20

ועל כך מביא רש"י "משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו": כוונת רש"י כאן היא כפשטות לשונו, שהמלך ממעט רק ב"סירחון". ופירוש הדברים:

"סירחון" אינו עצם הדבר, אלא דבר שני הנובע ממנו – ריחו הרע של הדבר²⁴. זאת אומרת: מצד החיבה לאוהבו, המלך משתדל שכלפי חוץ ייראה כאילו החטא אינו כה חמור – מיעוט של סירחון החטא.

ובדומה לכך בנמשל: הן אמת כי עצם החטא של "חטאת הקהל" חמור הרבה מחטאו של הכהן המשיח – אך מצד חיבתם של ישראל, הקדוש־ברוך־הוא כביכול ממעט ב"סירחון" החטא, כאילו החטא אינו כה חמור – וזה מתבטא בכך שבתורה נאמר בפירוש רק "ואת כל חלבו ירים", כאילו לא צריך להקריב את היותרת ושתי הכליות, דבר היוצר רושם שחטאת הקהל קלה¹⁸ יותר מפר כהן המשיח.

[ולכן לא אומר כאן רש"י כי "מיעט בסרחונו" משמעו "קיצר בדברים" – כי, אם כדי סתם לקצר בדברים, לא היה צריך להופיע בתורה גם הפסוק "ואת כל חלבו גו'", כנ"ל²⁵; אלא כוונת רש"י בפירושו על התורה היא במובן הפשוט של המילים, כאמור].

ו. היחס בין הקב"ה וישראל – "מלך" ו"ואוהבו"

על פי זה יובן גם מדוע מביא רש"י "משל למלך" דווקא (ולא משל מסתם שני אוהבים):

משל מסתם אוהב – אינו יכול לשמש דוגמא למקרה שלפנינו. כאן מדובר אודות חטא בדוגמת "סרחה עליו מדינה .. כולם סרחו", הגורם לכך ש"אין פמליא שלו מתקיימת .. חס ושלום נסתלקה הקדושה" – זאת אומרת, חומרתו של החטא מתבטאת לא רק בכך שעשו דבר שהוא נגד הרצון, אלא נגד רצון המלך, והחטא גרם לכך ש"אין פמליא שלו מתקיימת", שבכך כביכול בטלה המלכות שלו באופן כללי. העובדה שסתם אדם יוותר וימעט