1080
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שאירעו בחודש זה), ולכן קוראים לחודש בשם מנחם אב (או אפילו בשם מנחם לבד) – מבקשים מהקב"ה, שיהיה "מנחם" (את עניני) "אב". אבל מצינו, שהשם "אב" הוא גם למעליותא, ואדרבה, הוא מרמז על דרגה נעלית יותר מהשם "מנחם" סתם. כמ"ש רז"ל33 על הפסוק "אנכי אנכי הוא מנחמכם": "דרכו של אב לרחם כרחם אב על בנים, ודרכה של אם לנחם כאיש אשר אמו תנחמנו, אמר הקב"ה אנא עביד דאב ודאם" (אני יעשה גם כאב וגם כאם). משמע מזה, שהשם "מנחם" מורה על דרגת הבינה (אם) שחכמה (אב) נעלית הימנה.
נמצא, שבשם החודש ישנם שלושה ענינים: א) "אב" לגריעותא, ב) מנחם – בינה, ג) אב (דרכו של אב) – חכמה.
ז. ההבדל שבין נחמה לרחמים הוא:
נחמה קשורה עם החסרון שעליו בא הנחמה34, כלומר, שגם לאחר הנחמה מורגש הלא־טוב שבהפסד. אלא שענין הנחמה הוא, שמוצאים בשכל טעמים מסויימים בהם אפשר לנחם אותו, עד שאפילו מוצאים טעם, שיקבל את הדבר בשמחה, אבל החסרון עדיין נמצא35, אלא שגם את היפך הטוב מקבלים בשמחה.
לכן בניחום אבלים ר"ל הדין הוא, שלאחר שעובר זמן הנחמה, אסור לנחם את האבל36, שכן מאחר שכבר אינו שרוי במצב של צער, אסור לנחמו ועל ידי זה לעורר את הצער (שכן כאמור, נחמה קשורה בצער). ולכן לכאורה לאחר תחיית המתים לא יהיה מקום לענין הנחמה, כי אז, לאחר התחי', יהיה אז ומחה הוי' דמעה גו'37.
אבל לא כן הוא, ענין הרחמים: רחמים פועלים שמתמלא כל החסרון, ובמילא בטל הצער לגמרי. שלכן אפשר לומר בדרך אפשר, שזהו הביאור שתחיית המתים תבוא מבחינת הרחמים, כמאמר38 "מחיה מתים ברחמים רבים", שכן מצד רחמים רבים לא שייך כלל ענין המיתה
הערות
- 33. פסיקתא דרב כהנא פיסקא אנכי אנכי.
- 34. דזהו גם מה שנחמה הוא מלשון חרטה (וכל הפירושים שבתיבה אחת שייכים זל"ז. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 35) – שנרגש החסרון, ולכן מתחרט על זה. – ועוד ענין בנחמה מלשון חרטה, כי מצד בחינת הנחמה, החסרון והיסורים אינם נהפכים לטוב (כדלהלן הערה 39), ולכן מתחרט עליהם, משא"כ מצד בחינת "אב", אין חרטה, כי אדרבה, מתגלה הטוב שבהם עצמם כדלהלן (משיחת כ' מנ"א תשי"ב). והירידה כו'.
- 35. וכלשון רז"ל (ברכות ס, ב): כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, שגם כשמברך עלי' ומקבלה בשמחה נקראת רעה. (ומטעם זה, גם הברכה (והקבלה בשמחה) אינה כעל הטובה ממש, ורק "כשם" ובנוסח שונה). וראה תניא פכ"ו.
- 36. שו"ע יו"ד סשפ"ה, ס"ב.
- 37. ואין לומר, שיהי' שייך ענין הנחמה על המצב הקודם, כי לעתיד יתגלה הטוב הנעלם שבהיסורים דזמן הגלות ואיך שעל ידם דוקא באו להגילוי דלעתיד, וכמ"ש (ישעי' יב, א) אודך הוי' כי אנפת בי.
- 38. נוסח התפלה ונתבאר בלקו"ת ר"פ עקב.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
שולחן ערוך, יורה דעה שפ״ה:ב׳ - הטקסט מספריא
הַמּוֹצֵא אֶת חֲבֵרוֹ אָבֵל בְּתוֹךְ ל' יוֹם, מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ. לְאַחַר ל' יוֹם, שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִים כְּדַרְכּוֹ, אֶלָא מִן הַצַּד, שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר לוֹ שֵׁם הַמֵּת, אֶלָא אוֹמֵר לוֹ: תִּתְנַחֵם. מֵתָה אִשְׁתּוֹ וְנָשָׂא אַחֶרֶת, אֵינוֹ נִכְנָס לְבֵיתוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק, אוֹמֵר לוֹ: תִּתְנַחֵם, בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ. אֲבָל אִם לֹא נָשָׂא אַחֶרֶת, מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין עַד שֶׁיַּעַבְרוּ ג' רְגָלִים. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין כָּל י"ב חֹדֶשׁ; לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ מְדַבֵּר עִמּוֹ מִן הַצַּד.
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך לה ‹ הוספות ‹ נח ‹ 248 לקו"ש ח"ד ע' 1080
- כרך ו ‹ פורים ‹ שיחה א ‹ 190 לקו"ש ח"ד ע' 1080
- כרך כט ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יב ‹ 332 לקו"ש ח"ד ע' 1080
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.