), וְאוֹמֵר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה' (ירמיה כג, כד), וְאוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם כִּסְּאִי וְהָאָרֶץ הַדּוֹם רַגְלַי (ישעיה סו, א), וְאָנוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לוֹ מִקְדָּשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת (שמות כו, א). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, עָמְדוּ וְנִתְנַדְּבוּ בְּרָצוֹן וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִיָּד נִתְמַלֵּא הַמִּשְׁכָּן מֵאוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִכְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ' (שם מ, לה). אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, הֲרֵי הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשֹּׁרָה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
שולחן ערוך, אורח חיים תר״ד - הטקסט מספריא
מִצְוָה לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר וּלְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּה. הַגָּה: וְאָסוּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ אֲפִלּוּ תַּעֲנִית חֲלוֹם (מַהֲרִי"ל), וְאִם נָדַר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תק"ע (סָעִיף ב').
אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: גַם אֵין אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ וּמִזְמוֹר לְתוֹדָה (מִנְהָגִים); גַּם אֵין אוֹמְרִים קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר הַרְבֵּה סְלִיחוֹת; וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בִּסְלִיחוֹת, וְהַכֹּל לְפִי הַמִּנְהָג. וּלְעִנְיַן אֲמִירַת אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר יֵשׁ בּוֹ מַחֲלֹקֶת בֵּין אַחֲרוֹנִים, וּמִנְהַג עִירִי שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ כִּי אִם כְּשֶׁחָל יוֹם כִּפּוּר בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אָז אוֹמְרִים אוֹתוֹ עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר שַׁחֲרִית.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
מדרש תנחומא, משפטים ט״ו - הטקסט מספריא
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא, מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ (משלי יט, יז). מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, כִּבְיָכוֹל לַה' הוּא מַלְוֶה. וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן: מַהוּ וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ. יָכוֹל נָתַן פְּרוּטָה לְעָנִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֶּם לוֹ. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַפְשׁוֹ שֶׁל עָנִי הָיְתָה מְפַרְכֶּסֶת לָצֵאת מִן הָרָעָב וְנָתַתָּ לוֹ פְּרוּטָה וְהֶחֱיֵיתָ אוֹתוֹ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. לְמָחָר בִּנְךָ אוֹ בִּתְּךָ בָּאִין לִידֵי חֹלִי וְלִידֵי מִיתָה, וְאֶזְכֹּר אֲנִי לָהֶם אֶת הַמִּצְוָה שֶׁעָשִׂיתָ עִם הֶעָנִי וּמַצִּיל אֲנִי אוֹתָם מִן הַמִּיתָה. הֱוֵי, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דַיְּךָ שֶׁנִּקְרֵאתָ מַלְוֶה לִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אַתָּה עִמִּי, תִּזְכֶּה לִמְחִצָּתִי.
אַתְּ מוֹצֵא, עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עָלָיו בְּמִשְׁפָּט לוֹמַר הֵיאַךְ יוֹצֵא מִשְׁפָּטוֹ. לְמִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב וּלְמִי שֶׁהוּא נוֹאֵף וּלְמִי שֶׁהוּא עוֹבֵר עֲבֵרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עָלָיו בְּמִשְׁפָּט. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּימֵי אַחְאָב, שֶׁאָמַר מִיכָה: רָאִיתִי אֶת ה' ישֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו וְגוֹ' (מלכים א כב, יט). וְכִי יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָן? וְהָא כְּתִיב: יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' וְגוֹ' (שמות טו, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: יְמִי ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל (תהלים קיח, טז). וּמַה הוּא מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ? אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמְּלַמְּדִין זְכוּת נִקְרְאוּ מִימִינוֹ, וְאֵלּוּ שֶׁמְּלַמְּדִין חוֹבָה נִקְרְאוּ מִשְּׂמֹאלוֹ.
וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד (מלכים א כב, כ). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמָּהֶם בַּדִּין. וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנוּ (מלכים א כב, כ, כא) אָמַר לוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה אַחֲרָיו עֲבֵרָה. אָמַר לוֹ: הֵן. הִתְחִיל נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. אֲבָל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה (יחזקאל יח, יג). פּוֹסֵק אֶת דִּינוֹ מִיָּד, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: אֵת כָּל הַתֹּעֲבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ (יחזקאל יח, יג), לֹא יִחְיֶה. לְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה.
בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם לְמַעֲשֶׂה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָדָם שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם אוֹ רִבּוֹא אוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי אֶת שֶׁלִּי, וְאוֹמֵר לוֹ אֵין בְּיָדִי כְּלוּם, מִיָּד עוֹשִׂין מְרִיבָה וּמְבַזִּין זֶה אֶת זֶה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. אַתְּ מוֹצֵא בַּקַּיִץ שֶׁהַיּוֹם לֹוֶה מִן הַלַּיְלָה מִתְּקוּפַת טֵבֵת עַד תְּקוּפַת תַּמּוּז, וּמִתְּקוּפַת תַּמּוּז עַד תְּקוּפַת טֵבֵת הַלַּיְלָה לֹוֶה מִן הַיּוֹם, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם (תהלים יט, ד). לְכָךְ הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, לֹא תִנְהַג בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן, שֶׁהוּא עִמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי, עִמָּךְ. אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, מִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ, עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין. עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת.
אָמַר רַב נַחְמָן בְּרַבִּי: רְאֵה מַה כְּתִיב: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל (דברים טו, י). כִּי בַּעֲבוּר אוֹ לְמַעַן אוֹ בִּשְׁבִיל אוֹ תַּחַת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא בִּגְלַל. אֲנִי עָשִׂיתִי אוֹתְךָ עָשִׁיר וְאוֹתוֹ עָנִי, אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לוֹ, אֲנִי הוֹפֵךְ אֶת הַגַּלְגַּל וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ עָנִי וְאוֹתוֹ עָשִׁיר. לָמָּה? כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים עה, ח).
אָמַר רַבִּי שִׁילָא: בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן (דברים טו, ז). מַה הוּא מֵאָחִיךָ, לָא כְּתִיב מֵעָנִי אֶלָּא מֵאָחִיךָ, שֶׁשְּׁנֵיכֶם שָׁוִים. וְאַל תִּגְרֹם לְעַצְמְךָ שֶׁתֵּעָשֶׂה כְּמוֹתוֹ. מֵאָחִיךָ, לָשׁוֹן יְוָנִית הוּא. לְפִיכָךְ, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כְּשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ לְבֵיתוֹ בָּשָׂר אוֹ יָרָק אוֹ כָּל דָּבָר, הָיָה אוֹמֵר לִבְנֵי בֵּיתוֹ: הַפְרִישׁוּ לַעֲנִיִּים חֶלְקָם, שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי לָכֶם אֶלָּא לִטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר וְלַעֲנִיִּים חֲצִי לִטְרָא. שֶׁהָיָה מְקַיֵּם, בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת וְגוֹ' (קהלת ז, יד). בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שֶׁתַּעֲשֶׂה עִם הָעֲנִיִּים. וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, לְפִי שֶׁאֵינְךָ רָחוֹק מִן הָעֲנִיּוּת, שֶׁאֵין לְךָ רָעָה גְּדוֹלָה מִן הָעֲנִיּוּת. לְכָךְ נֶאֱמַר אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
שמות רבה מ״ו:א׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יא, ו): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָיָה תּוֹפֵס בַּלּוּחוֹת וְלֹא הָיָה מַאֲמִין שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר אִם אֵינִי רוֹאֶה אֵינִי מַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יט): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה, שֶׁלֹא שִׁבְּרָן עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו. אִי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם מְעִידִים מַה שֶּׁאֵינָם רוֹאִים, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הָיָה משֶׁה מַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֶלָּא הוֹדִיעַ משֶׁה דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ שֶׁיְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ דָּבָר מִן יְחִידִי נֶאֱמָן, אָסוּר לְקַבֵּל עֵדוּתוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַל פִּיו אִם אֵינוֹ רוֹאֶה. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרְחוּ הַכְּתוּבִים מִן הַלּוּחוֹת, לְכָךְ שִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, טז): וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאָה משֶׁה שֶׁחָטְאוּ וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. מָשָׁל לְשַׂר שֶׁנָּטַל אִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וּנְתָנָהּ בְּיַד הַשּׁוֹשְׁבִין, לְאַחַר יָמִים יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, מֶה עָשָׂה הַשּׁוֹשְׁבִין קָרַע אֶת הַכְּתֻבָּה, אָמַר מוּטָב שֶׁתְּהֵא נִדּוֹנֵית כִּפְנוּיָה וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ, כָּךְ עָשָׂה משֶׁה, אָמַר אִם אֵין אֲנִי מְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת אֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יט): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, מֶה עָשָׂה שִׁבְּרָם, אָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיוּ יוֹדְעִין מָה הָיָה כָּתוּב בָּהֶם. דָּבָר אַחֵר, וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאָה שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, וְחִבֵּר נַפְשׁוֹ עִמָּהֶם וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם חָטְאוּ וַאֲנִי חָטָאתִי שֶׁשִּׁבַּרְתִּי הַלּוּחוֹת, אִם מוֹחֵל אַתָּה לָהֶם אַף לִי מְחֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, לב): וְעַתָּה אִם תִּשָֹּׂא חַטָּאתָם, כֵּן לְחַטָּאתִי מְחֹל, וְאִם אֵין אַתָּה מוֹחֵל לָהֶם אַל תִּמְחֹל לִי, אֶלָּא (שמות לב, לב): מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. אָמַר רַבִּי אַחָא, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, טו): וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שֶׁלָּהֶם, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִי שֶׁיְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם, אֲנִי מִי יְבַקֵּשׁ עָלָי, הִתְחִיל מִצְטַעֵר עַל שִׁבּוּר הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּצְטָעֵר בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְבָד, וּבַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁיְהֵא בָהֶם הֲלָכוֹת מִדְרָשׁ וְאַגָּדוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְבֻשָֹּׂר שֶׁמָּחַלְתִּי לְךָ עַל חַטָּיָה שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יא, ו): וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ.
נדרים כ״ג ב - הטקסט מספריא
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הָרוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ חֲבֵירוֹ וּמְסָרֵב בּוֹ וּמַדִּירוֹ — נִדְרֵי זֵירוּזִין הוּא. וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּימוּ נְדָרָיו כׇּל הַשָּׁנָה, יַעֲמוֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיֹאמַר: כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
אִי זָכוּר, עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, וְקַיֵּים לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי, תָּנֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא יָדַע בַּמֶּה הִתְנָה. וְהַשְׁתָּא קָא נָדַר. אִי זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, וְאָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — נִדְרֵיהּ לֵית בֵּיהּ מַמָּשָׁא. לֹא אָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וְקַיֵּים לְנִדְרֵיהּ.
רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא סָבַר לְמִידְרְשֵׁיהּ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תַּנָּא קָא מְסַתֵּים לַהּ סַתּוֹמֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים, וְאַתְּ דָּרְשַׁתְּ לֵיהּ בְּפִירְקָא?!
אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אוֹ לָא? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ
The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: In the case of one who wants another to eat with him, and he urges him to do so and makes a vow with regard to him, this vow is included in the category of vows of exhortation, which do not require dissolution. And in addition, one who desires that his vows not be upheld for the entire year should stand up on Rosh HaShana and say: Any vow that I take in the future should be void. And this statement is effective, provided that he remembers at the time of the vow that his intent at the beginning of the year was to render it void.
The Gemara asks: If he remembers at the time of the vow that his intent at the beginning of the year was to render it void but still makes the vow, then he has uprooted his stipulation that all his vows are void and has upheld his vow. Why, then, does it state that the vows are void in this case? Abaye said: Teach: And this statement is effective, provided that he does not remember at the time of the vow that his intention at the beginning of the year was to render it void.
Rava said: Actually, say as we said initially, that he does remember his stipulation at the time of the vow. With what are we dealing here? It is a case where he stipulated a condition on Rosh HaShana rendering void vows that he would make later in the year, but he did not know with regard to which vows he made the stipulation, and now he makes a vow. If he remembers at the time of the vow and says: I am vowing in accordance with the initial intention, when I stipulated that all vows should be void, his vow has no substance. However, if he did not say: I am vowing in accordance with the initial intention, then he has uprooted his stipulation and upheld his vow.
The Gemara relates that Rav Huna bar Ḥinnana intended to teach this topic at the Festival lecture, so that everyone would learn this manner of rendering vows void on Rosh HaShana. Rava said to him: The tanna of the mishna conceals it and does not say it explicitly, despite the fact that it is studied by Torah scholars, in order that the public not treat vows lightly, and you teach it publicly at the Festival lecture?
§ A dilemma was raised before the scholars: Do the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer ben Ya’akov in the mishna or not? And if you say that they disagree with him, is the halakha in accordance with his opinion or not? The Gemara suggests a proof: Come and hear, as we learned in a mishna (63b): One who says to another:
מדרש תנחומא, כי תצא ב׳ - הטקסט מספריא
יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֵת הָאֵם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים (משלי ד, כג). אָמַר רַב אַדָּא, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְוֹת עֲשֵׂה יֵשׁ בַּתּוֹרָה כְּמִנְיַן אֵיבָרִין שֶׁבָּאָדָם, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם צוֹעֲקִים עַל הָאָדָם, עֲשֵׂה אוֹתָנוּ שֶׁתִּחְיֶה בִּזְכוּתֵנוּ וְתַאֲרִיךְ יָמִים. וּשְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַד שֶׁהִיא שׁוֹקַעַת, צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת לָאָדָם, גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁהִגִּיעַ יָמֶיךָ לַיּוֹם הַזֶּה, אַל תַּעֲבוֹר בִּי אֶת הָעֲבֵרָה הַזֹּאת, וְאַל תַּכְרִיעַ אוֹתְךָ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה. הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. וְכָל מִצְוָה וּמִצְוָה נִזְכָּר מַתַּן שְׂכָרָהּ, כְּגוֹן כִּבּוּד אָב וָאֵם, וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן אֲרִיכוּת יָמִים. וְיֵשׁ מִצְוֹת שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בָּנִים, כְּמוֹ שָׂרָה שֶׁאֵרְחָה אֶת הָאוֹרְחִים, וְשׁוּנַמִּית עַל שֶׁקִּבְּלָה אֶת אֱלִישָׁע. וְיֵשׁ עֲבֵרָה טְעוּנָה סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק. וְאֵין לְךָ מִצְוָה קַלָּה בְּכָל הַמִּצְוֹת יוֹתֵר מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן. וּמַה שְׂכָרָהּ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהִכְנִיס פּוֹעֲלִים לְשָׂדֵהוּ לִנְטֹעַ וְלֹא גִּילָה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעָתָן. לָעֶרֶב, כָּל מִי שֶׁנָּטַע אִילָן אֶחָד, נָתַן לוֹ זָהוּב אֶחָד. הִתְחִילוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְאוֹמְרִין, וּמַה זֶה שֶׁלֹּא נָטַע אֶלָּא אִילָן אֶחָד קַל וּפָחוֹת, נָתַן לוֹ זָהוּב אֶחָד. אָנוּ שֶׁנָּטַעְנוּ הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה שְׂכַר שִׁלּוּחַ הַקֵּן, שְׂכָרָהּ אֲרִיכַת יָמִים. שְׂכַר מִצְוַת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִסָּרוֹן וְטֹרַח וַהֲחָיַית נַפְשׁוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ לֹא פֵּרֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֵׂי מִצְוָה בַּתּוֹרָה, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אוֹתָן מֵעַצְמָן, לְהַרְבּוֹת שָׂכָר. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ, אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. לְכָךְ כְּתִיב: מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָלָה לְרֹאשׁ הָאִילָן לְקַיֵּם מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן וְנָפַל וָמֵת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ, לֹא שֶׁתִּרְאֶה אוֹתָן בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת וְתַעֲלֶה אַחֲרֶיהָ. אָמַר הַכָּתוּב, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, צָרִיךְ אָדָם לְהַחְזִיק טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו. לָמָּה, שֶׁהַיִּסּוּרִין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יב). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִם מֵת לְאָדָם בֵּן, לֹא יְהֵא קוֹרֵא תִּגָּר, שֶׁהַבֵּן מְרַצֶּה אוֹתוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בֶּן בִּתּוֹ, וּבָא אַחֵר וְרָצָה אֶת הַמֶּלֶךְ לְבֶן בִּתּוֹ. אוֹמֵר אוֹתוֹ בֶּן בִּתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַחְזִיק לוֹ טוֹבָה לְאוֹתוֹ שֶׁרִיצָּהוֹ. כָּךְ אִם מֵת בֶּן אָדָם, יַחְזִיק טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁרִצָּה הַבֵּן אֶת אָבִיו לְבוֹרְאוֹ. לָמָּה, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וְגוֹ'. לְכָךְ אָמַר דָּוִד, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ. אִם בָּאוּ יִסּוּרִים עַל הָאָדָם, יַעֲמוֹד בָּהֶן וִיקַבְּלֵן. לָמָּה, שֶׁאֵין סוֹף לְמַתַּן שְׂכָרוֹ. וּמִנַּיִן אַתָּה לָמֵד. מִשֵּׁן וְעַיִן, שֶׁעֶבֶד עִבְרִי יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא לוֹ כַּפָּרָה. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, מָה מִי שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נֶאֱמַר, לְמַעַן יִיטַב לָךְ. אָדָם שֶׁמֵּת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּכַפֵּר לוֹ. וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, אִם אֵין לְךָ בָּנִים, בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בָּנִים. דָּבָר אַחֵר, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, אִם שִׁלַּחְתָּן, כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם (ישעיה נט, יח). מַה כְּתִיב: עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל שׁוֹבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם, גּוֹאֲלָם חָזָק, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם (ירמיה נ, לג-לד). וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרוֹת לְאַרְנוֹן (ישעיה טז, ב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קוֹרֵא דָּגָר וְלֹא יָלָד עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט וְגוֹ' (ירמיה יז, יא). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (שם פסוק יב). מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר קוֹרֵא דָּגָר, אוֹמֵר כִּסֵּא כָבוֹד. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקּוֹרֵא הַזֶּה מֵבִיא בֵּיצִים אֲחֵרִים מִשְּׁאָר עוֹפוֹת וְיוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיּוֹצְאִין מִקְּלִפֵּיהֶן וְיֵצְאוּ אֶפְרוֹחִים, וְהֵן עוֹלִין אַחֲרָיו וּמוֹרְטִין אֶת כְּנָפָיו. כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה לִפְרֹחַ, אֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁנִּמְרְטוּ כְּנָפָיו. מָצָא אוֹתוֹ חַיָּה אוֹ שֶׁרֶץ, אוֹכְלוֹ. מִי גָּרַם לוֹ. עַל שֶׁגָּזַל בֵּיצִים שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כָּךְ יִהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמוֹאָבִים וַעֲמוֹנִים שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּכִסֵּא כְּבוֹדוֹ וְהֶחְרִיבוּ מִקְדָּשׁוֹ וְשָׂרְפוּ הֵיכָלוֹ וְהִגְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְאַבֵּד אֶת זִכְרָם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדוֹם תִּהְיֶה וְגוֹ'.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י״ד:ט״ז - הטקסט מספריא
אע"פ שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ד׳:י״ט - הטקסט מספריא
כהן הגדול המשוח קודם למרובה בגדים ומרובה בגדים העומד לשרת קודם למשוח שעבר מחמת קרי והעובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום והעובר מחמת מום קודם לכהן משוח מלחמה ומשוח מלחמה קודם לסגן וסגן קודם לקתיקול וקתיקול קודם לאמרכל ואמרכל קודם לגזבר וגזבר קודם לראש משמר וראש המשמר קודם לראש בית אב וראש בית אב קודם לכהן הדיוט משאר הכהנים נמצאו הכהנים תמיד שמנה מעלות זו למעלה מזו:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
ספר המצוות, שורשים ג׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות.
דע כי אמרם (מכות כ"ג:) תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר מהמצות הנוהגות לדורות, כי מצות שאין נוהגות לדורות אין קשר להן בסיני הן שנאמרו בסיני או בזולתו. ואמנם כוונו באמרם בסיני לפי שעיקר התורה היה בסיני. והוא אמרו יתעלה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך. ובבאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה מורשה, רוצה לומר מספר תורה והוא תרי"א ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצו בזה הסימן שהדבר שצוה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו הוא מספר תור"ה וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות כמו שאמר כימי השמים על הארץ, ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאלו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה ומצוה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה, ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם, ואילו היה מכלל המנין מצות שאין נוהגות לדורות, הנה זה הכלל יחסר בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל. וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה, ומנה בעבור שדחק הצורך ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומנה ולא יעבוד עוד הכתוב בלוים, ואלו גם כן לא היו נוהגות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנהדרין פ"א:) רמז לגונב את הקסוה מנין שנאמר ולא יבאו לראות כבלע את הקדש, יש די ספוק באמרם רמז, ופשטיה דקרא אינו כן, ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים, כמו שיתבאר בתוספתא ובסנהדרין. ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו, ואמרו יתברך אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכן האזהרה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, וכן ימנה גם כן בכלל מצות עשה אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס, ואמרו קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח, וכן ימנה היו נכונים לשלשת ימים, וכן גם הצאן והבקר אל ירעו ופן יהרסו לעלות ורבים כמו אלה, ולא יסופק לבעל שכל כי אלו כולם מצות נאמרו לו למשה בסיני צווי ואזהרה, אך היו כלם לפי שעה ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא ימנו, ובעבור השרש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטוינו לבנות בבואנו בארץ כנען, כי אלו כלם מצות לפי שעה, ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי לפי שעה לבד, והוא אמרו והביאום לה' אמרו בספרי והביאום זו מצות עשה, אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אמרו בכל אות נפשך תאכל בשר, ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מיום שנתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל הצווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה, ואחר שהוא נמנע למנותם כלם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן, ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר, וזה מה שכוננו לבארו בשרש הזה:
תניא, ליקוטי אמרים כ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל, כִּי מִצְוַת וְאַזְהָרַת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי דִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, הֵם כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ; כִּי דִּבּוּר ״אָנֹכִי״ – כּוֹלֵל כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ – כּוֹלֵל כָּל שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְלָכֵן שָׁמַעְנוּ ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ לְבַד מִפִּי הַגְּבוּרָה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כוּלָּהּ.
וּלְבָאֵר הֵיטֵב עִנְיָן זֶה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר תְּחִלָּה בִּקְצָרָה עִנְיָן וּמַהוּת אַחְדּוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּקְרָא ״יָחִיד וּמְיוּחָד״, ״וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא״, כְּמוֹ שֶׁהָיָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא כוּ׳״, פֵּירוּשׁ – ״הוּא״ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּדִכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״. כִּי, עוֹלָם הַזֶּה וְכֵן כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים – אֵינָם פּוֹעֲלִים שׁוּם שִׁינּוּי בְּאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִבָּרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ.
שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד קוֹדֶם הִבָּרְאָם, כֵּן הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד אַחַר שֶׁבְּרָאָם, מִשּׁוּם דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ.
כִּי הִתְהַוּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְחַיּוּתָם וְקִיּוּמָם הַמְקַיְּימָם שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וּלְמָשָׁל, כְּמוֹ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד; שֶׁדִּבּוּר זֶה לְבַדּוֹ כְּלָא מַמָּשׁ, אֲפִילוּ לְגַבֵּי כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַמְדַבֶּרֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ הָאֶמְצָעִי שֶׁלָּהּ, שֶׁהוּא כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית; וְכָל שֶׁכֵּן לְגַבֵּי בְּחִינַת לְבוּשׁ הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ שֶׁהוּא הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשְׁכוּ הַדִּבּוּרִים וְהִיא חַיּוּתָם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַבֵּי מַהוּת וְעַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל: חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשְׁכוּ אוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה זוֹ הַמְלוּבָּשׁוֹת בְּדִבּוּר זֶה כְּשֶׁמְּדַבֵּר, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה הִיא גַּם כֵּן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ הַדִּבּוּר, רַק שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת וְדַקּוֹת יוֹתֵר.
אֲבָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, הֵן שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה, וְאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.
לְמָשָׁל, כְּשֶׁנּוֹפֶלֶת אֵיזוֹ אַהֲבָה וְחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, קוֹדֶם שֶׁעוֹלָה מֵהַלֵּב אֶל הַמּוֹחַ לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ – אֵין בָּהּ בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין, רַק חֵפֶץ פָּשׁוּט וַחֲשִׁיקָה בַּלֵּב אֶל הַדָּבָר הַהוּא הַנֶּחְמָד אֶצְלוֹ.
וְכָל שֶׁכֵּן קוֹדֶם שֶׁנָפְלָה הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ לְאוֹתוֹ דָבָר, רַק הָיְתָה בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, שֶׁהָיָה נוֹדָע אֶצְלוֹ אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא נֶחְמָד וְנָעִים וְטוֹב וְיָפֶה לְהַשִּׂיגוֹ וְלִידָּבֵק בּוֹ, כְּגוֹן: לִלְמוֹד אֵיזוֹ חָכְמָה, אוֹ לֶאֱכוֹל אֵיזֶה מַאֲכָל עָרֵב, רַק לְאַחַר שֶׁכְּבָר נָפְלָה הַחֶמְדָה וְהַתַּאֲוָה בְּלִבּוֹ בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ – לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ אֵיךְ לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהַשִּׂיג הַמַּאֲכָל, אוֹ לְמִידַת הַחָכְמָה בְּפוֹעַל, הֲרֵי בְּכָאן נוֹלְדוּ בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת בְּמוֹחוֹ, שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת כִּלְשׁוֹן עַם וָעָם הַמְדַבְּרִים וְהַמְהַרְהֲרִים בָּהֶם כָּל עִנְיְינֵי הָעוֹלָם:
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ יוהכ"פ ‹ 361 לקו"ש חכ"ט ע' 331
תורת מנחם 1
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ ש"פ האזינו, י"ג תשרי, ה'תשל"ב לקו"ש חכ"ט ע' 329
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 2
- תרל"ט ח"א ‹ מאמרים ‹ [אור לארבעה עשר] ‹ קמח לקו"ש חכ"ט ע' 341
- תרל"ט ח"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ‹ אור לארבעה עשר ‹ רנא לקו"ש חכ"ט ע' 341

