6
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כנגד רמ"ח איברים52, ושס"ה מצוות לא תעשה הן כנגד שס"ה גידים53, ובכל מצוה – מצוה מלשון צוותא וחיבור – מקשרים איבר או גיד מסויים54 אל הקדוש־ברוך־הוא55.
ואילו מהותם של הקרבנות היא שהיהודי מתמסר כולו, ומתקרב כולו לה'.
ענין זה מודגש גם לפי הסברו של הרמב"ן56 מדוע מכפרים הקרבנות, "שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה .. דמו (של הקרבן) תחת דמו, נפש תחת נפש...". קרבן הוא במקום גופו ונפשו, כי על ידו מוסר הוא את כל גופו ונפשו לה'.
זאת ועוד: מהותו של הקרבן היא ענין התשובה, כפי שמובן גם מדברי הרמב"ן הנ"ל, שהתשובה היא מעל לכל המצוות, ולכן על ידי התשובה מתכפרים כל הפגמים שנוצרו עקב העבירות ואי־קיום מצוות עשה.
ויש לומר, שזהו אחד הטעמים לכך שפרשת הקרבנות פותחת בקרבנות הבאים בנדר ובנדבה, כפי שאומר רש"י מיד בתחלת הפרשה57 "בקרבנות נדבה דיבר הענין", ורק לאחר מכן ממשיכה התורה בקרבן חטאת ואשם – קרבנות חובה58,
כי על ידי הקרבנות מתקרב היהודי כולו לה', וענין זה אינו מתבטא כל כך בקרבנות חובה, שמשום שהם חובה ניכר בהם בעיקר קיום ציווי ה' להביא חטאת או אשם על חטא וכדומה, אלא דוקא בקרבנות נדבה, שיהודי מתקרב לה' בנדיבות לבו.
ט. כוונת הנודר – התקרבות כללית לה'
לפי זה יש לבאר בעניננו מדוע הנודר קטן והביא גדול יצא:
כאשר יהודי נודר להביא קרבן, הרי אין כוונתו לקיים מצוה פרטית מסויימת – "מוצא שפתיך תשמור" וכדומה – אלא, כדלעיל, בכוונתו לקיים את הענין הכללי של הקרבת עצמו, התמסרותו המוחלטת לקדוש־ברוך־הוא,
הערות
- 52. רמב"ם בסוף הקדמתו לספר היד ובהקדמתו לסהמ"צ (ממכות כג, סע"ב. וראה תנחומא תצא ב).
- 53. זח"א קע, ב.
- 54. נוסף על ענין הכללי – קדשנו במצותיו, הצוותא.
- 55. ראה לקו"ת עה"פ תמים תהי' (נצבים מה, ג).
- 56. פרשתנו א, ט. וראה גם של"ה שם – מרקנטי.
- 57. ראה בהנסמן בהערה 2.
- 58. ראה גם לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 13 ואילך.
- 59. מנחות קד, ב. הובא בפרש"י פרשתנו ב, א (בשינויים).
- 60. פרשתנו שם. (משיחת י"ג תשרי תשמ"ה)
מדרש תנחומא, כי תצא ב׳ - הטקסט מספריא
יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֵת הָאֵם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים (משלי ד, כג). אָמַר רַב אַדָּא, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְוֹת עֲשֵׂה יֵשׁ בַּתּוֹרָה כְּמִנְיַן אֵיבָרִין שֶׁבָּאָדָם, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם צוֹעֲקִים עַל הָאָדָם, עֲשֵׂה אוֹתָנוּ שֶׁתִּחְיֶה בִּזְכוּתֵנוּ וְתַאֲרִיךְ יָמִים. וּשְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַד שֶׁהִיא שׁוֹקַעַת, צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת לָאָדָם, גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁהִגִּיעַ יָמֶיךָ לַיּוֹם הַזֶּה, אַל תַּעֲבוֹר בִּי אֶת הָעֲבֵרָה הַזֹּאת, וְאַל תַּכְרִיעַ אוֹתְךָ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה. הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. וְכָל מִצְוָה וּמִצְוָה נִזְכָּר מַתַּן שְׂכָרָהּ, כְּגוֹן כִּבּוּד אָב וָאֵם, וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן אֲרִיכוּת יָמִים. וְיֵשׁ מִצְוֹת שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בָּנִים, כְּמוֹ שָׂרָה שֶׁאֵרְחָה אֶת הָאוֹרְחִים, וְשׁוּנַמִּית עַל שֶׁקִּבְּלָה אֶת אֱלִישָׁע. וְיֵשׁ עֲבֵרָה טְעוּנָה סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק. וְאֵין לְךָ מִצְוָה קַלָּה בְּכָל הַמִּצְוֹת יוֹתֵר מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן. וּמַה שְׂכָרָהּ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהִכְנִיס פּוֹעֲלִים לְשָׂדֵהוּ לִנְטֹעַ וְלֹא גִּילָה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעָתָן. לָעֶרֶב, כָּל מִי שֶׁנָּטַע אִילָן אֶחָד, נָתַן לוֹ זָהוּב אֶחָד. הִתְחִילוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְאוֹמְרִין, וּמַה זֶה שֶׁלֹּא נָטַע אֶלָּא אִילָן אֶחָד קַל וּפָחוֹת, נָתַן לוֹ זָהוּב אֶחָד. אָנוּ שֶׁנָּטַעְנוּ הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה שְׂכַר שִׁלּוּחַ הַקֵּן, שְׂכָרָהּ אֲרִיכַת יָמִים. שְׂכַר מִצְוַת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִסָּרוֹן וְטֹרַח וַהֲחָיַית נַפְשׁוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ לֹא פֵּרֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֵׂי מִצְוָה בַּתּוֹרָה, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אוֹתָן מֵעַצְמָן, לְהַרְבּוֹת שָׂכָר. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ, אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. לְכָךְ כְּתִיב: מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָלָה לְרֹאשׁ הָאִילָן לְקַיֵּם מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן וְנָפַל וָמֵת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ, לֹא שֶׁתִּרְאֶה אוֹתָן בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת וְתַעֲלֶה אַחֲרֶיהָ. אָמַר הַכָּתוּב, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, צָרִיךְ אָדָם לְהַחְזִיק טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו. לָמָּה, שֶׁהַיִּסּוּרִין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יב). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִם מֵת לְאָדָם בֵּן, לֹא יְהֵא קוֹרֵא תִּגָּר, שֶׁהַבֵּן מְרַצֶּה אוֹתוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בֶּן בִּתּוֹ, וּבָא אַחֵר וְרָצָה אֶת הַמֶּלֶךְ לְבֶן בִּתּוֹ. אוֹמֵר אוֹתוֹ בֶּן בִּתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַחְזִיק לוֹ טוֹבָה לְאוֹתוֹ שֶׁרִיצָּהוֹ. כָּךְ אִם מֵת בֶּן אָדָם, יַחְזִיק טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁרִצָּה הַבֵּן אֶת אָבִיו לְבוֹרְאוֹ. לָמָּה, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וְגוֹ'. לְכָךְ אָמַר דָּוִד, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ. אִם בָּאוּ יִסּוּרִים עַל הָאָדָם, יַעֲמוֹד בָּהֶן וִיקַבְּלֵן. לָמָּה, שֶׁאֵין סוֹף לְמַתַּן שְׂכָרוֹ. וּמִנַּיִן אַתָּה לָמֵד. מִשֵּׁן וְעַיִן, שֶׁעֶבֶד עִבְרִי יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא לוֹ כַּפָּרָה. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, מָה מִי שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נֶאֱמַר, לְמַעַן יִיטַב לָךְ. אָדָם שֶׁמֵּת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּכַפֵּר לוֹ. וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, אִם אֵין לְךָ בָּנִים, בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בָּנִים. דָּבָר אַחֵר, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, אִם שִׁלַּחְתָּן, כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם (ישעיה נט, יח). מַה כְּתִיב: עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל שׁוֹבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם, גּוֹאֲלָם חָזָק, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם (ירמיה נ, לג-לד). וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרוֹת לְאַרְנוֹן (ישעיה טז, ב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קוֹרֵא דָּגָר וְלֹא יָלָד עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט וְגוֹ' (ירמיה יז, יא). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (שם פסוק יב). מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר קוֹרֵא דָּגָר, אוֹמֵר כִּסֵּא כָבוֹד. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקּוֹרֵא הַזֶּה מֵבִיא בֵּיצִים אֲחֵרִים מִשְּׁאָר עוֹפוֹת וְיוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיּוֹצְאִין מִקְּלִפֵּיהֶן וְיֵצְאוּ אֶפְרוֹחִים, וְהֵן עוֹלִין אַחֲרָיו וּמוֹרְטִין אֶת כְּנָפָיו. כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה לִפְרֹחַ, אֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁנִּמְרְטוּ כְּנָפָיו. מָצָא אוֹתוֹ חַיָּה אוֹ שֶׁרֶץ, אוֹכְלוֹ. מִי גָּרַם לוֹ. עַל שֶׁגָּזַל בֵּיצִים שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כָּךְ יִהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמוֹאָבִים וַעֲמוֹנִים שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּכִסֵּא כְּבוֹדוֹ וְהֶחְרִיבוּ מִקְדָּשׁוֹ וְשָׂרְפוּ הֵיכָלוֹ וְהִגְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְאַבֵּד אֶת זִכְרָם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדוֹם תִּהְיֶה וְגוֹ'.
רש"י על ויקרא ב׳:א׳ - הטקסט מספריא
ונפש כי תקריב. לֹא נֶאֱמַר נֶפֶשׁ בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה אֶלָּא בַּמִּנְחָה, מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי. אָמַר הַקָּבָּ"ה, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ (מנחות ק"ד):
סלת יהיה קרבנו. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה סְתָם, מֵבִיא מִנְחַת סֹלֶת, שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבַּמְּנָחוֹת וְנִקְמֶצֶת כְּשֶׁהִיא סֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן; לְפִי שֶׁנֶּאֶמְרוּ כָּאן חֲמִשָּׁה מִינֵי מְנָחוֹת, וְכֻלָּן בָּאוֹת אֲפוּיוֹת קֹדֶם קְמִיצָה חוּץ מִזּוֹ, לְכָךְ קְרוּיָה מִנְחַת סֹלֶת:
סלת. אֵין סֹלֶת אֶלָּא מִן הַחִטִּין, שֶׁנֶּאֱמַר סֹלֶת חִטִּים (שמות כ"ט), וְאֵין מִנְחָה פְּחוּתָה מֵעִשָּׂרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת … לְמִנְחָה (ויקרא י"ד) — עִשָּׂרוֹן לְכָל מִנְחָה:
ויצק עליה שמן. עַל כֻּלָּהּ:
ונתן עליה לבנה. עַל מִקְצָתָהּ — מַנִּיחַ קֹמֶץ לְבוֹנָה עָלֶיהָ לְצַד אֶחָד. וּמָה רָאִיתָ לוֹמַר כֵּן? שֶׁאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי בַּתּוֹרָה אֶלָּא לְמַעֵט; דָּ"אַ: שֶׁמֶן עַל כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָל עִמָּהּ וְנִקְמָץ עִמָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, וּלְבוֹנָה עַל מִקְצָתָהּ, שֶׁאֵינָהּ נִבְלֶלֶת עִמָּהּ וְלֹא נִקְמֶצֶת עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר עַל כָּל לְבֹנָתָהּ, שֶׁלְּאַחַר שֶׁקָּמַץ מְלַקֵּט אֶת הַלְּבוֹנָה כֻּלָּהּ מֵעָלֶיהָ וּמַקְטִירָהּ (ספרא):
ויצק, ונתן, והביאה. מְלַמֵּד שֶׁיְּצִיקָה וּבְלִילָה כְּשֵׁרִים בְּזָר (שם):
ונפש כי תקריב AND WHEN A PERSON (or “A SOUL”) WILL OFFER — Nowhere is the word נפש employed in connection with free-will offerings except in connection with the meal-offering. For who is it that usually brings a meal-offering? The poor man! The Holy One, blessed be He, says, as it were, I will regard it for him as though he brought his very soul (נפש) as an offering (Menachot 104b).
סלת יהיה קרבנו [AND WHEN A PERSON WILL OFFER A MEAL OFFERING] HIS OFFERING SHALL BE OF SIFTED FINE FLOUR — i. e. if one says, “I take upon myself the obligation to bring a מנחה”, without further defining it, he must bring that which is termed “the meal-offering of fine sifted flour” (מנחת סלת) which is that mentioned first among the different meal-offerings) since the קומץ is taken from it whilst it is yet flour (whilst in the case of other meal-offerings this is done after they have been baked), as is explained further on in this section (cf. Menachot 104b). — Because there are five different meal-offerings enumerated here all of which had to be brought ready baked beforẹ the קמץ was taken of them with the exception of this, therefore this alone is technically termed “a meal-offering of flour’ (though the others too had to be made of sifted fine flour).
סלת — The term סלת always denotes “fine flour of wheat”, as it is said, (Exodus 29:2) “fine flour (סלת) of wheat” (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 2). No meal-offering is ever less than one tenth part of an ephah of flour, as it said, (Leviticus 14:21) “and one tenth deal of flour … for a meal-offering”, i. e. there must be a tenth part for every kind of meal-offering (cf. Menachot 99a).
ויצק עליה שמן AND HE SHALL POUR OIL UPON IT — upon the whole of it (of the flour) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 14),
ונתן עליה לבנה AND PUT FRANKINCENSE THEREON — upon a part of it: he lays a fistful of frankincense upon one side of it. And what reason have you (lit., what do you see) to say so? Because there is a rule: when in the Torah a רבוי, i. e. a term usually intended to include a particular detail) follows one of a similarly inclusive character, the latter implies a restriction). Another explanation of why I say that oil has to be poured upon the whole meal-offering is, because it (the oil) has to be mingled with it (the מנחה) and has to undergo the קמיצה (the taking of a fistful of the mass) together with it, as it is stated, “[and he shall take thereout by grasping a fistful] of the flour thereof and of the oil thereof”; frankincense, however, has to be put only upon a part of it, since it is not mingled with it and has not to undergo the קמיצה together with it, because it is said immediately afterwards, “besides (i. e. in addition to) all the frankincense thereof” (cf. Rashi on that passage), — which implies that after he had taken the קמץ he picks all the frankincense from off it and offers it (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 14-18; cf. also Sota 14b)
. … ויצק ונתן … והביאה AND HE SHALL POUR … AND HE SHALL PUT … AND then HE SHALL BRING IT [TO AARONS SONS] — This teaches us that the pouring of the oil and the mingling it (with the flour) is valid even if done by non-priests (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 10 19: Menachot 9a).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לד הוספות עקב מאותו ספר מנחות קד, א
- לקוטי שיחות כרך יב ויקרא שיחה ב מאותו ספר מנחות קד, ב
- לקוטי שיחות כרך טו בראשית שיחה ד מאותו ספר מנחות קד, ב
- לקוטי שיחות כרך טז שמות שיחה ג מאותו ספר מנחות קד, רע"א
- לקוטי שיחות כרך יז ויקרא שיחה ד מאותו ספר מנחות קד, ב
- לקוטי שיחות כרך יז ויקרא שיחה ד מאותו ספר מנחות קד, ב
- לקוטי שיחות כרך יז פרקי אבות שיחה ז מאותו ספר מנחות קד, ב
- לקוטי שיחות כרך כז ויקרא שיחה א מאותו ספר מנחות קד, ב
- לקוטי שיחות כרך כז ויקרא שיחה ב מאותו ספר מנחות קד, ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ז מנחות קד, ב