י'תעח
י'תעח
ב"ה1, ח"י אלול, ה'תשל"ב
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
די צייט פון צוגרייטונג צו ראש השנה, דעם טאָג ווען דער אויבערשטער האָט פאַרענדיקט בריאת העולם (די וועלט באַשאַפונג) מיט דער באַשאַפונג פון דעם בחיר הנבראים, דעם מענטשן, איז אויך די צייט אַריינצוטראַכטן זיך וועגן דער בריאה און דעם אופן הבריאה און – ווי 2 פון יעדער זאַך – אַרויסנעמען דערפון אָנווייזונגען, ביז – בהנוגע צום טאָג טעגליכן לעבן, והמעשה3 הוא העיקר.
לויט דעם רצון פון באַשעפער, אַז עס זאָל זיין מה 4 רבו 5 מעשיך , באַשטייט די וועלט פון אומצאָליגע, באַזונדערע און פאַרשידענע זאַכן. אָבער גלייכצייטיג האָבן אַלע זאַכן געוויסע אינערלעכע שטריכן וועלכע פאַרבינדן און פאַראיינציגען זיי אַלע אין איין איינהייט.
דאָס איז אויך פאַרשטענדלעך, נעמענדיג אין אַכט, אַז אַלע זאַכן אין וועלט זיינען באַשאַפן געוואָרן דורך דעם איין און איינציגען באַשעפער, דורך הוי' אחד ; דערפאַר איז אויך דאָ אַן אינערלעכע און אמת'ע אחדות אין אַלע זאַכן וואָס ער האָט באַשאַפן, פון דעם דומם ביז דעם מדבר . עס פאַרשטייט זיך אַז די אחדות איז מער מערקבאַר אין זאַכן וועלכע געהערן צום זעלבן סוג: דומם, צומח, חי אָדער מדבר .
דעם דאָזיגען געדאַנק האָבן אונזערע חכמים, זכרונם לברכה, ספּעציעל אַרויסגעבראַכט אין צוזאמענהאַנג מיט דעם מין האדם. זאָגן אונזערע חכמים, אז דער באַשעפער האָט אַלע מענטשן אויסגעפורמט אין דעם זעלבן חותם ("שטעמפּל"), אין דעם חותם פון אדם הראשון, צוזאַמען דערמיט אָבער זיינען אַלע מענטשן פאַרשידנאַרטיק, אַזוי אַז עס זיינען ניטאָ צוויי מענטשן אויף דער וועלט וואָס זאָלן זיין גלייך אין אַלע הינזיכטן: אין פרצופיהן דומין (זייערע געזיכט-שטריכן זיינען ניט ענליך) און – אין דריי זאַכן אונטערשיידן זיך מענטשן איינער פון צווייטן: בקול (אין שטימע), במראה (אויסזען), ובדעת (פאַרשטאַנד).
***
דער פּרינציפּ פון פאַרשידנאַרטיקייט צוגלייך מיט אייניקייט אין אַלע זאַכן פון דער וועלט איז גילטיק אויך בנוגע זמן – צייט. די צייט איז איינגעטיילט אין טאָג און נאַכט, וואָכן-טעג און שבת און יום טוב וכו', וואָס יעדער צייט-אָפּשניט האָט זיינע אייגנאַרטיקע סגולות און באַדייטונגען בכלל, און פאַר דעם מענטשן בפרט. אָבער גלייכצייטיק זיינען פאַראַן ענינים וועלכע פאַרבינדן און פאַראייניגען אַלע צייטן אין איין המשך.
אַזוי אויך בנוגע ראש השנה: אַלע ראש השנה'ס זיינען גלייך אין פילע ענינים, ווי – אין די אַלגעמיינע הוראות פאַר דער שנה חדשה (נייעם יאָר), און ווי עס איז אָפט דערמאָנט געוואָרן, אַז ראש השנה איז דער "קאָפּ"6 פון יאָר. צוזאַמען דערמיט איז יעדער ראש השנה אַ נייע זאַך און אייגענאַרטיק – ער בריינגט אַן אייגענאַרטיגע באַנייאונג אין וועלט, נייע כוחות און סגולות.
ספּעציעל בולט איז די אייגנאַרטיקייט פון ראש השנה לגבי די מערהייט פון ראש השנה'ס ווען יום טוב של ראש השנה חל להיות בשבת – ווען דער ערשטער טאָג ראש השנה פאַלט אויס בשבת, ווי די קביעות איז היי-יאָר. אין דעם פאַל פאַראייניגט זיך די קדושה פון ראש השנה מיט דער קדושה פון שבת, און גיט דעם ראש השנה אַ נייע באַדייטונג און אינהאַלט, וואָס אַלס "קאָפּ" פון יאָר, ווי אויבנדערמאָנט, מוז דאָס זיך אָפּשפּיגלען אין טאָג-טעגלעכן לעבן פונם גאַנצן יאָר.
***
דער אַלגמיינער אונטערשייד צווישן די וואָכן-טעג און שבת, ובפרט – בנוגע אַ מענטשן איז, וואָס די וואָכנטעג זיינען אַרבעט-טעג (ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך) און שבת איז אַן אַרבעטסלאָזער טאָג (לא תעשה כל מלאכה) , אַ רו-טאָג.
לכאורה איז ניט פאַרשטענדלעך: פון געבורט אָן איז, ווי די תורה ווייזט אָן: אדם 7 לעמל יולד – "דער מענטש איז צו האָרעוואַניע געבאָרן" (מיט אַ הפסק (איבעררייס) פון רו, שלאָפן א.ז.וו. כדי צו קאָנען אָנגיין מיט דעם עמל). לויט דעם קומט אויס, אַז ראש השנה וואָס פאַלט אויס שבת, וואָס דאַן אונטערשטרייכט ראש השנה אויך אַלס "קאָפּ" און אָנפירער פון אַלע און פון יעדער טאָג פון קומענדן יאָר, דעם ענין פון לא תעשה כל מלאכה, איז דאָס אין ווידערשפּרוך צום פּרינציפּ פון אדם לעמל יולד?
איינע8 פון די ערקלערונגען, וואָס פאַרענטפערט די דערמאָנטע סתירה, איז: אַ מענטש איז צוזאַמענגעשטעלט פון אַלערליי פאַרשידענע זאַכן און אייגענשאַפטן, און בכללות – פון גוף און נפש. במילא איז אויך אין אַלע זיינע ענינים און טעטיקייטן דאָ דער צוזאַמענשטעל פון גוף און נפש; אין אַנדערע ווערטער – רוחניות און גשמיות. אויך אין דעם ענין פון אדם לעמל יולד זיינען דאָ עמל גשמי און עמל רוחני , אָדער ווי חכמינו זכרונם לברכה רופן דאָס אָן9: עמל מלאכה און עמל תורה . מער בפרטיות : די פאַנאַנדערטיילונג פון גשמיות און רוחניות איז פאַראַן אין ביידע סאָרטן עמל; אין עמל מלאכה (ווי אויך – אין עמל תורה) איז פאַראַן עמל גשמי און עמל רוחני און אין יעדערן פון זיי – די רוחניות'דיגע זייט דערפון און די גשמיות'דיגע,
און בדוגמא ווי שבת איז אַ אידן'ס אדם לעמל יולד אין עמל תורה – אַזוי איז די ספּעציעלע אָנווייזונג פון יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אַז אין די אַלע טעג פון אָנקומענדען יאָר זאָל זיין דער עיקר עמל אין עמל תורה (און מצות), און אויך אין דעם עמל מלאכה זאָל אַרויסגעבראַכט ווערן און אונטערשטראָכן ווערן די רוחניות וואָס אין דעם.
אין אַנדערע ווערטער: מען ערוואַרט פון יעדער אידן, מאַן אָדער פרוי, יונג אָדער אַלט, אַז ער זאָל אַריינברענגען "שבת'דיקייט" אין זיין גאַנצען עמל – אויך אין די וואָכעדיגע מלאכות; אַריינברענגען רוחניות און קדושה אויך אין די געוויינלעכע און וואָכעדיגע ענינים פון טאָג-טעגלעכן לעבן, ביז אַז זיי זאָלן אינגאַנצען דורכגעדרונגען ווערן מיט שבת'דיקייט.
צו בריינגען אַן איינפאַכן ביישפּיל: ווען איינער האָט אַ שטעלע, מסחר א.ז.וו. איז די כוונה אין דעם – דער פאַרדינסט, פרנסה. עס מוז אָבער זיין די רוחניות און נשמה פון דעם, דער כל 10 מעשיך לשם שמים (אַלע דיינע טואונגען צוליב הייליגע צוועקן): מען דאַרף דאָך געבן צדקה, האָבן אַ רוהיגע קאָפּ אויף לערנען תורה, צאָלן שכר-לימוד פאַר קינדער צו לערנען תורה, אד"ג, פאַרנעמט ער זיך דערפאַר מיט זיין עמל, כדי דורכדעם צו דערגרייכן די אויבענדערמאָנטע צילן.
און אַז ער ווערט דורכגעדרונגען 11 מיט דער רוחניות'דיגער כוונה – איז דאָך זעלבסטפאַרשטענדליך אַז זיין עמל שטערט אים ניט צו לערנען תורה און מקיים זיין מצות, אַז ער וועט געבן אויף צדקה פון די בעסטע און שענסטע12 א.ז.וו.
***
קען מען דאָך פרעגן, ווי קען יעדער איינער און נאָכדערצו – יעדן טאָג פון אַ גאַנץ יאָר קומען צו אַזאַ מדריגה? איז דער ענטפער – פאַרשטאַנדיג פאַר יעדן איינעם: וויבאַלד דער אויבערשטער, דער באַשעפער פון מענטשן, האָט אים געגעבן די אָנווייזונג, איז זיכער, אַז יעדערער, ניט קוקענדיג אויף זיין דערציאונג און מדריגה, האָט פריער באַקומען די כוחות צו קענען דורכפירן דאָס אין לעבן און נאָכמער – בשמחה 13 ובטוב לבב.
און ווי מען זאָגט: (וויבאַלד) בך 14 הוי' חסיתי – (איז זיכער אַז) אל אבושה לעולם .
ובפרט אַז דאָס הייבט זיך אָן פון ראש השנה – ווען אידן קרוינען דעם אויבערשטן, ומלכותו15 ברצון קבלו עליהם, איז דאָך יעדער איד – עבד מלך – מלך .
בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,
מנחם שניאורסאהן
הערות
- 1. נדפסה בלקו"ש ח"ט ע' 471 ואילך. תרגום האגרת בלה"ק נדפסה ב"תורת מנחם – אגרות מלך" ח"א ע' פו ואילך.
- 2. מתורת הבעש"ט ראה גם כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ.
- 3. והמעשה הוא העיקר אבות פ"א מי"ז.
- 4. מה רבו מעשיך תהלים קד, כד.
- 5. הצ"צ לתהלים יהל אור ע' תד.
- 6. ראש השנה איז דער "קאָפּ" פון יאָר ראה לקו"ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א-ב. דרושי ר"ה נח, א-ב. עטרת ראש שער ר"ה בתחלתו. ועוד.
- 7. מכתב דר"ח וי"א ניסן תשל"ב לעיל אגרות י'שסג. י'שע.
- 8. איינע פון די ערקלערונגען ראה גם מכתב ח"י אלול תשל"ט (לקו"ש חי"ט ע' 601).
- 9. ווי חכמינו זכרונם לברכה רופן דאָס אָן סנהדרין שם. וראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 93 ואילך.
- 10. כל מעשיך לשם שמים אבות פ"ב מי"ב.
- 11. מאור תורה להה"מ בהוצאת קה"ת – סת"ק (קטו, ד).
- 12. געבן אויף צדקה פון די בעסטע און שענסטע ראה רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ז הי"א (ושו"ע יו"ד סו"ס רמח), נתבאר בלקו"ש חכ"ז ע' 8 ואילך.
- 13. בלקו"א להה"מ – סרנ"ט (סו, סע"ג ואילך).
- 14. תהלים עא הקאַפּיטל שהתחילו לומר בי"א ניסן השתא – ראה בהנסמן לעיל אגרת ט'תתקצז בשוה"ג.
- 15. ומלכותו ברצון קבלו עליהם נוסח תפלת ערבית. ח"י אלול י"ב ימים האחרונים דחודש (אלול) החשבון דשנה העוברת – מתאימים לי"ב חדשי השנה – וח"י אלול לחשבון דחודש תשרי העבר (ס' השיחות, ה'תש"ג ע' קעז, קעט). פאַרענדיקט . . מיט . . בחיר הנבראים, דעם מענטשן כמחז"ל אחור למעשה בראשית (ברכות סא, א) כדי שיכנס לסעודה מיד, שימצא הכל כו' (סנה, לח, א ובפרש"י). בחיר הנבראים ראה זח"ג (מח, א). ובזח"א (לד, ב) דכד בעא קוב"ה למברא אדם אזדעזעו כל עילאין ותתאין (ראה לקוטי לוי יצחק לזהר שם). וראה עבודת הקודש ח"ג פג"ד. ווי פון יעדער זאַך להעיר מתורת הבעש"ט שבכל דבר שהאדם רואה או שומע יש בזה הוראה בעבודתו לקונו (היום יום ט' אייר). מה רבו מעשיך ראה תו"א וארא (נו, ב). וברשימות הצ"צ לתהלים (קד, כד) מה רבו שלבד ריבוי הנבראים עוד זאת כל נברא יש בו ריבוי בחי' שהוא ביבשה ובים כו' – ועפ"ז מובנת דחז"ל בזה בחולין (קכז, א). בארוכה – ד"ה שבחי ירושלים – השני (תורת שמואל – תרכ"ז [ע' שפו ואילך]). אַלע אין איין איינהייט להעיר מאבות ספ"ו: כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו כו' ובמד"ש שם בכל הארבעה עולמות ובד"ה כי חלק תרצ"ט [סה"מ תרצ"ט ע' 40] – מוכח דהכוונה גם לאבי"ע הכלליים. הוי' אחד הוי' (גם) ל' מהוה. וכנ"ל מה רבו מעשיך – הוי' . ושם אלקים (ל' רבים) – הוא רק נרתק (שער היחוד והאמונה פ"ד ואילך). זאָגן אונזערע חכמים . . ובדעת סנהדרין לח, א. אַלע צייטן אין איין המשך יתרה מזן ראה ר"ה (יח, סע"א) נסקרין בסקירה אחת. ובעטרת ראש שער ר"ה פ"ד ואילך (בפי' צופה ומביט עד סוף כל הדורות). איין המשך להעיר מענינא דר"ה דב' הימים "נחשבים כיום א' ארוך" (שו"ע אדה"ז או"ח סת"ר). אַ נייע זאַך ראה אגה"ק סי"ד. יום . . בשבת ראה ד"ה יו"ט של ר"ה, תרס"ו [המשך תרס"ו בתחלתו]. ובכ"מ. ששת . . מלאכה שמות כ, ט-י. אדם לעמל יולד איוב ה, ז. וראה סנה' צט, ב. ובב"ר (פי"ג, ז): לא נברא אדם אלא לעמל. וראה מכתב דר"ח וי"א ניסן תשל"ב. און בדוגמא ווי שבת . . תורה להעיר מב"ר ספי"א: ממלאכת עולמו שבת ולא שבת כו' ממלאכת הצדיקים כו' שכרן של צדיקים. שבת . . עמל תורה ירוש' שבת (פט"ו, ה"ג). טושו"ע או"ח סר"ץ. עמל תורה עמל תורה בנוגע לשבת אולי יל"פ ע"פ מרז"ל (הובא בסו"ס היראה לר"י ונתבאר בהוספות לתו"א סו"פ כי תשא): בקושי התירו כו'. כל מעשיך לשם שמים טושו"ע או"ח סרל"א. וראה ג"כ פ"ה מח' פרקים להרמב"ם. דורכגעדרונגען מיט דער רוחניות'דיקער להעיר מאור תורה להה"מ בסופו ד"ה גדולים מעשי צדיקים. איז זיכער כמחז"ל איני מבקש אלא לפי כוחן (במדב"ר פי"ב, ג). בשמחה ובטוב לבב ראה שער המצות להאריז"ל בהקדמתו. וראה תניא פכ"ו. וראה תו"א תולדות (כ, ב) האריז"ל הי' "שמח מאד בעשיית המצות ולכך זכה לרוה"ק". השייכות לרוה"ק – ראה ירוש' סוכה רפ"ה ונת' בלק"א להה"מ ד"ה וסוכה תהי'. ביאור שייכותם דשמחה וטוב לבב – ראה אוה"ת תבוא (ע' תתשו ואילך). ד"ה אלקים א-לי, תש"ג [סה"מ תש"ג ע' 180 ואילך]. בך . . לעולם תהלים עא, א. עבד מלך – מלך רש"י עה"ת לך (טו, יח). מלך ראה הקדמת תקו"ז בתחלתה (א, ב) אתקריאו ישראל מלכים. בהוריות (יג, א) כל ישראל ראוים למלכות. בברכות (ג, ב) שכן דרך מלכים. וראה רמב"ם הל' מלכים רפ"ב: כבוד גדול נוהגין במלך כו'.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ז׳:י״א - הטקסט מספריא
ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע י"י אל הבל ואל מנחתו והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב ליי' וגו':סליקו להו הלכות איסורי המזבח:
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
תניא, שער היחוד והאמונה ד׳ - הטקסט מספריא
כִּי הִנֵּה כְּתִיב: ״כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה׳ אֱלֹהִים״, פֵּירוּשׁ, ״מָגֵן״ – הוּא נַרְתֵּק לַשֶּׁמֶשׁ, לְהָגֵן שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרִיּוֹת לְסָבְלוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֶעָתִיד לָבֹא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ, רְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ כוּ׳״. וּכְמוֹ שֶׁהַנַּרְתֵּק מֵגִין בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ, כָּךְ שֵׁם ״אֱלֹהִים״ מֵגִין לְשֵׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא.
דְּשֵׁם הֲוָיָ״ה, פֵּירוּשׁוֹ – שֶׁמְּהַוֶּה אֶת הַכֹּל מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְהַיּוּ״ד מְשַׁמֶּשֶׁת עַל הַפְּעוּלָּה שֶׁהִיא בִּלְשׁוֹן הֹוֶה וְתָמִיד, כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק: ״כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים״, וְהַיְינוּ – הַחַיּוּת הַנִּשְׁפָּע בְּכָל רֶגַע מַמָּשׁ בְּכָל הַבְּרוּאִים מִמּוֹצָא פִי ה׳ וְרוּחוֹ, וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע, כִּי לֹא דַי לָהֶם בְּמַה שֶּׁנִּבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לִהְיוֹת קַיָּימִים בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, בְּסִידּוּר שְׁבָחָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כְּתִיב: ״הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר כוּ׳״, וּפֵירוּשׁ ״הַגָּדוֹל״ – הִיא מִדַּת חֶסֶד וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, לִהְיוֹת בְּרוּאִים מֵאַיִן לְיֵשׁ וְקַיָּימִים בְּחֶסֶד חִנָּם, וְנִקְרֵאת ״גְּדוּלָּה״, כִּי בָּאָה מִגְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, ״כִּי גָדוֹל ה׳ וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר״, וְלָכֵן מַשְׁפִּיעַ גַּם כֵּן חַיּוּת וְהִתְהַוּוּת מֵאַיִן לְיֵשׁ לְעוֹלָמוֹת וּבְרוּאִים אֵין קֵץ, שֶׁטֶּבַע הַטּוֹב לְהֵטִיב.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁמִּדָּה זוֹ הִיא שְׁבְָחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְבַדּוֹ, שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם נִבְרָא לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, וְגַם, מִדָּה זוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַשְׂכָּלַת כָּל הַבְּרוּאִים וְהַשָּׂגָתָם, שֶׁאֵין כֹּחַ בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשְׂכִּיל וּלְהַשִּׂיג מִדָּה זוֹ וִיכָלְתָּהּ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כִּי הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן הוּא דָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה מִשֵּׂכֶל הַנִּבְרָאִים, כִּי הִיא מִמִּדַּת גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וּמִדּוֹתָיו – אַחְדּוּת פָּשׁוּט, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ דְּ״אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד״, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג בּוֹרְאוֹ, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג מִדּוֹתָיו.
וּכְמוֹ שֶׁאֵין בִּיכוֹלֶת שׁוּם שֵׂכֶל נִבְרָא לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּדוּלָּתוֹ, שֶׁהִיא הַיְכוֹלֶת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וּלְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״ – כָּךְ מַמָּשׁ אֵין בִּיכָלְתּוֹ לְהַשִּׂיג מִדַּת גְּבוּרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וּמְנִיעַת הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִגְּדוּלָּתוֹ, מִלֵּירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת עַל הַנִּבְרָאִים לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם בְּגִילּוּי, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, שֶׁהַחַיּוּת מִסְתַּתֵּר בְּגוּף הַנִּבְרָא, וּכְאִילּוּ גּוּף הַנִּבְרָא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת כְּהִתְפַּשְּׁטוּת הַזִּיו וְהָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא הוּא דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְאַף שֶׁבֶּאֱמֶת, אֵינוֹ דָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ הִתְפַּשְּׁטוּת הָאוֹר מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מִכָּל מָקוֹם, הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר כֹּל יָכוֹל, לְצַמְצֵם הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַנִּשְׁפָּע מֵרוּחַ פִּיו וּלְהַסְתִּירוֹ, שֶׁלֹּא יִבָּטֵל גּוּף הַנִּבְרָא בִּמְצִיאוּת.
וְזֶה, אֵין בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא לְהַשִּׂיג מַהוּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, וְשֶׁיִּהְיֶה אַף־עַל־פִּי־כֵן גּוּף הַנִּבְרָא – נִבְרָא מֵאַיִן לְיֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁאֵין יְכוֹלֶת בְּשֵׂכֶל שׁוּם נִבְרָא, לְהַשִּׂיג מַהוּת הַבְּרִיאָה מֵאַיִן לְיֵשׁ.
[וְהִנֵּה, בְּחִינַת הַצִּמְצוּם וְהֶסְתֵּר הַחַיּוּת – נִקְרָא בְּשֵׁם ״כֵּלִים״, וְהַחַיּוּת עַצְמוֹ – נִקְרָא בְּשֵׁם ״אוֹר״, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַכְּלִי מְכַסֶּה עַל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, כָּךְ בְּחִינַת הַצִּמְצוּם מְכַסֶּה וּמַסְתִּיר הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַשּׁוֹפֵעַ; וְהַכֵּלִים – הֵן הֵן הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁשָּׁרְשָׁן ה׳ אוֹתִיּוֹת מנצפ״ך, שֶׁהֵן ה׳ גְּבוּרוֹת הַמְחַלְּקוֹת וּמַפְרִידוֹת הַהֶבֶל וְהַקּוֹל בְּה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה לְהִתְהַוּוֹת כ״ב אוֹתִיּוֹת, וְשֹׁרֶשׁ הַה׳ גְּבוּרוֹת – הוּא ״בּוּצִינָא דְקַרְדּוּנִיתָא״, שֶׁהִיא גְּבוּרָה עִילָּאָה דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, וְשֹׁרֶשׁ הַחֲסָדִים – הוּא גַּם כֵּן חֶסֶד דְּ״עַתִּיק יוֹמִין״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
שולחן ערוך, אורח חיים ר״צ - הטקסט מספריא
יַרְבֶּה בְּפֵרוֹת וּמְגָדִים וּמִינֵי רֵיחַ, כְּדֵי לְהַשְׁלִים מִנְיַן מֵאָה בְּרָכוֹת. הַגָּה: וְאִם רָגִיל בִּשְׁנַת צָהֳרַיִם אַל יְבַטְּלֶנּוּ, כִּי עֹנֶג הוּא לוֹ (טוּר).
אַחַר סְעֻדַּת שַׁחֲרִית קוֹבְעִים מִדְרָשׁ לִקְרוֹת בַּנְּבִיאִים וְלִדְרֹשׁ בְּדִבְרֵי אַגָּדָה, וְאָסוּר לִקְבֹּעַ סְעֻדָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. הַגָּה: וּפוֹעֲלִים וּבַעֲלֵי בָּתִּים שֶׁאֵינָן עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כָּל יְמֵי שָׁבוּעַ, יַעַסְקוּ יוֹתֵר בַּתּוֹרָה בְּשַׁבָּת מִתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ, וְהַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַמְשִׁיכוּ יוֹתֵר בְּעֹנֶג אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קְצָת, דַּהֲרֵי הֵם מִתְעַנְּגִים בְּלִמּוּדָם כָּל יְמֵי הַשָּׁבוּעַ (בֵּית יוֹסֵף סי' רפ"ח בְּשֵׁם יְרוּשַׁלְמִי).
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ב׳ - הטקסט מספריא
כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישיו וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה.
אבל אשתו של מלך אינה נבעלת לאחר לעולם אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר.
ואסור לראותו כשהוא ערום ולא כשהוא מסתפר ולא כשהוא בבית המרחץ ולא כשהוא מסתפג ואינו חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה בזיון ואפילו רצה אין שומעין לו שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול והואיל ואינו חולץ אינו מיבם וכן [אם מת הוא] כיון שאי אפשר ליבם את אשתו כך אין חולצין לה אלא תשב לעולם בזיקתה.
מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש ואם נכנס לעזרה והיה מזרע דוד ישב שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה.
המלך מסתפר בכל יום ומתקן עצמו ומתנאה במלבושין נאים ומפוארים שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך ויושב על כסא מלכותו בפלטרין שלו ומשים כתר בראשו וכל העם באין אליו בעת שירצה ועומדין לפניו ומשתחוים ארצה אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה שנאמר הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך אבל כהן גדול אינו בא לפני המלך אלא אם רצה ואינו עומד לפניו אלא המלך עומד לפני כהן גדול שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד אעפ"כ מצוה על כהן גדול לכבד את המלך ולהושיבו ולעמוד מפניו כשיבא לו ולא יעמוד המלך לפניו אלא כשישאל לו במשפט האורים וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה אפילו לתלמיד חכם היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי בד"א בזמן שיהיה המלך בביתו לבדו הוא ועבדיו יעשה זה בצינעה אבל בפרהסיא בפני העם לא יעשה ולא יעמוד מפני אדם ולא ידבר רכות ולא יקרא לאדם אלא בשמו כדי שתהא יראתו בלב הכל.
כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות שנאמר שמעוני אחי ועמי ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו' לעולם יתנהג בענוה יתירה אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק רועה קראו הכתוב לרעות ביעקב עמו ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.