124

הנקודה המשותפת והשווה בכל המצוות – שכולן הן ציווי של הקדוש־ברוך־הוא³¹. (ב) חלוקתן של המצוות לסוגים שונים, ועד ליחודיות המסויימת שבכל מצוה, אשר באמצעותה מזדככים כוחות מסויימים אלו של האדם, ודברים גשמיים אלו, הקשורים במיוחד למצוה זו^*.

שני ענינים אלו מתבטאים באופני העבודה ובשיטות השונות של רבי ישמעאל ושל רבי עקיבא:

לפי שיטת רבי ישמעאל, "רואין הנראה ושומעין הנשמע", שהמעלה היא בכך שהעולם "קולט" אלקות דוקא על ידי כליו הטבעיים בכל פרטיהם, מובן, שגם קיום המצוות על ידי ישראל אינו צריך להתבטא רק בקבלת עול מלכות שמים בכללות, אלא בעיקר צריך להגיע ולהתמסר להשגת כל ענין וזיכוך פרטי על ידי כל מצוה ומצוה.

ולכן סובר רבי ישמעאל, שבני ישראל השיבו "על הן הן ועל לאו לאו". שבכל מצוה הם הבחינו במהותה המיוחדת: במצוות עשה – "הן" – הם הכירו ב"הן", בענין החיובי, בטוב ובמעלה שבהן. ובמצוות לא תעשה – "לאו" – הם הכירו ב"לאו", בענין השלילי, בהיפך הטוב שבאיסורים אלו.

לעומת זאת, לדעת רבי עקיבא, הסובר שהמעלה היא דוקא ב"יציאה" מן העולם וממגבלותיו, צריך לומר, שהדגש בקיום המצוות אינו בפרטים המיוחדים לכל מצוה, והשפעתם בעניני העולם, אלא עצם קיום ציווי הבורא – דבר הנעלה מהפרטים ומהגבולות.

לכן סובר רבי עקיבא, שהם השיבו "על הן הן ועל לאו הן"³², הודגש בעיקר הציווי הכללי של הקדוש־ברוך־הוא, השווה בכל המצוות, ולא הפרט המסויים של כל מצוה. ולכן הם לא עשו הבחנה בתשובתם בין מצות עשה למצות לא תעשה, והשיבו על כל הציוויים – הן על "עשה" והן על "לא תעשה" – באותה תשובה: "הן": הם יקיימו את הציווי של הקדוש־ברוך־הוא³³.