שיחה יג
350שיחה יג
יז לקוטי
בוכת כ"ק אדמו"ר שליט"א להתלמידים שיחיו ערב יוהכ"פ לפני כל נדרי, ה'תשמ"ו
וידבר גו' דבר גו' יברכך גו' יאר גו' ישא גו'. ושמו גו' ואני אברכם.
42-- - > נענה אלא בתפלת המנחה":;.ובפרט וועך 351(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
3522 לקוטי
באופז דמוסיף והולך ואור, ובלשון הכתוב*: (ווי דערמאָנט פריער) ,ילכו מחיל אל חיל", 353ובקרוב ממש פראווען ,זמן שמחתינו" פון תשמ"ו בארצנו הקדושה, ,ארץ?י אשר גו' תמיד עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה",
אוז דאָרט גופא -- אין ירושלים עיר הקודש, ,קרית* מלך רב",
ו אוז אין די אַלע עינים אָנהויבנדיק מיט א כתיבה וחתימה טובה וגמר חתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות, ובגשמיות וברוחניות גם יחד, תיכף ומיד, ,לאלתר".
תשמ"ו שיחות 3
,וארו עם ענני שמיא"", בימינו ממש,
לארצנו הקדושה והשלימה והרחבה (,ירחיב ה' את גבולך**י).
במהרה
הערות
עמוד 350
- 1. שיחות
- 1. ברכות ו, ב.
- 2. תצוה ל, י (ובפרש"י שם). אחרי טז, לד. 3 משלי ו, כג.
- 64. ס' הישר לריית שער יייג.
- 6. פסחים נד, ריש ע"ב.
- 6. ראה לדוגמא רמב"ם הל' פסוהמ"ק פ"א הי.
- 7. תהלים לה, י.
- 8. עירובין נד, רע"א. :
- 9. להעיר מהחילוק בין גירסת הבבלי (ברכות לה, ב) והירושלמי (שם פ"ה ה"א) ,,תורתם משתמרתי או ,ברכה ניתנת בתורתן".
- 0. בהר כה, ל. ערכין לא, א (במשנה).
- 11. 1ו) ראה אוה"ת (יהל אור) לתהלים יט, תח (ס"ד, חא
- 2. ראה שיחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שמח"ת תרנ"ט (בעת הקפות) -- נעתקה במכתבי ב"ק מו"ח אדמו"ר (,התמים" ח"א יג, ב ואילך. בהקדמה לקונטרס החלצו תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט (קה"ת, תשד"מ) ע' רכה, רכז)).
עמוד 351
- 3. ישעי נד, יג.
- 4. רד"ה וכל בניך תרפ"ט (בסה"מ קונטרסים ח"א) -- ע"פ מצודות (ועוד) עה"פ.
- 5. ברכות בסופה.
- 6. ראה לקו"ת ברכה צו, ב-ג.
- 7. ברכות לה, ב.
- 8. מגילה ו, ריש ע"ב.
- 7. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 8. שיחות ו35
- 9. סוכה נב, ריש ע"ב. קידושין ל, ב.
- 0. פ"ה.
- 1. דכל הקורא בתורה הקב"ה יושב כנגדו וקורא כו' (יל"ש איכה רמז תתרלד). וראה ד"ה ביום השני תרפ"ה (בסה"מ קונטרסים ח"ב בסופו) ספ"א ופ"ו. ובכ"מ.
- 2. ראה ע"ז ג, ב: ג' (שעות) הראשונות כו
- 3. תענית כו, ב במשנה.
- 4. שמו"ר פמ"ו, א.
- 5. סוף סעיף ט (לעיל ע' 336).
- 6. מג"א ט, כח. וכפי' הרמ"ז בס' תיקוז שובבים, הובא ונת' בס' לב דוד -- להחיד"א -- פכ"ט.
- 7. פרש"י תשא לג, יא. עקב ט, יח. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 570 הערה 10. וש"נ.
- 8. תהלים פד, ח.
עמוד 352
- 9. להעיר מתו"א תשא פו, ג. ועוד.
- 0. ברכות בסופה.
- 3. ו3) תבא כח, מז
- 2. ש"ב ו, יד. שם, טז.
- 3. סוף הל' לולב. וראה לעיל ע' 348.
- 4. תהלים יט, ט. וראה שו"ע או"ח ר"ס תקנד דקאי על לימוד התורה,
- 7. ערב יוכ"פ תשמ"ו
- 8. שיחות
- 9. ------7--
- 5. ראה בארוכה ד"ה שמח תשמח תרנ"ז ע' 49 ואילך (סה"מ תרנ"ז ע' רכג ואילך).
- 6. קדושים יט, יח.
- 7. תו"ב עה"פ.
- 8. סנהדרין פו, רע'א.
- 9. קידושין מ, ב. וש"נ.
- 0. ירמי' לא, לג.
עמוד 353
- 4. ס' העיקרים מ"ב ספ"ל. מדרש שמואל פ"ו מ"ז, נת' בהנ"ל במו"נ ח"א פנ"ח,
- 2. עקב יא, יב.
- 3. בא י ט.
- 4. ירמי" לא, ז,
- 5. ישעי כז, יב.
- 6. רש"י נצבים ל, ג.
- 7. דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.
- 8. ראה יב, כ. שופטים יט, ח.
- 9. תהלים מח, ג.
- 0. ישע" כז, יג.
- 5. בשלח טו, יז,
- 2. 3 ועוד). 4)
- 13. בא שם, כג. נצבים שם (וברש"י שם. ממגילה כט, א,
- 14. בחוקותי כו, ו.
- 5. שם יג
- 6. ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות סעיף ה ואילך.
משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין א׳ - הטקסט מספריא
כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה ואע"פשהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר:
ואם עבר ושחט הזבח כשר ואן פר כהן גדול של יוה"כ אע"פ שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר אף פרה אדומה ששחט הזר כשירה שאין לך שחיטה פסולה בזר:
השוחט את הקדשים ולא נתכוין לשחיטה אלא כמתעסק הרי אלו פסולין עד שיתכוין לשחיטה:
ולא ישחוט שני ראשים כאחד בקדשים ואם שחט הרי אלו כשרים:
אבל שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין:
הקטן אינו שוחט קדשים אף על פי שהגדול עומד על גביו שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר כיצד היתה עולה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון ושחטה שהרי ממעשיו ניכר שמחשבתו לשחיטת קדשים הרי זו פסולה:
קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום פסולין:
היה עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט שחיטתו כשירה:
היה עומד בדרום והושיט ידו וקיבל הדם בצפון קבלתו פסולה:
הכניס ראשו ורובו לצפון הרי הוא כעומד בצפון:
שחטה בצפון ופרכסה ויצאת לדרום אפילו הוציאה לדרום כשירה פרכסה ויצאת לדרום וחזרה לצפון ואח"כ קיבל דמה בצפון כשירה וכן קדשים קלים שהיו בפנים ועמד חוץ לעזרה והכניס ידו לפנים ושחט שחיטתו כשירה:
הכניס ידו וקיבל קבלתו פסולה אפילו הכניס ראשו ורובו אפילו היה העובד כולו בפנים וציצתו בחוץ עבודתו פסולה שנאמר בבואכם אל אהל מועד עד שיבואו כולן:
פרכסה הבהמה ויצאת לחוץ אחר קבלת דמה כשירה שאפילו יצאו האימורין והבשר קודם זריקה בקדשים קלים הזבח כשר כמו שיתבאר:
היתה הבהמה כולה בפנים ורגליה בחוץ ושחטה הזבח פסול שנאמר והביאום לה' עד שתהיה כולה בפנים:
שחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואחר כך מקבל הדם ואם קיבל ואחר כך חתך פסול מפני שמנונית הבשר שבחוץ ובקדשים קלים אין צריך לחתוך אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל שבשר קדשים [קלים] שיצא קודם זריקה כשר:
תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה שנאמר על ירך המזבח עד שישחוט בארץ:
היתה הבהמה בארץ ונתלה ושחט והוא תלוי באויר בקדשי קדשים פסול בקדשים קלים כשר:
שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין שישנה לשחיטה מתחילתה ועד סוף:
נתלה וקיבל הדם מצואר בהמה המונחת בקרקע פסול שאין דרך שירות בכך:
היה עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר או שהגביה הבהמה וקיבל הדם באויר כשר שאויר המקום כמקום:
נתן מזרק לתוך מזרק וקיבל כשר מין במינו אינו חוצץ הניח סיב בתוך המזרק וקיבל כשר מפני שהסיב חלול והרי הדם יורד לתוך המזרק ואין כאן חציצה אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה וקמץ מתוך הסיב פסולה:
קבלת הדם והולכתו למזבח וזריקתו וכן הולכת איברים לכבש כל אחת מאלו אינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה כמו שביארנו בקמיצת המנחה ובמליקת העוף:
והולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך כהן גדול שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח:
קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו קיבל בכלי חול נפסל הזבח קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קודש:
נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר אבל אם נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו ונתנו לכלי השרת נפסל הזבח:
נשפך מקצת הדם מצואר בהמה על הארץ ולא אספו וקבל מקצתו מצואר בהמה הרי זה כשר ובלבד שיהיה זה הדם שנתקבל דם הנפש לא דם התמצית ולא דם העור:
כל הזבחים שקיבל דמם אחד מן הפסולין לעבודה או שהוליך את הדם למזבח או שזרקו למזבח כהלכתו נפסל הזבח קיבל הכשר ונתן לפסול ולא הלך בו הפסול אלא עמד במקומו יחזיר לכשר אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה והחזירו לכשר והוליכו או שהוליכו הכהן תחילה והחזירו ונתנו לפסול והוליכו הואיל והוליכו הפסול בין בתחילה בין בסוף נפסל הזבח שהרי אי אפשר לתקן דבר זה:
קיבל הפסול אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק שאין הפסולין לעבודה עושין הדם הנשאר שירים חוץ מן הטמא הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו עושה שירים כיצד קיבל הטמא אף על פי שקיבל אחריו הכשר דם הנפש וזרקו נפסל הזבח שזה שקיבל הכשר באחרונה שירים הוא ואינו כלום:
בהמה שחסר מאיבריה כל שהוא אחר שחיטה קודם קבלת הדם נפסלה אפילו צרם באזנה קודם קבלה הרי זה לא יקבל שנאמר ולקח מדם הפר שיהיה שלם כולו בשעת הקבלה ואם קיבל מן החסרה וזרק הרי זה פסול:
אבל אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפילו אבד הבשר קודם זריקת הדם או נשרף אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין זורק את הדם ואם לאו אינו זורק ובעולה אפילו כחצי זית מן הבשר וחצי זית מן האימורין מפני שכולה לאשים:
נשאר פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק לא הורצה נפסל הבשר קודם זריקה או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה:
בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה קודם זריקת דמים אע"פ שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת והזריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו:
וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזירן מקטירין אותן ואף על פי שלא החזירן חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא:
כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם נטמאו שניהן לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שביארנו וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם:
דם קדשים שיצא חוץ לעזרה נפסל הזבח ואע"פ שחזר והכניסו וזרקו על המזבח לא נרצה:
וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאה:
ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח ואם זרקו לא הורצה:
שמות רבה מ״ו:א׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יא, ו): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָיָה תּוֹפֵס בַּלּוּחוֹת וְלֹא הָיָה מַאֲמִין שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר אִם אֵינִי רוֹאֶה אֵינִי מַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יט): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה, שֶׁלֹא שִׁבְּרָן עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו. אִי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם מְעִידִים מַה שֶּׁאֵינָם רוֹאִים, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הָיָה משֶׁה מַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֶלָּא הוֹדִיעַ משֶׁה דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ שֶׁיְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ דָּבָר מִן יְחִידִי נֶאֱמָן, אָסוּר לְקַבֵּל עֵדוּתוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַל פִּיו אִם אֵינוֹ רוֹאֶה. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרְחוּ הַכְּתוּבִים מִן הַלּוּחוֹת, לְכָךְ שִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, טז): וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאָה משֶׁה שֶׁחָטְאוּ וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. מָשָׁל לְשַׂר שֶׁנָּטַל אִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וּנְתָנָהּ בְּיַד הַשּׁוֹשְׁבִין, לְאַחַר יָמִים יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, מֶה עָשָׂה הַשּׁוֹשְׁבִין קָרַע אֶת הַכְּתֻבָּה, אָמַר מוּטָב שֶׁתְּהֵא נִדּוֹנֵית כִּפְנוּיָה וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ, כָּךְ עָשָׂה משֶׁה, אָמַר אִם אֵין אֲנִי מְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת אֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יט): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, מֶה עָשָׂה שִׁבְּרָם, אָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיוּ יוֹדְעִין מָה הָיָה כָּתוּב בָּהֶם. דָּבָר אַחֵר, וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאָה שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, וְחִבֵּר נַפְשׁוֹ עִמָּהֶם וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם חָטְאוּ וַאֲנִי חָטָאתִי שֶׁשִּׁבַּרְתִּי הַלּוּחוֹת, אִם מוֹחֵל אַתָּה לָהֶם אַף לִי מְחֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, לב): וְעַתָּה אִם תִּשָֹּׂא חַטָּאתָם, כֵּן לְחַטָּאתִי מְחֹל, וְאִם אֵין אַתָּה מוֹחֵל לָהֶם אַל תִּמְחֹל לִי, אֶלָּא (שמות לב, לב): מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. אָמַר רַבִּי אַחָא, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, טו): וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שֶׁלָּהֶם, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִי שֶׁיְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם, אֲנִי מִי יְבַקֵּשׁ עָלָי, הִתְחִיל מִצְטַעֵר עַל שִׁבּוּר הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּצְטָעֵר בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְבָד, וּבַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁיְהֵא בָהֶם הֲלָכוֹת מִדְרָשׁ וְאַגָּדוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְבֻשָֹּׂר שֶׁמָּחַלְתִּי לְךָ עַל חַטָּיָה שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יא, ו): וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ.
שולחן ערוך, אורח חיים תקנ״ד - הטקסט מספריא
תִּשְׁעָה בְּאָב אָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה, וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה וּבַמִּדְרָשׁ וּבַגְּמָרָא בַּהֲלָכוֹת וּבְאַגָּדוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׁמְּחֵי לֵב (תְּהִלִּים יט, ט) וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן בְּטֵלִים בּוֹ אֲבָל קוֹרֵא הוּא בְּאִיּוֹב וּבַדְּבָרִים הָרָעִים שֶׁבְּיִרְמִיָּה; וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם פְּסוּקֵי נֶחָמָה, צָרִיךְ לְדַלְּגָם.
וּמֻתָּר לִלְמֹד מִדְרַשׁ אֵיכָה וּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין, וְכֵן לִלְמֹד פֵּרוּשׁ אֵיכָה וּפֵרוּשׁ אִיּוֹב.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לִלְמֹד עַל יְדֵי הִרְהוּר.
וּמֻתָּר לִקְרוֹת כָּל סֵדֶר הַיּוֹם, וּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת, וּמִשְׁנַת אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן, וּמִדְרַשׁ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. הַגָּה: וּמֻתָּר לַחֲזֹר הַפָּרָשָׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב (מִנְהָגִים).
עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת בְּט' בְּאָב, וּמַשְׁלִימוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר; אֲבָל בְּג' צוֹמוֹת אֲחֵרִים פְּטוּרִים מִלְּהִתְעַנּוֹת, וְאַף עַל פִּי כֵן רָאוּי שֶׁלֹּא תֹּאכַלְנָה לְהִתְעַנֵּג בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, אֶלָּא כִּדֵי קִיּוּם הַוָּלָד וְעַיֵּן לְעֵיל סי' תק"נ סָעִיף א'.
חַיָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכֵן חוֹלֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל, אֵין צָרִיךְ אֹמֶד אֶלָּא מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, דְּבִמְקוֹם חֹלִי לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן. הַגָּה: וּמִיהוּ נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָהֶם צַעַר גָּדוֹל שֶׁהָיָה לָחוּשׁ לְסַכָּנָה, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד.
רְחִיצָה אֲסוּרָה בְּט' בְּאָב, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; אֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם, אָסוּר.
טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּזְמַנָּהּ, מֻתֶּרֶת; אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ, הִלְכָּךְ לֹא תִּטְבֹּל בּוֹ; וְכֵן נָהֲגוּ.
אִם הָיוּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּטִיט וּבְצוֹאָה, מֻתָּר לִרְחֹץ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ, וְלֹא יִטֹּל כָּל יָדָיו אֶלָּא לְפִי הַצֹּרֶךְ לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ. הַגָּה: וְאִם עָשָׂה צְרָכָיו, אִם מֻתָּר לִרְחֹץ, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' תרי"ג ס"ג.
נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית, וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטֹּל יָדָיו אֶלָּא עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו.
וּלְאַחַר שֶׁנִּגֵּב יָדָיו וַעֲדַיִן לַחוֹת קְצָת, מַעֲבִירָם עַל עֵינָיו; וְאִם הָיָה לִפְלוּף עַל גַּבֵּי עֵינָיו וְדַרְכּוֹ לִרְחֲצָם בְּמַיִם, רוֹחֵץ וּמַעֲבִירוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, דַּהֲוָה לֵיהּ כְּטִיט וּכְצוֹאָה שֶׁרוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
הַהוֹלֵךְ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ אוֹ אָבִיו, אוֹ מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, אוֹ לְצָרְכֵי מִצְוָה, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; וְכֵן בַּחֲזָרָה, מֻתָּר.
הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו, עוֹבֵר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; אֲבָל בַּחֲזָרָה, אָסוּר.
הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לִרְחֹץ בְּמַיִם. הַגָּה: וּמֻתָּר לִשְׁרוֹת מַפָּה בְּמַיִם בְּעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב וּמוֹצִיאָהּ מִן הַמַּיִם וְהִיא מִתְנַגֶּבֶת, וּמְקַנֵּחַ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו; אֲפִלּוּ אֵינוֹ עוֹשֶׂה רַק לְתַעֲנוּג, שָׁרֵי, כֵּיוָן שֶׁהִיא נְגוּבָה (טוּר).
סִיכָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא שֶׁל תַּעֲנוּג; אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, סָךְ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
נְעִילַת הַסַנְדָּל, דַּוְקָא שֶׁל עוֹר; אֲבָל שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל שַׁעַם (פִּי' קְלִפֵּי עֵץ) וְגֶמִּי, מֻתָּר. וְשֶׁל עֵץ מְחֻפֶּה עוֹר, אָסוּר.
אָבֵל וּמְנֻדֶּה שֶׁמְּהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ מֻתָּרִים בִּנְעִילַת הַסַנְדָּל, וּכְשֶׁיַּגִּיעוּ לָעִיר יַחֲלֹצוּ, וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְּאָב. הַגָּה: וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁדָּרִים בֵּין הָעַכּוּ"ם, לֹא יַחֲלֹץ כִּי אִם בִּרְחוֹב הַיְּהוּדִים, וְכֵן נָהֲגוּ (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי רפ"ק).
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יִישַׁן בְּלֵיל ט' בְּאָב עִם אִשְׁתּוֹ בַּמִּטָּה, וְנָכוֹן הַדָּבָר מִשּׁוּם לֵךְ לֵךְ אַמְרִינָן נְזִירָא.
אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁבָּת, מֻתָּר בְּכֻלָּן אֲפִלּוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְכֵן נוֹהֲגִין (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְאָגוּר וּמִנְהָגִים).
אֵין שְׁאֵלַת שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְהֶדְיוֹטוֹת שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים וְנוֹתְנִים שָׁלוֹם, מְשִׁיבִים לָהֶם בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיטַיֵּל בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי שְׂחוֹק וְקַלּוּת וְהִתּוּל.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּט' בְּאָב, עוֹשִׂין; בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין; וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים, וְכָל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם לְעִנְיָן זֶה עוֹשֶׂה; וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ; וּפְרַקְמַטְיָא לְהַרְוִיחַ וּלְהִשְׂתַּכֵּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אָסוּר; וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת, מֻתָּר אֶלָּא שֶׁמְּמַעֵט שֶׁאֲפִלּוּ מִשֶּׁנִּכְנַס אָב אָנוּ מְמַעֲטִין מִלִּשָּׂא וְלִתֵּן. הַגָּה: וְלֹא נָהֲגוּ בְּאִסּוּר מְלָאכָה כִּי אִם עַד חֲצוֹת (מִנְהָגִים). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר עַד חֲצוֹת בְּכָל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁהוּי קְצָת, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בָּהּ שִׁהוּי, כְּגוֹן הַדְלָקַת נֵרוֹת אוֹ קְשִׁירָה וְכַדּוֹמֶה, מֻתֶּרֶת. וְלַחְלֹב הַפָּרוֹת טוֹב לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, אִם אֶפְשָׁר בְּעַכּוּ"ם.
וּמְלֶאכֶת דָּבָר הָאָבֵד מֻתָּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.
כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה.
כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחַת יְרוּשָׁלַיִם; וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ. וְכָל הָאוֹכֵל בָּשָׂר אוֹ שׁוֹתֶה יַיִן בַּסְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם (יְחֶזְקֵאל לב, כז).
רש"י על דברים ל׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ושב ה' אלהיך את שבותך. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "וְהֵשִׁיב" אֶת שְׁבוּתְךָ, רַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן כִּבְיָכוֹל שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל בְּצָרַת גָּלוּתָם, וּכְשֶׁנִּגְאָלִין הִכְתִּיב גְּאֻלָּה לְעַצְמוֹ — שֶׁהוּא יָשׁוּב עִמָּהֶם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁגָּדוֹל יוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וּבְקֹשִׁי, כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אוֹחֵז בְּיָדָיו מַמָּשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ"ז) "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וְאַף בְּגָלֻיּוֹת שְׁאָר הָאֻמּוֹת מָצִינוּ כֵן (ירמיהו מ"ח) "וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב":
ושב ה' אלהיך את שבותך THEN THE LORD THY GOD WILL TURN THY CAPTIVITY — To express this idea it ought to have written והשיב את שבותך, “then He will bring back thy captivity”. But our Rabbis learned from this that, if one can say so of God, His Divine presence dwells with Israel in all the misery of their exile, so that when they are redeemed (i.e. when He speaks of their being redeemed), He makes Scripture write “Redemption” of Himself (i.e. He makes it state that He will be redeemed) — that He will return with them (Megillah 29a). Furthermore the following may be said in explaining the strange form ושב ... את, — that the day of the gathering of the exiles is so important and is attended with such difficulty that it is as though He (God) Himself must actually seize hold of each individual’s hands dragging him from his place (so that God Himself returns with the exile), as it is said, (Isaiah 27:12) “And ye shall be gathered one by one, O ye children of Israel”. We find, however, the same expression in connection with the gathering of the exiles of other nations also, as e.g. (Jeremiah 48:47): ושבתי שבות מואב "And I shall bring back the exiles of Moab".

