1079
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שהביטול שבחכמה משפיע עליו שדבר איסור יהא מופרך אצלו, אלא גם, שבדבר הגשמי עצמו בו עוסק האדם יורגש האלקות שבו24.
והביאור בזה: דובר כבר25 על ההבדל שבין חכמה לבינה, שהם בדוגמת אב ואם. בינה היא אם המדות, היא מהווה מקור למדות, שורש הנבראים, ולכן תופס העולם מקום לגבי דרגת הבינה. חכמה היא אב המדות, כלומר שחכמה עומדת בריחוק מהמדות, וכל שכן מן העולמות שנבראו על ידן. ולגבי חכמה אין לעולם תפיסת מקום; מבחינת החכמה קיים הרגש ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו"26. לכן מבחינת הבינה, כיון שהעולם תופס מקום לגבה, על האדם לפרוש מעניני עולם, שכן עניני העולם שבהם הוא שקוע, עלולים לעשותו לנפרד ח"ו מאלקות. אבל מצד החכמה, שאין העולם תופס מקום מבחינתה, יכול הוא לעסוק בעניני העולם, ואף על פי כן לא יעשוהו לנפרד, מאחר שאין לעולם תפיסת מקום אצלו27.
ו. בשנים מסויימות, כבשנה זו – מברכים את חודש מנ"א – בשבת שבו קוראים פרשת נדרים28.
על פי הנ"ל בענין נדרים יובן גם ענין פלאי בענין החודש הבעל"ט – מנחם אב.
החודש נקרא בשם "אב"29 עוד מתקופת התרגום, אבל מנהג ישראל תורה היא30, שבברכת החודש אומרים "מנחם אב". ואינו רק ענין של מנהג בלבד, כי אם הוא נוגע להלכה בכתיבת שטרות וגיטין, שגם כאשר כותבים "מנחם אב", ויתרה מזו, אפילו אם כותבים "מנחם" לבד, הרי "כיון שהדבר מפורסם וידוע דחודש אב קרי לי' חודש מנחם", הגט כשר31.
בפשטות: השם "אב" הוא מתחילתו – משנכנס אב כו'32 לגריעותא (הוא מורה על הדברים הבלתי רצויים
הערות
- 24. וע"ד אכילת תענוג דשבת (שאז מאיר בנפש מבחי' חכמה), שלא רק שמותרת אלא שגם נעשית מצוה וקדושה. ומפירין נדרים בשבת, שבחי' שבת (ומאירה בכל יום בתפלה) נותנת כח להפרת נדרים (ראה לקו"ת מטות פד, ג).
- 25. לעיל פ' בלק.
- 26. תניא פל"ה בהגהה.
- 27. ובדוגמת החילוק בין יוסף להשבטים, שהשבטים להיותם בחי' מרכבה דבריאה (ואימא מקננא בכורסיא) הוצרכו להיות בהתבודדות מהעולם, שלכן בחרו להיות רועי צאן, ויוסף להיותו בחי' מרכבה דאצי' (דאבא מקננא באצי'), עניני עוה"ז לא נחשבו אצלו לענין כלל שיטרידו כו' (דרמ"צ פא, א. ומקנה רב תרכ"ט. ולא זכר שר המשקים תפר"ח). – ובעבודה: בחינת יחו"ע (חכמה), שעניני עוה"ז אין נחשבים לענין כלל, והחכמה פועלת גם על הבינה (הפרת והתרת הנדר לזה שמצד עצמו הוצרך לנדר), והיינו: בכדי שתהי' העבודה דיחו"ת כדבעי הוא מצד ההרגש דיחו"ע (כמבואר בקונט' עץ החיים פ"ז ואילך).
- 28. ראה לעיל ע' 55 הערה 21.
- 29. ת"י במדבר יג, כה.
- 30. ראה ירושלמי פסחים פ"ד, ה"א. ובתוד"ה נפסל (מנחות כ, ב): מנהג אבותינו. וראה ג"כ מנהגים ישנים מדורא ע' 153. מהרי"ל הובא ברמ"א שו"ע יו"ד סשע"ו, ס"ד.
- 31. פתחי תשובה שו"ע אה"ע סקכ"ו, סקי"ב. כנסת הגדולה שם סקמ"א.
- 32. תענית כט, סע"א. וראה קרבן נתנאל על הרא"ש שם. ולהעיר ממ"ש בכתהאריז"ל בפי' תיבת אבל (ראה במאו"א ובכ"מ כמסומן בי"נ שם).
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
שולחן ערוך, יורה דעה שע״ו:ד׳ - הטקסט מספריא
עַכְשָׁו נוֹהֲגִים שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְמַר סְתִימַת הַקֶבֶר מֵעָפָר אוֹ לְאַחַר שֶׁהָפַךְ הָאָבֵל פָּנָיו מִן הַמֵּת, חוֹלְצִין מִנְעָל וְסַנְדָּל וּמַרְחִיקִין מְעַט מִבֵּית הַקְבָרוֹת, וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלְשִׁין עָפָר וְתוֹלְשִׁין עֲשָׂבִים, וּמַשְׁלִיכִים אַחַר גֵוָם וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶם בְּמַיִם. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹשְׁבִים ז"פ, מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחוֹת מְלַוּוֹת אוֹתוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין, בּוֹרְחִין מִמֶּנּוּ (מהרי"ל בִּתְשׁוּבָה כ"ג בְּשֵׁם י"א). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ לֵישֵׁב רַק ג"פ, אַחַר שֶׁרָחֲצוּ הַיָּדַיִם, וְאוֹמְרִים כָּל פַּעַם: וִיהִי נֹעַם וְגו' (תְּהִלִּים צ, יז), יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר (תְּהִלִּים צא, א) וְגו' וּכְשֶׁנִּקְבָּר הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, יְכוֹלִין לֵישֵׁב כָּךְ ג"פ כְּמוֹ בַּחֹל (מ"כ בְּהַגָּהוֹת מִנְהָגִים). וְהוּא הַדִּין אִם נִקְבַּר סָמוּךְ לְשַׁבָּת, עוֹשִׂין כֵּן בְּשַׁבָּת. וְנָהֲגוּ לְהַקְפִּיד אִם יִכָּנֵס אָדָם לְבַיִת אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּרְחַץ וְיֵשֵׁב ג"פ, וּמִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ תּוֹרָה (שָׁם במהרי"ל). וְנִמְצָא בְּמִדְרָשׁוֹת לוֹמַר קַדִּישׁ עַל אָב (כָּל בּוֹ וריב"ש בְּשֵׁם תַּנְחוּמָא וְסִפְרִי, וּבְחַיֵּי בְּשֵׁם מַסֶכֶת כַּלָּה, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַזֹּהַר, וּבְאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ רַבָּא) ; עַל כֵּן נָהֲגוּ לוֹמַר עַל אָב וָאֵם קַדִּישׁ בַּתְרָא י"ב חֹדֶשׁ, וְכֵן נָהֲגוּ לְהַפְטִיר בַּנָּבִיא, וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁחוֹזְרִין הַנְּשָׁמוֹת לְגֵיהִנֹּם, וּכְשֶׁהַבֵּן מִתְפַּלֵּל וּמְקַדֵּשׁ בָּרַבִּים, פּוֹדֶה אָבִיו וְאִמּוֹ מִן הַגֵּיהִנֹּם (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הַגָּהוֹת). וְנָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ עַל הָאֵם אַף עַל פִּי שֶׁהָאָב חַי עֲדַיִן, אֵינוֹ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֹאמַר קַדִּישׁ עַל אִמּוֹ (סְבָרַת הַבֵּית יוֹסֵף עַל פִּי הַמִּנְהָג). מִצְוָה לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת אָב אוֹ אֵם (ריב"ש וְכָל בּוֹ). שְׁלֹשָׁה אַחִין וְאִישׁ נָכְרִי, הַשְּׁלֹשָׁה אַחִין נוֹטְלִין הַשְּׁלֹשָׁה קַדִּישִׁין וְהָאוֹמֵר נוֹטֵל קַדִּישׁ אֶחָד. וְנָהֲגוּ שֶׁאִם מַגִּיעַ לְאָדָם יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם קַדִּישׁ יָתוֹם לְעוֹלָם, וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, מִתְפַּלֵּל; וְאִם יֵשׁ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, נָהֲגוּ שֶׁתּוֹךְ שִׁבְעָה לְאֶבְלָם הֵם קוֹדְמִים, וְאֵין לוֹ קַדִּישׁ כְּלָל; תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ קַדִּישׁ אֶחָד; לְאַחַר ל', כָּל הַקַּדִּישִׁים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵם שֶׁלּוֹ. וּמוֹנִין שִׁבְעָה וְל' מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הָאָבֵל מִיָּד (במהרי"ל). וְאִם נָכְרִי הוּא כְּאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר לְעִנְיַן קַדִּישׁ זוֹ, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג (אָגוּר). וְאֵין מָקוֹם לְקַדִּישׁ זוֹ אֶלָּא עַל אָב וָאֵם בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר קְרוֹבִים (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְאִם אֵין בב"ה אָבֵל עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אוֹמֵר אוֹתוֹ קַדִּישׁ מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב וָאֵם, בְּעַד כָּל מֵתֵי יִשְׂרָאֵל. (שָׁם) וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁשְּׁאָר קְרוֹבִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל קְרוֹבֵיהֶם כְּשֶׁאֵין אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יֵשׁ אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, אוֹמְרִים שְׁאָר קְרוֹבִים, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵין אוֹמְרִים כָּל כָּךְ קַדִּישִׁים כְּמוֹ הָאֲבֵלִים עַל אָב וָאֵם (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ד) ; וְהוֹלְכִין בְּכָל זֶה אַחַר הַמִּנְהָג, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִנְהָג קָבוּעַ בָּעִיר. וְהָאֲבֵלִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (בְּאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם ר"י מקורבי"ל), אֲבָל לֹא נָהֲגוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (כֵּן הוּא בִּתְשׁוּבַת מהרי"ל), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, אֲבָל בִּימוֹת הַחֹל, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל וְיוֹתֵר מוֹעִיל מִקַּדִּישׁ יָתוֹם שֶׁלֹּא נִתְקַן אֶלָּא לִקְטַנִּים; וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, יִתְפַּלֵּל לַמְנַצֵּחַ וּבָא לְצִיּוֹן וְכו' (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּתְפִלָּה רַק י"א חֳדָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲבִיהֶם וְאִמָּם רְשָׁעִים, כִּי מִשְׁפַּט רָשָׁע י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם הָיוּ אֲבֵלִים כָּאן וּבָאוּ אַחַר כָּךְ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, הַשְּׁנִיִּים יֵשׁ לָהֶם הַקַּדִּישִׁים וְהַתְּפִלּוֹת כָּל ל' יוֹם מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר שֶׁנֶּהֱרַג בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, בָּנָיו אוֹמְרִים עָלָיו קַדִּישׁ (הרד"כ בַּיִת י"א ובב"ז) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"מ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.