שיחה ג

16שיחה ג

א. שני משלים של ר' ישמעאל, ורק באחד מצויין "שם אומרו"

דובר פעמים רבות¹ אודות הכלל בפירוש רש"י על התורה, שברובם הגדול ככולם של הפעמים – אין מציין רש"י בפירושו את שם המקור לפירוש מסויים (ר' פלוני, רבותינו, תלמוד, מדרש, וכיוצא בזה), אין דרכו לומר "דבר בשם אומרו".

עובדה זו עצמה מוכיחה, כי במקומות בהם רש"י יוצא מן הכלל ואומר "דבר בשם אומרו", הדבר מהווה חלק מביאורו, ואכן שם יש בכך תוספת ביאור בפסוק ובענין.

דוגמא בולטת לכך מוצאים בפרשתנו, בפסוקים העוסקים בענין 'פר העלם דבר של ציבור':

בגמרא² מובאים, בזה אחר זה, שני מאמרים של "תנא דבי רבי ישמעאל" [=שנו תלמידי רבי ישמעאל], העוסקים בשינוי הלשונות בין הפסוקים העוסקים ב'פר העלם דבר' של 'כהן המשיח' ו'של ציבור':

א) "מפני מה נאמרו יותרת ושתי

ג כליות בפר כהן משיח³ ולא נאמרו בפר העלם דבר של צבור⁴, משל למלך בשר ודם שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו".

ב) "מפני מה נאמר פרוכת הקדש בפר כהן משיח⁵ ולא נאמרה בפר העלם דבר של צבור⁶, משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת"⁷.

16גם רש"י בפירושו על התורה מתעכב על שני שינויים אלו, ומביא את שני המשלים, אך בהבדל הבא: בפירושו על הפסוק⁶ (המוקדם) "את פני הפרוכת" – בו מובא המשל השני של 'תנא דבי רבי ישמעאל' – אין מזכיר רש"י את "שם אומרו"; ואילו בפירושו על הפסוק⁸ (המאוחר) "ואת כל חלבו ירים" – בו מובא המשל הראשון של 'תנא דבי רבי ישמעאל' הוא מציין את "שם אומרו" – "תנא דבי רבי ישמעאל משל כו'"!

אילו היה זה בסדר הפוך – המשל הראשון "בשם אומרו" והמשל השני לא – היה ניתן לתרץ, בדוחק גדול, כי רש"י סומך בפירושו המאוחר על "שם אומרו" אותו ציין בפירושו המוקדם (מכיוון שמדובר על אופן פירוש מיוחד, בעזרת משלים) – אך תירוץ זה אינו מתקבל כאשר רש"י מציין את "שם אומרו" במשל⁹ השני ולא בראשון¹⁰.

חייבים איפוא לומר, שהטעם שרש"י מביא את שם אומרו ב"משל למלך שזעם על אוהבו" הוא משום שהדבר מעניק תוספת ביאור בהבנת פשוטו של מקרא; לעומת זאת, בפירושו המוקדם יותר, לא מתווספת¹¹ הבנה בפשוטו של מקרא על־ידי ידיעת שם אומרו.

ב. השאלות בפירוש רש"י על "ואת כל חלבו" "ועשה גו'"

ויש לומר בהסבר הדברים, בהקדמת הביאור בפירוש רש"י על התיבות "ואת כל חלבו ירים"⁸: "ואף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות למדין הם מ"ועשה¹² לפר כאשר עשה וגו'", ומפני מה לא נתפרשו בו? תנא דבי רבי ישמעאל: משל למלך שזעם על אוהבו 17ומיעט בסרחונו מפני חיבתו" – ולכאורה אין מובן:

א) בדרך הפשט – מהי השאלה "ומפני מה לא נתפרשו בו"? הרי מוצאים בכמה וכמה מקומות בתורה בהם שווים הדינים של שני דברים (או יותר), ואז אין התורה חוזרת על כל פרטי הדינים בכל פעם, אלא בענין השני נאמר בתורה בקיצור כי דיניו זהים לנאמר קודם¹³ – ובפרט שהתורה אומרת מיד אחר כך "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו"?!

ב) מה בכלל קשה לרש"י בפסוק זה – "ואת כל חלבו ירים" – שמכריחו להבהיר "ואף על פי שלא פירש כאן יותרת כו' למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'"?

– הרי לפי דרכו בפירושו, היה לרש"י להמתין עם ביאורו עד הפסוק הבא "ועשה גו'"

– שממנו מוכח כי גם בפר העלם דבר של ציבור מקטירים את היותרת ושתי הכליות.

ג) יתירה מזו: על הפסוק "ועשה גו'" רש"י אכן מפרש עוד פעם: "ועשה לפר – זה. כאשר עשה לפר החטאת – שמפורש בפר כהן משיח להביא יותרת ושתי כליות שפירש שם מה שלא פירש כאן". ולפיכך תמוה ביותר: מדוע מפרש רש"י תחילה בקיצור (בפסוק "ואת כל חלבו ירים") כי ה"יותרת ושתי כליות למדין הם מועשה לפר כאשר וגו'" ומבהיר "מפני מה לא נתפרשו בו", וחוזר ומפרש בפסוק הבא כיצד "למדין הם מועשה גו'" (בהדגישו "שפירש שם מה שלא פירש כאן") – ולא כולל את שני הפירושים ביחד: "ועשה לפר .. להביא יותרת ושתי כליות שפירש שם מה שלא פירש כאן, ומפני מה לא נתפרשו בו? תנא דבי רבי ישמעאל כו'"!

ג. דיוקים שונים בלשונו של רש"י

ישנם גם כמה דיוקים בלשון רש"י, ומהם:

א) מדוע מביא רש"י משל ממלך דווקא – הענין של "מיעט בסרחונו מפני חיבתו" קיים הרי גם בשני אוהבים סתם, ולאו דווקא במלך ואוהבו?

(בפירוש הראשון, בנוגע ללשון הפסוק "את פני הפרוכת", מובן מדוע הוא אומר "משל למלך" – משום שדווקא במלך שייך המשל של "סרחה עליו מדינה").

ואף שבזו הלשון – "משל למלך" – נאמר ב"תנא דבי רבי ישמעאל", כמובא לעיל – (מלבד זאת שגם שם דורש הדבר טעם: מדוע נאמר "משל למלך" דווקא? הנה עוד ועיקר) הרי: כמדובר כמה פעמים¹⁴, סגנונו ולשונו 18של פירוש רש"י על התורה אינו העתקת פירושי חז"ל בלשונם ממש – אלא מביא עניינים ולשונות רק במידה שהם נוגעים לביאור פשוטו של מקרא.

ב) בפירושו לש"ס² רש"י מפרש את המילים "מיעט בסרחונו" – "קיצר בדברים". ואין מובן: אם רש"י צריך לפרש זאת בפירושו לש"ס – הרי בוודאי שהיה עליו לבאר זאת בפירושו על התורה¹⁵!

ד. הקושי נובע מפירוש רש"י שחטא הקהל חמור מחטא כהן המשיח

ויש לומר הביאור בכל זה:

פירוש רש"י על "ואת כל חלבו ירים", בא כהמשך לפירושו הקודם על "את פני הפרוכת", בו הוא מסביר (באמצעות "משל למלך שסרחה עליו מדינה כו'"), שהחטא של "העלם דבר של ציבור" חמור הרבה יותר מהחטא של הכהן המשיח, ועד כדי כך שמחמת חטא הקהל "אין פמליא¹⁶ שלו מתקיימת .. חס ושלום¹⁷ נסתלקה הקדושה".

ולכן, כאשר לומדים את הפסוק "ואת כל חלבו ירים", מתעורר מיד הקושי, מדוע כאן לא מוזכרות "יותרת ושתי כליות": לולא פירושו הראשון של רש"י היה אפשר לומר, שלא נאמרו כאן היותרת ושתי הכליות – מכיוון שבפר העלם דבר של ציבור אכן לא צריך להקטירם, מפני שפר העלם דבר 19של ציבור אינו כה חמור¹⁸ כמו פר כהן המשיח¹⁹.

[זאת משום שלגבי הכהן המשיח, על אף שזהו חטא בשוגג, הריהו שגגת חטא שהכהן המשיח עצמו אחראי לו ואשם בו. לעומת זאת כאשר "עשו הציבור על פיהם"²⁰ של הסנהדרין – הרי חטא הציבור קל יותר מסתם חטא בשוגג, כי לא זו בלבד שלא הם אשמים בכך (אלא הסנהדרין ש"טעו להורות" והציבור "עשו על פיהם"), אלא יתירה מזו: בעיני הציבור הרי הדבר נעשה על פי הוראת התורה²¹ (סנהדרין) – ומכך היה אפשר להסיק, כי גם 'קרבן פר העלם דבר של ציבור' אותו מקריב²² הקהל, אינו חמור כמו פר כהן המשיח].

אמנם, לאחר שרש"י מפרש שחטא הקהל (עם היות ש"עשו על פיהם" של סנהדרין) גורם לכך ש"נסתלקה הקדושה", דבר שלא קיים בחטא של כהן המשיח, כנ"ל – אי אפשר לומר שקרבן זה יהיה קל יותר מאשר פר כהן המשיח. לכן חייב רש"י להבהיר מיד "ואף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'".

ה. למרות חומר החטא, יש "מיעוט בסירחון" כלפי חוץ

אך רש"י אינו יכול להסתפק בציון העובדה שלמדים זאת מ"ועשה לפר כאשר עשה וגו'" – שהרי, ממה נפשך: אם הפסוק רוצה לקצר ולומר רק "ועשה לפר כאשר עשה וגו'" – הרי מיותר גם כל הפסוק המפרט "ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר וגו'", כי מהנאמר "ועשה לפר גו'" ידוע כבר שיש לעשות בפר זה כל הנעשה בפר החטאת של כהן המשיח²³; ואם כוונת הפסוק לומר בפירוש את הדין "ואת כל חלבו וגו'" – אם כן "מפני מה לא נתפרשו (יותרת ושתי כליות) בו"?

20ועל כך מביא רש"י "משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו": כוונת רש"י כאן היא כפשטות לשונו, שהמלך ממעט רק ב"סירחון". ופירוש הדברים:

"סירחון" אינו עצם הדבר, אלא דבר שני הנובע ממנו – ריחו הרע של הדבר²⁴. זאת אומרת: מצד החיבה לאוהבו, המלך משתדל שכלפי חוץ ייראה כאילו החטא אינו כה חמור – מיעוט של סירחון החטא.

ובדומה לכך בנמשל: הן אמת כי עצם החטא של "חטאת הקהל" חמור הרבה מחטאו של הכהן המשיח – אך מצד חיבתם של ישראל, הקדוש־ברוך־הוא כביכול ממעט ב"סירחון" החטא, כאילו החטא אינו כה חמור – וזה מתבטא בכך שבתורה נאמר בפירוש רק "ואת כל חלבו ירים", כאילו לא צריך להקריב את היותרת ושתי הכליות, דבר היוצר רושם שחטאת הקהל קלה¹⁸ יותר מפר כהן המשיח.

[ולכן לא אומר כאן רש"י כי "מיעט בסרחונו" משמעו "קיצר בדברים" – כי, אם כדי סתם לקצר בדברים, לא היה צריך להופיע בתורה גם הפסוק "ואת כל חלבו גו'", כנ"ל²⁵; אלא כוונת רש"י בפירושו על התורה היא במובן הפשוט של המילים, כאמור].

ו. היחס בין הקב"ה וישראל – "מלך" ו"ואוהבו"

על פי זה יובן גם מדוע מביא רש"י "משל למלך" דווקא (ולא משל מסתם שני אוהבים):

משל מסתם אוהב – אינו יכול לשמש דוגמא למקרה שלפנינו. כאן מדובר אודות חטא בדוגמת "סרחה עליו מדינה .. כולם סרחו", הגורם לכך ש"אין פמליא שלו מתקיימת .. חס ושלום נסתלקה הקדושה" – זאת אומרת, חומרתו של החטא מתבטאת לא רק בכך שעשו דבר שהוא נגד הרצון, אלא נגד רצון המלך, והחטא גרם לכך ש"אין פמליא שלו מתקיימת", שבכך כביכול בטלה המלכות שלו באופן כללי. העובדה שסתם אדם יוותר וימעט 21בסרחון החטא של אוהבו מפני חיבתו, אינה כלל דוגמא למקרה שלפנינו – חטאת הקהל נגד השם.

לכן מביא רש"י משל מ"מלך שזעם על אוהבו" – מדובר אכן אודות מלך, אך המשל אינו מהיחס של מלך לעבד כו', אלא ממלך ביחס לאוהבו. ובדומה לכך בנמשל: היחס בין עם ישראל לקדוש־ברוך־הוא כולל שני ענינים: הקדוש־ברוך־הוא הוא המלך שלנו, שמצד "יחס" זה, הרי כאשר הקהל כולו חוטא הדבר גורם לכך ש"אין פמליא שלו מתקיימת .. חס ושלום נסתלקה הקדושה"; אך לאידך, בני ישראל הם בבחינת "אוהבו" של המלך, ולכן, אפילו במצב של "מלך שזעם"²⁶, המלך ממעט "בסרחונו מפני חיבתו" של האוהב.

ז. תוספת הבהרה בהזכרת ר' ישמעאל, שאמר על ישראל "אני כפרתן"

אך סוף־סוף אין הדבר מחוור כל צרכו אצל "תלמיד ממולח":

אילו היה מדובר אודות סתם חטא, שהוא רק ענין פרטי, ניתן להבין מדוע להיותו אוהבו של המלך הוא מוותר לו מפני חיבתו. אך כיצד יתכן, שאפילו לאחר שנגרם ענין של "אין פמליא שלו מתקיימת" ימעט המלך בסרחונו מפני חיבתו?

ועל כך מביא רש"י את "שם אומרו" – "תנא דבי רבי ישמעאל", תלמידי רבי ישמעאל:

רבי ישמעאל אמר אודות בני ישראל הזקוקים לכפרה (עד לכפרה על נגע צרעת המורה על טומאה הכי חמורה, שהרי המצורע "מחוץ לשלוש מחנות מושבו"²⁷) – "בני ישראל אני כפרתן"²⁸:

"אני כפרתן" אין משמעו שהוא פעל שבני ישראל יעשו תשובה (ובמילא יקבלו את כפרתן) – כי אז אין זה נקרא "אני כפרתן", שכן הכפרה מגיעה מצד התשובה של בני ישראל

– אלא הוא עצמו "כפרתן", הוא לוקח על עצמו ו"נושא" את כפרתן עליו²⁹.

[ובדומה למה שמצינו³⁰ אצל רבי שמעון בר יוחאי, שאמר³¹ "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", 22שהכוונה בזה היא, כמדובר כמה פעמים³², שאפילו כאשר כל העולם שרוי במצב המעורר את מידת הדין חס ושלום, הרי רשב"י "סובל³³ כל עוונותיהם ופוטרן מן הדין"].

והטעם והסיבה לכזו אהבה של רבי ישמעאל לבני ישראל³⁴ – עד שהוא לוקח על עצמו את כפרתן של יהודים כאלו, כנ"ל – מובנת מהענין של "אני כפרתן" – שלכאורה: הרי מפורש (בפרשתנו³⁵ ובכמה מקומות) אשר מצב בו "נפש כי תחטא" דורש ממנה: "והקריב... והביא... וסמך...". ועוד – כיצד בכלל נכנס לענין שכזה "אני", רבי ישמעאל"?!

אלא, רבי ישמעאל לא ראה את עצמו ויהודים אחרים כשתי מציאויות נפרדות – אלא כדבר אחד ממש, "כמוך" ממש. ובמילא גם כאשר "נפש כי תחטא", חטאים של יהודים אחרים נוגעים לו³⁶. ובמילא, הרי: "אני כפרתן" – להיותו דבר אחד עם כל בני ישראל, הרי בדרך ממילא "אני כפרתן".

וזה מעניק תוספת הסבר על האהבה שבין בני ישראל והקדוש־ברוך־הוא:

אין זה רק שמצד החיבה של בני ישראל הקדוש־ברוך־הוא "ממעט בסרחונו של אוהבו" – ומכיוון שהסרחון של אוהבו נוגע כביכול בו עצמו³⁷,

אלא זה מביא לכך שנעשה, על דרך כביכול, "אני כפרתן"³⁸: בין בני ישראל והקדוש־ברוך־הוא קיימת אהבה עצמית, עד שלא ניתן כביכול להפריד ביניהם. ובמילא, עד כמה שיהיה המצב נחות חס ושלום, הרי החיבה והקשר בין ישראל והקדוש־ברוך־הוא הינם תמיד בשלימות. ואפילו במקרה בו בני ישראל מצד עצמם לכאורה אינם ראויים לכפרה – אומר הקדוש־ברוך־הוא שכביכול "יכנס החץ בי ולא (יכנס) בבני"³⁹.

ח. ההוראה – אהבה עצמית לכל יהודי

מכאן ישנה הוראה – כמה עמוקה צריכה להיות האהבה לכל יהודי, באיזה מצב שהוא רק יהיה.

23צריך לדעת שכל יהודי הוא – "נער ישראל ואוהבהו"⁴⁰: האהבה של הקדוש־ברוך־הוא לכל יהודי היא בדוגמת האהבה ל"נער", שהיא אהבה עצמית (בלי סיבה), איך שרק הילד מתנהג (אפילו כאשר לכאורה הוא "נתון בדין"⁴¹) – הוא "נער" ובמילא "ואוהבהו".

ומכיוון שהקדוש־ברוך־הוא אומר שהוא אוהב כל יהודי באופן של "נער ישראל ואוהבהו" – כך צריך להיות גם אצל בני ישראל עצמם, שאהבתם ליהודי שני, עליה להיות באופן של אהבה עצמית.

יהודי צריך להרגיש – לא שהוא אוהב את השני, שהוא עושה טובה לזולת, אלא – שזה נוגע לו עצמו. ובפרט – כל זמן שהוא איננו מוציא יהודי אחר מהגלות (בכל הפירושים) – הרי גם הוא נמצא בגלות.

ואז, הרי פשוט שהוא עושה כל התלוי בו לעזור לכל היהודים ולכל יהודי – בכך שתחילה הוא "ממעט" בסרחונו (באם הוא קיים), עד שהחיבה מתבטאת באופן גלוי, ו"אני כפרתן".

ואהבת ישראל – היפך סיבת הגלות⁴², מבטלת תיכף, "מיד"⁴³ את המסובב – הגלות, ונעשה – כנאמר בהתחלת הסדרה – "ויקרא אל משה .. מאהל מועד": ה"קריאה של חיבה"⁴⁴ למשה, בבית המקדש השלישי,

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.