שיחה א

1שיחה א

א. נדר קטן והביא גדול

בהלכות מעשה הקרבנות¹ פוסק הרמב"ם: הנודר² גדול והביא קטן לא יצא, קטן והביא גדול יצא, כיצד אמר הרי עלי עולה או שלמים כבש והביא איל או שנדר עגל והביא שור, גדי והביא שעיר, יצא.

המקור לדברי הרמב"ם הוא (כמובא ב"כסף משנה"), דברי המשנה במסכת מנחות³: הנודר גדול והביא קטן לא יצא (לכל הדעות). קטן והביא גדול (כאן קיימת מחלוקת – לפי דעת רבנן) יצא, ולדעת רבי לא יצא, והרמב"ם פוסק כרבנן.

הרמב"ם מציין דוגמאות ""כבש והביא איל .. עגל והביא שור, גדי והביא שעיר", כי פסקו של הרמב"ם ש"שקטן והביא גדול יצא" אמור רק כאשר מדובר על אותו מין⁴, (ולא בשני מינים שונים⁵), כפי שהוא מדגיש במפורש בהמשך הפרק⁶.

דרוש הסבר: כיצד יוצאים ידי חובה באיל כאשר נדר "הרי עלי עולה או שלמים כבש" וכדומה, והרי יש ציווי⁷ "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת"⁸. וכיון שנדר "קטן", כגון כבש, עליו לקיים את נדרו, ועשית כאשר נדרת, וכאשר הוא מביא גדול, כגון "איל" במקום "כבש"⁹, הרי לא קיים "כאשר נדרת"?

וישנם שני אופנים להסביר זאת:

א) מצד ה"גברא" – הנודר – כאשר האדם נודר להביא קטן, סביר לומר שכוונתו לא היתה שיביא דוקא קטן ולא גדול, אלא שלא יביא פחות מכך. כוונתו היתה להביא קטן לפחות¹⁰.

1ולכן, כאשר הוא מביא גדול, הרי הוא מקיים נדרו, כי גם לכך כוון.

ב) מצד ה"חפצא" – אמנם, הנודר אמר והתכוון לקטן, כבש וכדומה, אך כיון ש"יש בכלל מרובה מעט"¹¹, (כשם ש"יש בכלל מאתים מנה"¹²), הרי בהביאו גדול, (איל במקום כבש וכדומה), נכלל בכך גם קטן (אלא שהוא מוסיף על נדרו) ולפיכך נדרו מתקיים.

ב. מחלוקת דומה במנחות ובקרבנות

ברם, אין די בכך:

כעין מחלוקת זו מופיעה לפני כן במשנה לגבי מנחות¹³: "פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע כמה פירשתי, יביא ששים עשרון, רבי אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים", בטעם למחלוקת זו מובאות בגמרא¹⁴ מספר דעות, ולבסוף מובאת דעת רב אשי "בקטן והביא גדול קמיפלגי (=חולקים) רבנן סברי: קטן והביא גדול יצא (וזה אי נמי לא נדר אלא שלשה עשרונות ומייתי חמשה לנדרו יצא"¹⁵, כלומר, אף אם נדר שלשה בלבד והביא חמשה, קיים נדרו) ורבי סובר: לא יצא",

וממשיכה הגמרא ואומרת "והא איפלגו בה חדא זמנא (=והרי כבר נחלקו במחלוקת זו לפני כן) דתנן קטן והביא גדול יצא רבי אומר לא יצא", ומשיבה הגמרא "צריכא, דאי אתמר בהא (=צריך לציין מחלוקת זו שוב, כי אילו היתה מופיעה רק לגבי המנחה) בהא קא אמרי רבנן משום דאידי ואידי קומץ הוא (=היינו אומרים שכאן סוברים רבנן כך, משום שבין במנחה גדולה ובין במנחה קטנה מקריבים קומץ אחד¹⁶) אבל התם דקא נפישי אימורין (=אך שם, שמוקרבים אימורים רבים) אימא (=נאמר) מודו ליה לרבי ("אימורין דגדול נפישי מדקטן, ואיכא למימר לא הכי נדר בההוא קאמר (רבנן) לא יצא דנפישי אימורין דידיה"¹⁶), ואי אתמר בההיא (=ואילו היתה מחלוקת זו מופיעה רק לגבי הקרבנות, היינו חושבים) בההיא קאמר רבי, אבל בהא אימא מודי להו לרבנן (=שבקרבנות סובר רבי כך, אבל לגבי מנחות הוא מסכים לדעת רבנן) צריכא".

וכיון שיש דעה שמשום "אימורין 2דגדול נפישי מדקטן ואיכא למימר לא הכי נדר"¹⁷ ואין סוברים ש"בכלל מרובה מועט", אין סביר לומר שהחידוש בטעמה של ההלכה מדוע "קטן והביא גדול יצא" הוא משום "בכלל מרובה מועט"¹⁸.

וכן אין כל כך ברור לומר, שהחידוש הוא שהאדם "הכי נדר", כאשר לא כך אמר.

ג. בקרבן הגדול אין קרבן קטן

כן נדרש ביאור:

לפי שני האופנים שלעיל (א) שהאדם הגביל מלכתחלה רק את הכמות המינימלית, (ב) שיש בכלל מרובה מועט – סביר לומר, שכאשר "נדר קטן" מותר מלכתחלה להביא "גדול".

וכיון ש"הרוצה"¹⁹ לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין²⁰ שיביא ממנו הרי נאמר בתורה²¹ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן... וכן הוא אומר²² כל חלב לה'..."²³. יותר מכך: לגבי קרבן נאמר²⁴, שיש להביא "מבחר נדריכם"²⁵,

ואם נקבל את הסברות שלעיל, יוצא לכאורה, שכאשר נודרים קטן צריך מלכתחלה להביא גדול, ולפחות כדאי לעשות כך, מצד "כל חלב לה'"²⁶.

אך מפשטות לשון הרמב"ם "קטן והביא גדול יצא" (שאף אינו מתבטא כאן כפי שאומר בהמשך לגבי נדבה²⁷, כלשון המשנה²⁸ "אם נדר כבש ונפסל אם רצה יביא בדמיו איל"²⁹) מובן, 3שאין זו ההלכה לכתחלה, אלא³⁰ רק בדיעבד יצא³¹.

לגבי קרבן עולה ויורד המובא על ארבעה חטאים³² נאמר בספר החינוך³³, ש"אם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובה, והטעם לפי שאחר שהא־ל ברוך הוא ריחם עליו ופטרו בכך אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו"³⁴.

אך ענין זה אינו קשור לכאן, כי שם מדובר על קרבנות אשר (א) חובה עליו מן התורה, ולא משום נדרו, ודוקא בכך מתאימה דעת ספר החינוך שלעיל. (ב) קרבן עשיר ועני הם במינים שונים: בהמות, עופות, ועד דלי דלות המביאים מנחה, שהיא עשירית האיפה סולת.

אך בעניננו מדובר על קרבן אשר (א) מובא מפני נדרו, (ב) מדובר על קטן וגדול באותו מין³⁵.

ומכך מובן, שכאשר נדר קטן אין הוא מתכוון גם לגדול, וכן לגבי ה"חפצא" – קרבן גדול אינו כולל את הקרבן הקטן. ומובן ההבדל בין זאת לבין האמירה שיש בכלל מאתים מנה: שם הכוונה היא לעצם המציאות שבכלל מאתים יש מנה, אך בעניננו, כאשר מקריבים שור אין בתוכו במציאות³⁶ עגל³⁷.

ולפי זה שבה ומתעוררת הקושיה – מהו הטעם של ההלכה "קטן והביא גדול יצא"?

ד. שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר

כדי להבין זאת יש לבאר תחלה את לשונו של הרמב"ם ב"כותרת" של 4הלכות נדרים – שהמצוה היא "שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר", שהרי, לכאורה, זוהי אריכות מיותרת וכפל לשון.

ולהעיר, שבמנין המצוות בתחלת ספר היד החזקה³⁸ מציין הרמב"ם רק ענין אחד – "לקיים אדם כל מה שיוציא בשפתיו..." – כי שם סגנונו קצר ביותר.

אמנם, לשון זו של הרמב"ם היא על־פי לשון הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת", ודרכו של הרמב"ם בספר היד היא לצטט לשון הפסוקים. אך בכל זאת דחוק קצת לומר כך, אם אין מכך שום מסקנה להלכה.

ולכן סביר לומר, שאין זה סתם כפל לשון, אלא יש כאן שני חיובים ודינים שונים: א) שישמור מוצא שפתיך (מוצא שפתיך תשמור), ב) ויעשה כמו שנדר (ועשית כאשר נדרת).

ההסבר לכך הוא: בכל נדר יש שני ענינים: א) דיבור בפה – המילים שנאמרו בפי הנודר. ב) תוכן הדיבור, משמעות הנדר וכוונתו.

ואלו הם שני הענינים שבפסוק: א) מוצא שפתיך תשמור – המילים שדיבר בפיו. ב) ועשית כאשר נדרת – לקיים את תוכן הנדר.

ה. רבי – מוצא שפתיך;

רבנן – כאשר נדרת

לפי זה יש להסביר את המחלוקת בין רבי לבין רבנן לגבי מי שנדר קטן והביא גדול האם יצא או לא יצא ידי חובתו, שמחלוקת זו תלויה באופן שבו מגדירים את החובה של "ועשית כאשר נדרת":

רבי סובר שמתחשבים רק ב"מוצא שפתיך", ושתוכן הנדר – "כאשר נדרת" מוגדר בהתאם לניסוח של הנדר בדיבור בפה.

ואילו רבנן סוברים שהעיקר הוא – "ועשית כאשר נדרת", לקיים את תוכן הנדר, למרות שאין זה כל כך בהתאם לדיבור הפה – מוצא שפתיך. כלומר, קיום הנדר בדיוק לפי "מוצא שפתיך" אינו מעכב.

וכל אחד מהם נוקט לשיטתו, כפי שאנו מוצאים במספר מקומות בגמרא מחלוקת בין רבי לבין רבנן לגבי ביטוי המופיע בתורה ובדברי חז"ל, וכן בלשון בני אדם – שלדעת רבי הכוונה היא כפשוטו ממש בכל הפרטים, דברים ככתבן. ולדעת רבנן אין הכרח לקבל את הדברים כפשטות הלשון בכל הפרטים, אלא בהתאם לתוכנם הכללי בלבד, כפי שדובר בהרחבה³⁹.

4ו. הכוונה – מין הצאן

וכך בעניננו – "קטן והביא גדול .. הרי עלי .. כבש והביא איל":

מצד "מוצא שפתיך" – הרי הוא אמר "הרי עלי .. כבש", שאינו כולל איל, כדלעיל. אך מצד תוכן הנדר, שהוא נדר לה'⁴⁰, שעל כך יש ציווי "כל חלב לה'" ו"מבחר נדריכם", הרי כוונתו היא להביא קרבן לה' ממין הצאן. אמירתו בפיו "כבש" היתה רק משום גורם שולי, משום שלא השיגה ידו וכדומה, אך הכוונה באומרו "כבש" היא – מין הצאן⁴¹.

ולפיכך: לדעת רבי, שמתחשבים רק ב"מוצא שפתיך", הרי גדול במקום קטן לא יצא – נדרו היה לגבי "קטן", ואין הוא יכול לצאת ידי חובת נדרו בהביאו קרבן אחר שאיננו "מוצא שפתיך" (אלא גדול).

אך לדעת רבנן מתחשבים בעיקר בתוכן נדרו – "ועשית כאשר נדרת", ולפיכך, למרות שמלכתחילה אין אומרים שיביא גדול (איל במקום כבש), כי נאמר בפסוק "מוצא שפתיך תשמור", ומלכתחילה צריך להביא כ"מוצא שפתיך" –

אך כאשר הביא גדול, איל, הוא מקיים "ועשית כאשר נדרת", ומקיים בכך את מצות התורה⁴², משום שהפרט "מוצא שפתיך תשמור" אינו מעכב.

ז. נדרי הקדש ונדרי איסור

כדי להסביר טוב יותר את פסק הרמב"ם כסברת רבנן יש להקדים ולבאר:

ב"מצות עשה של תורה" שאומר הרמב"ם⁴³ "שיקיים אדם .. נדרו בין שהיה מנדרי איסור בין שהיה מנדרי הקדש" מביא הרמב"ם שני פסוקים: שנאמר⁴⁴: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ונאמר⁴⁵: ככל היוצא מפיו יעשה.

ההבדל בין שני פסוקים אלו הוא: הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת" עוסק בנדרי הקדש, ואילו הפסוק "ככל היוצא מפיו יעשה" עוסק בנדרי איסור⁴⁶, כפי שרואים ברמב"ם עצמו, שבמנין המצוות בתחלת ספר היד החזקה, כאשר הוא מצטט רק את הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית", הוא אומר שהמצוה היא – "לקיים אדם כל מה שיוציא 5בשפתיו מקרבן או בצדקה וכיוצא בזה", ואינו מזכיר נדרי איסור.

ועל־פי האמור לעיל (בסעיף ו'), מובן ההבדל בלשון הפסוקים – לגבי נדרי איסור נאמר רק "ככל היוצא מפיו יעשה", ואילו בנדרי הקדש נאמרים שני פרטים "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת":

ההבדל בין נדרי איסור לבין נדרי הקדש הוא: בנדרי איסור נוצר האיסור רק מדיבורו של האדם, שלולא אמירתו אין האיסור קיים, ולכן החובה בנדרים אלו היא לקיים "ככל היוצא מפיו יעשה", שהרי דיבורו הוא היוצר את האיסור.

לעומת זאת בנדרי הקדש, הרי הנדר גורם לכך שהחובה הקיימת בתורה – חובה של קרבן לה' או של צדקה וכדומה – תחול על האדם,

[וכפי שהוסברו בהרחבה⁴⁷ דברי הרמב"ם בסוף הלכות נדרים: אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר, מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסור, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק, שנאמר⁴⁸ נדרי לה' אשלם –

שבנדרי הקדש, הרי על ידי נדרו לא זו בלבד שחלה עליו חובה של נדר, אלא חלה עליו חובה מן התורה – של קרבן וצדקה וכדומה, נוצר כאן חפצא של מצוה, ולכן "לא ישאל עליהן..."],

ולכן קיימת בנדרי הקדש (לפי פסק הרמב"ם כדעת רבנן), גם ההלכה "ועשית כאשר נדרת" – שמקיימים את הנדר כאשר מתבצעת כוונת הנדר (כקרבן לה', או צדקה וכו'), אף כאשר אין זה בדיוק כ"מוצא שפתיך"⁴⁹.

ח. קרבן – התקרבות לה'

ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:

ידוע, שקרבן הוא מלשון קירוב⁵⁰. ומהות הקרבנות היא – "אדם⁵¹ כי יקריב מכם קרבן לה'", קירובו של היהודי לקדוש־ברוך־הוא, כשהוא מקרב ומקריב את כוחותיו וכשרונותיו לקדוש־ברוך־הוא.

וזהו ההבדל בין הקרבנות לבין מצוות אחרות: המצוות הן "איברים וגידים" פרטיים, רמ"ח מצוות עשה הן 6כנגד רמ"ח איברים⁵², ושס"ה מצוות לא תעשה הן כנגד שס"ה גידים⁵³, ובכל מצוה – מצוה מלשון צוותא וחיבור – מקשרים איבר או גיד מסויים⁵⁴ אל הקדוש־ברוך־הוא⁵⁵.

ואילו מהותם של הקרבנות היא שהיהודי מתמסר כולו, ומתקרב כולו לה'.

ענין זה מודגש גם לפי הסברו של הרמב"ן⁵⁶ מדוע מכפרים הקרבנות, "שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה .. דמו (של הקרבן) תחת דמו, נפש תחת נפש...". קרבן הוא במקום גופו ונפשו, כי על ידו מוסר הוא את כל גופו ונפשו לה'.

זאת ועוד: מהותו של הקרבן היא ענין התשובה, כפי שמובן גם מדברי הרמב"ן הנ"ל, שהתשובה היא מעל לכל המצוות, ולכן על ידי התשובה מתכפרים כל הפגמים שנוצרו עקב העבירות ואי־קיום מצוות עשה.

ויש לומר, שזהו אחד הטעמים לכך שפרשת הקרבנות פותחת בקרבנות הבאים בנדר ובנדבה, כפי שאומר רש"י מיד בתחלת הפרשה⁵⁷ "בקרבנות נדבה דיבר הענין", ורק לאחר מכן ממשיכה התורה בקרבן חטאת ואשם – קרבנות חובה⁵⁸,

כי על ידי הקרבנות מתקרב היהודי כולו לה', וענין זה אינו מתבטא כל כך בקרבנות חובה, שמשום שהם חובה ניכר בהם בעיקר קיום ציווי ה' להביא חטאת או אשם על חטא וכדומה, אלא דוקא בקרבנות נדבה, שיהודי מתקרב לה' בנדיבות לבו.

ט. כוונת הנודר – התקרבות כללית לה'

לפי זה יש לבאר בעניננו מדוע הנודר קטן והביא גדול יצא:

כאשר יהודי נודר להביא קרבן, הרי אין כוונתו לקיים מצוה פרטית מסויימת – "מוצא שפתיך תשמור" וכדומה – אלא, כדלעיל, בכוונתו לקיים את הענין הכללי של הקרבת עצמו, התמסרותו המוחלטת לקדוש־ברוך־הוא,

כדברי חז"ל⁵⁹ לגבי המילה "נפש"⁶⁰ 7המופיעה בקרבן מנחה של נדבה, "אמר הקדוש־ברוך־הוא מי דרכו להביא מנחה, עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני".

ויש לומר, שההוספה "מעלה אני עליו" כוונתו שיש לו בכך גם נתינת כח מלמעלה, הענין של "הקריב נפשו" נעשה בדרגה גבוהה יותר מכפי שביכולתו להגיע בכחותיו ועבודתו שלו, והוא מגיע לדרגה ש"הקדוש־ברוך־הוא מעלה עליו",

ולכן בקיום מצוה מסויימת זו הוא נכלל במצוה הכללית – צוותא וחיבור כללי של היהודי אל הקדוש־ברוך־הוא על ידי נדבת והקרבת הקרבנות.

ולכן חשוב כאן בעיקר הענין הכללי, התמסרותו המוחלטת של היהודי והתקרבותו לה' לגמרי.

י. "קטן" ו"גדול" ברוחניות

לפי זה יש לבאר את המילים "קטן" ו"גדול" ברוחניות:

בתחלת עבודתו הרוחנית שרוי היהודי במצב של קטנות, אך כיון שמדובר בענין הקרבנות, בקירוב כל נפשו לאלקות, ובהקרבת עצמו, הרי זהו קירוב וקרבן "גדול", בדומה למבואר⁶¹ אודות הקשר שבין יראה תתאה (קבלת עול) לבין יראה עילאה.

ולכן "והביא גדול" – זה מביא לידי הקרבה וקירוב באופן של גדלות, שגם בגלוי ובכל כוחות נפשו הוא מתקרב לגמרי לה'.

ועל ידי עיסוק בתורת הקרבנות הרי כאילו הקריב קרבן⁶² ו"תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם"⁶³, ומכך "כאילו" נגרם ל"נבנה מקדש" בפועל, בביאת משיח צדקנו, ושם "הקריב קרבן" בפועל, ויותר מכך – נקריב לפניך כמצות רצונך⁶⁴, בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו ממש.