שיחה ב

8שיחה ב

א. "כל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב... מן הנאה והטוב"

בסוף הלכות איסורי מזבח, לאחר שמונה הרמב"ם את סוגי השמנים הכשרים למנורה, ומסכם "אבל למנחות כולן כשירין"¹, הוא ממשיך ואומר בהלכה נפרדת²:

"ומאחר שכולן כשרין למנחות, למה נמנו? כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו, והשווה, והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה³ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר⁴ כל חלב לה'⁵ וגו'".

ב

יש להבין: את ההלכה שצריך להביא "מן המובחר" כבר ציין הרמב"ם לפני כן, בתחילת הפרק⁶: "לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה... אלא כל שיביא לקרבן, יביא מן המובחר". ואת זאת לומדים, כפי שציין הרמב"ם בהלכות הקודמות⁷, מן הפסוק⁸ "מבחר נדריך (נדריכם⁹)". ואם כך, מהי ההלכה החדשה שהרמב"ם מוסיף ומחדש כאן, אשר (א) נלמדת מכך ש"נמנו" כל הדרגות וסוגי השמנים, (ב) קשורה לרצון האדם – "הרוצה לזכות עצמו", (ג) הוא מביא לכך הוכחות נוספות "הרי נאמר בתורה והבל..." ו"כל חלב לה'..."?

ב. דרגות שונות בדין של "מן המובחר"

בפשטות ניתן להסביר שבענין של "מן המובחר" בקרבנות יש מספר דרגות¹⁰, כפי שמובן מדברי הרמב"ם 8עצמו: יש סוג של "מובחר" מינימלי שהכרחי לקרבן, ובלעדיו אסור להקריבו, למרות שאיננו בעל מום,

בדומה לדברי הרמב"ם בפרק ב'¹¹ "ארבעה חוליים אחרים (מי שבלובן עינו יבלת שאין בו שער, אם נגממו קרניו וכו') אם נמצא אחד מהם בבהמה, אין מקריבין אותה, לפי שאינה מן המובחר¹² והכתוב אומר מבחר נדריך".

למעלה מכך יש סוג של "מובחר", שאיננו שולל רק בהמה שנמצא בה אחד מחוליים אלו וכדומה, האסורה למזבח¹³, אלא אף, ובעיקר, "שה כחוש וכעור"¹⁴, שאינו בכלל היפה והטוב. שאף אם חסר בענין זה של "מובחר", אין להקריבו מלכתחילה. כדברי הרמב"ם בתחילת פרק ז', שצויינו לעיל, "לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה. כיצד? היה חייב עולה, לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום, ועל זה נאמר¹⁵ וארור נוכל... אלא כל שיביא לקרבן, יביא מן המובחר"¹⁶.

כפי שמובן גם מדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות¹⁷ "מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם, לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין... ואינו חייב להביא היפה השמן ביותר שאין שם למעלה ממנו, אלא יביא הבינוני. ואם הביא הכחוש יצא ידי נדרו". שם מדובר אודות נדר, והרמב"ם אינו מציין שם שיש להביא את היפה והשמן משום "מבחר נדריכם".

ובסוף הלכות איסורי מזבח מחדש הרמב"ם, ש"הרוצה לזכות עצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר" – לא זו בלבד שלא יביא כחוש וכעור, או בינוני 9ואפילו למעלה מבינוני, אלא "היפה המשובח ביותר".

את זאת אין הרמב"ם לומד מ"מבחר נדריכם", אלא מכך ש"נמנו" סוגי השמנים, ומביא לכך הוכחות מהפסוקים "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן" ו"כל חלב לה'", ודוקא מכך לומדים ש"והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב", בעוד אשר הדין של "מבחר נדריכם" הוא במיוחד לגבי קרבנות.

כך מובן גם מדברי הרמב"ם כאן "ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו". שהרי, לכאורה, אין מובן: הרי הרמב"ם כבר אמר בהלכה הקודמת¹⁸ "אף־על־פי שכולן כשירין למנחות, הראשון אין למעלה ממנו, ואחריו השני...", ומכך מובן מאליו "למה נמנו". הרמב"ם כבר ציין לפני כן את ההלכה של "מבחר נדריכם", ואם כך, יש להכיר את הדרגות השונות של השמנים, כדי לקיים את "מן המובחר"?

ומכך מובן, שלצורך קיום הדין של "מן המובחר" אין הכרחי לדעת את הדרגות¹⁹, כי הדין של "מן המובחר" שולל רק "כחוש וכעור", אך איננו מחייב להביא דוקא את המשובח ביותר.

ולכן שואל הרמב"ם "למה נמנו", ומבאר שזאת לצורך הדין של "רוצה לזכות עצמו"²⁰.

ג. השאלות על מקום ההלכה ברמב"ם, ועל הדוגמאות

אך יש להבין:

כיון שההלכה של הרמב"ם אינה 10אמורה דוקא לגבי קרבנות, בשונה מן הדין של "מבחר נדריכם" הקשור דוקא לקרבנות, כדלעיל – אלא זוהי הלכה לגבי כל דבר הקשור לקדוש־ברוך־הוא באופן כללי, כלשון הרמב"ם "בכל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב", וכפי שהוא מפרט דוגמאות שונות לכך, ואם כך, מדוע אומר זאת הרמב"ם רק עתה, בהלכות איסורי מזבח, ואינו אומר זאת לפני כן, בהלכות מתנות עניים²¹, בהתאם לדוגמא המובאת כאן "האכיל רעב... כסה ערום..."²² – כפי שבשולחן ערוך מובא דין זה של הרמב"ם בהלכות צדקה²³, או אפילו לפני כן – בהלכות תפלה, בהתאם לדוגמא הראשונה שמביא הרמב"ם "בנה בית תפלה..."?

יותר מכך: בהלכות תפלה²⁴ מפרט הרמב"ם כמה הלכות אודות אופן בנין בית הכנסת, שצריך להיות "גבוהה מכל חצרות העיר...". ואם כך, מתאים היה לציין שם ש"הרוצה לזכות עצמו" יבנה בית תפלה באופן ש"יהיה נאה מבית ישיבתו", ובהמשך לכך יכול היה הרמב"ם לפרט את ההלכות השונות הנכללות בדין הכללי של "כל חלב לה'".

כן יש להבין את הדוגמאות שמביא הרמב"ם בענין "כל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב" שהן "בנה בית תפלה... האכיל רעב... כסה ערום... הקדיש דבר...". שהרי, לכאורה:

בגמרא מובא²⁵ הדין של "התנאה לפניו במצוות", שנלמד מן הפסוק²⁶ "זה א־לי ואנוהו", ומובאות לכך דוגמאות: "עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה... בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין". ומדוע מציין כאן הרמב"ם²⁷

11ד. "מן היפה המשובח ביותר" – הן לגבי הגברא והן לגבי

החפצא

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

במבט ראשון יוצא, שההבדל בין ההלכה שמביא הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח לבין ההלכה של "מבחר נדריכם" שמציין הרמב"ם לפני כן, הוא, שההלכה של "מבחר נדריכם" היא לגבי ה"חפצא" (נדריכם), היא קשורה בעיקר לעצם קדושת הקרבן, ולכן אסור שתהיה בו פחיתות, ואפילו לא במראה כחוש וכעור, וזהו כ"בזיון קדשים"²⁹.

לעומת זאת, ההלכה שבסוף הלכות איסורי מזבח, "יביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר", אינה לגבי ה"חפצא" של הקרבן, אלא לגבי הגברא, כפי שמדייק הרמב"ם בלשונו "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע...". ולכן, אין זה דין רק לגבי קרבנות, אלא באופן כללי, לגבי "כל דבר (אשר ה"גברא" מקשר זאת) שהוא לשם הא־ל הטוב", גם במצוות אחרות. זהו הידור במעשה הגברא³⁰, "הרוצה לזכות עצמו"³¹, שכל מה שהוא עושה ומביא לשם הא־ל יהיה "מן הנאה והטוב".

ויש לומר, שמסקנה זאת מונע הרמב"ם בכך שהוא לומד הלכה זו מענין המנחות – "מאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו" – ומביא את ההוכחה "הרי נאמר בתורה והבל הביא...". בכך הוא מדגיש שההלכה של "יביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר" קשורה לענין הקרבנות, מנחות, שאינו קשור רק למעשה הגברא, אלא גם ל"חפצא" של הקרבן.

וזה מודגש בהוכחה "הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו": הרמב"ם אינו מסתפק בציטוט המלים "והבל הביא גם הוא מבכורות 12צאנו ומחלביהן", אלא הוא מצטט גם את המשך הפסוק, ולא רק את המלים "וישע ה' וגו'", אלא גם "אל הבל ואל מנחתו". כי בכך הוא מדגיש, שהבאת הקרבן "מן היפה המשובח ביותר" אינה קשורה רק למעשה הגברא, אלא אף ל"חפצא" של הקרבן. הענין של "וישע ה'" לא היה רק "אל הבל", עקב "יכוף יצרו", אלא אף "ואל³² מנחתו", כענין בפני עצמו.

ה. קרבנות – הקדשת ונתינת ה"חפצא" לקדוש־ברוך־הוא

ההסבר לכך הוא:

יש הבדל כללי לגבי ה"חפצא" בין קיום המצוות לבין הקרבנות:

קיום המצוות הוא בעיקר מעשה של הגברא, האדם מקיים את ציווי ה', המוטל עליו. וקיום זה מתבצע באמצעות ה"חפצא". יש דרגות שונות בפעולה הנעשית ב"חפצא"³³: תשמישי מצוה, תשמישי קדושה. אך כל זאת איננה המטרה של מעשה האדם. מטרתו היא קיום המצוה שלו, אלא שעל ידי פעולתו נגרם שינוי ב"חפצא" – תשמישי מצוה, תשמישי קדושה וכו'.

לעומת זאת³⁴, בענין הקרבנות, קשורה מהות המצוה לקדושת הקרבן עצמו, כלומר, להקדשתו ונתינתו לה'. גם בכך יש קיום המצוה של האדם, שהוא מקיים את נדרו להביא קרבן וכדומה, או שהוא מקיים חובה המוטלת עליו להביא קרבן מסויים זה, אך העיקר איננו קיום המצוה של האדם, אלא בעיקר עשיית הפעולה ב"חפצא" – הקרבת הקרבן לה', נתינת הבהמה וכדומה לה'. תחילה מקדיש האדם את הבהמה, לאחר מכן הוא מביאה לבית המקדש וכו', עד אשר היא מוקרבת, בשליחותו של בעל הקרבן³⁵, על גבי המזבח.

ובמלים פשוטות יותר: בכל המצוות, אף לאחר שהחפץ שבו מקיימים את המצוה הופך להיות תשמישי מצוה וכדומה, הוא נשאר עדיין בבעלותו של האדם. הדבר³⁶ שנותן היהודי לה', ושהקדוש־ברוך־הוא "לוקח" זאת ממנו, הוא דוקא בהקרבת קרבן.

12ו. הקרבה "מן היפה..." – פרט בקדושת הקרבן עצמו

וזהו ההבדל בין ההלכה של הידור מצוה, שלומדת הגמרא מן הפסוק "זה א־לי ואנוהו", לבין ההלכה שברמב"ם "יביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר":

ההלכה לגבי הידור מצוה, כמצוה עצמה, אינה כל כך לצורך ה"חפצא", אלא לצורך קיום המצוה על ידי ה"גברא", כלשון הגמרא "התנאה לפניו במצוות", שהמצוה שמקיים האדם היא "ואנוהו", ולכן "עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה וכו'". על ידי כך שהמצוה מתבצעת בחפץ נאה יותר, הרי קיום המצוה על ידי הגברא הוא באופן של "התנאה לפניו" – לפני הקדוש־ברוך־הוא.

לעומת זאת, בענין הקרבנות, הרי הבאת קרבנות "מן היפה המשובח ביותר" אינה רק לצורך "התנאה לפניו" של האדם, אלא להיפך, זהו פרט במהות של הקרבן לה', שהקדושה וההקרבה לה' (הנתינה להשם), היא מושלמת ומהודרת יותר³⁷.

ז. שלמות הקרבן – דוקא ב"מזבח"

זוהי הסיבה לכך שהרמב"ם מציין הלכה זו דוקא בהלכות איסורי מזבח, כי הענין קשור לעצם ה"מזבח". יותר מכך: הוא קשור להלכות "איסורי מזבח", אף יותר מאשר להלכות "מעשה הקרבנות":

עיקרו של הקרבן הוא היותו קרבן לה'. אמנם, פעולת האדם בכך מתחילה בהקדשתו את הקרבן, אך העיקר והשלמות של הקרבן היא בהקרבתו על גבי המזבח, שאז, כאשר הוא נעשה לחמו של מזבח³⁸, ויש אכילת מזבח³⁹, נעשה הקרבן חלק מ"שולחן גבוה".

ולכן הענין של "ירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר" המבטא את שלמות הנתינה לה' בקרבן, אינו קשור כל כך לעצם הגדרת ה"מוקדשים", או ל"מעשה הקרבנות" – שבכך נכללים כל פרטי עשיית הקרבן, ולא רק הפרט של הקרבתו על גבי המזבח – אלא דוקא להלכות "איסורי מזבח", המבטאות את סיום ושלמות קדושת הקרבן, שנעשית דוקא בהבאתו על גבי המזבח⁴⁰.

13ח. הדוגמאות – הקדשת הדבר לקדוש־ברוך־הוא

בכך מובן מדוע מציין הרמב"ם את הדוגמאות של "בנה בית תפלה...", שלגביהן קיים אותו דין של "יהיה מן הנאה והטוב", ולא את הדוגמאות שבגמרא:

אין מדובר כאן על הידור מצוה, הידור בחפץ שמקיימים בו מצוה, אלא "כל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב", כל דבר הדומה להקרבת קרבן על גבי המזבח, בכך שנותנים אותו "לשם הא־ל הטוב":

"בנה בית תפלה" – לקדוש־ברוך־הוא⁴¹, וכן "הקדיש דבר" – הרי אלו ענינים הניתנים על ידי האדם "לשם הא־ל".

וכן גם לגבי שתי הדוגמאות של "האכיל רעב... כסה ערום...": הגאון הרוגוטשובי⁴² מבאר שבמצות הצדקה יש שני ענינים – צדקה ש"הוה גדר מצוה", ו"צדקה בגדר כפרה". וזוהי כוונת דברי הרמב"ם בהדגישו את הפרטים "האכיל רעב .. כסה ערום", כי פרטים אלו במצות הצדקה, קשורים ל"צדקה בגדר כפרה"⁴³, כנאמר בפסוק⁴⁴ "פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו", שבו מפרט הנביא את הפעולות שצריך היהודי לבצע ביום התענית⁴⁵ לתשובתו ולכפרתו, בדומה לתכלית הקרבנות.

ט. "יכוף יצרו הרע" – תכלית עיקרית בקרבן

יש להסביר את הקשר שבין שני הענינים בדין של "יביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר" – (א) כדין לגבי "איסורי מזבח", הקשור דוקא ל"חפצא" של הקרבן ולהקרבתו על גבי המזבח, (ב) לגבי מעשה הגברא – "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו...":

עצם שלמות קדושת הקרבן לה', על ידי הקרבתו על גבי המזבח, היא הגורם לריצוי⁴⁶ ולכפרת האדם על ידי הקרבן.

14ולכן, ככל שהאדם פועל יותר בכיוון של "יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר" בנתינתו לה', כך מוסיף הדבר לשלמות הכפרה והריצוי של האדם⁴⁷, אשר גורמת ההקרבה על המזבח – "לזכות עצמו". כשם שאנו מוצאים סוגים שונים בריצוי של הקרבן, הקשורים לכוונת האדם – כיפר ולא כיפר⁴⁸, וכן הבדל בין ריצוי החטאת לבין ריצוי העולה⁴⁹, ועוד⁵⁰.

דבר זה יובן יותר לפי דברי המפרשים, ובמיוחד לפי דברי הרמב"ן על התורה, בענין טעמי מצות קרבן:

הרמב"ן⁵¹ מבאר את הטעם לכך שהקרבנות מכפרים, "שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה .. דמו (דהקרבן) תחת דמו, נפש תחת נפש"⁵².

ואם כך, מובן, שהענין של "יכוף יצרו הרע" אינו פרט צדדי בהקרבת הקרבן על גבי המזבח, או פרט נוסף בענין הקרבן, אלא זוהי כל מהותו של הקרבן, "יכוף יצרו הרע", וזהו הבסיס לכל ענין הריצוי והכפרה על ידי הקרבן.

י. מנחה – "כאילו הקריב נפשו"

לפי זה יש לבאר את הטעם לכך שהדין של "יכוף יצרו .. ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר" נלמד דוקא מן השמנים למנחות:

מהות הקרבן היא⁵³ התמסרותו של היהודי לקדוש־ברוך־הוא, על ידי "כופה יצרו הרע" וכו'. אך מתי נעשה הדבר באמת ובשלמות? כאשר התמסרותו לקדוש־ברוך־הוא היא מוחלטת, ללא כל חישובים, ודוקא אז הכפרה היא שלמה.

וזוהי הסיבה, שהדבר נלמד דוקא מן השמנים למנחות, כדברי חז"ל⁵⁴ שדוקא לגבי קרבן מנחה נאמר "ונפש כי תקריב" – "אמר הקדוש־ברוך־הוא מי דרכו להביא מנחה, עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני" – דוקא בקרבן מנחה. האדם איננו מביא שור שמן וגדול, אלא קרבן דל שבדלים, 15ובכך מודגש יותר הענין של "הקריב נפשו לפני". כי אצלו אינה קיימת התחושה שהוא מקריב קרבן בהידור ובשלמות, שהוא "יהודי טוב" המקריב קרבן, ובאופן מהודר.

אצל יהודי זה, ניכר שברון הלב האמיתי, ומורגשת כפיית היצר עד כדי זביחת היצר, ולכן "כאילו הקריב נפשו".

יא. כפרת העוונות מביאה לגאולה

ועל ידי אופן זה של הקרבה, כאשר היהודי כופה "יצרו הרע .. ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר", נעשית השלמות של "הלכות (איסורי) מזבח", שלאחר התחלת הפעולות של המזבח, כפרת נפשו⁵⁵, כפרת ה"אסור" – אסור וקשור⁵⁶ – נמשכת ונעשית פעולתו של המזבח בשלמות, ונרצה לו לכפר עליו – לכפר לפני ה' לעשות נחת רוח לקונו⁵⁵, כדברי חז"ל⁵⁷ "מזבח מזיח (גזירות רעות מעל ישראל⁵⁸) ומזין (העולם ניזון⁵⁸) מחבב (את ישראל אל אביהם⁵⁸) מכפר (עוונות)"⁵⁹,

וכאשר מתבטל הגורם לחורבן ולגלות – העוונות (חטאינו) – מתבטלת מיד ומאליה התוצאה של גורם זה, הענין של "גלינו מארצנו", ו"מיד הן נגאלין"⁶⁰ על ידי משיח צדקנו,

אשר יבנה מקדש במקומו⁶¹, ובמיוחד המזבח⁶² אשר "מקומו מכוון ביותר"⁶³,

ויקבץ נדחי ישראל⁶¹, במהרה בימינו ממש.