189

כלומר: כיון שהגביעים וכדומה היו למען נוי המנורה, כדברי רש"י⁴² "לא היו בה אלא לנוי", לכן ציותה התורה שהם ייעשו באופן של "משוקדים", שזהו מעשה אומנות המביא לידי כך שצורת הגביע וכדומה תהיה במירב הנוי והיופי.

מכך מובן, שלאחר שהתורה אומרת ש"נוי" המנורה דורש מעשה אומנות באופן של "משוקדים", אין מקום להבדיל באותה המנורה בין הגביעים לבין הכפתורים והפרחים; ברור, שכל חלקי המנורה⁴³ צריכים להיעשות באופן אומנותי זה.

ובכך שהתורה מציינת זאת רק לגבי פרט אחד של המנורה – רק לגבי ה"גביעים", או רק לגבי הכפתורים והפרחים – אין הכוונה להוציא את הפרטים האחרים, אלא, להיפך: פסוק זה בא ללמד מפרט זה על הפרטים האחרים, כמצוי במקומות אחרים.

או באופן שונה מעט:

כיון ש"משוקדים" הוא פרט ב"נוי" המנורה, הרי במילא חלה החובה לעשות את המנורה באופן של "משוקדים", לא רק מפני ציווי מפורש על כך, אלא אף מפני הציווי הכללי של של "כל חלב לה'"⁴⁵, כפי שמסביר הרמב"ם⁴⁶, ש"כל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב", צריך להיעשות "מן היפה המשובח ביותר .. מן הנאה והטוב"⁴⁷, ועל־אחת־כמה־וכמה בעניננו, כאשר מדובר על כלי המקדש.

כלומר: בחובה של "משוקדים" יש שני דינים: א) החובה של "משוקדים" כציווי ופרט במנורה – וציווי זה בפסוק מוסב במפורש⁴⁸ רק לגבי הגביעים, או רק לגבי הכפתורים והפרחים, באופן ש"אין לו הכרע". ב) כחלק מן הציווי הכללי של "ואנוהו", "כל חלב לה'" – שמציווי זה חלה החובה של "משוקדים" על הגביעים, על הכפתורים ועל הפרחים בשווה – "הכל משוקדים"⁴⁹.

לפי זה מובן מדוע הענין ש"משוקדים" – "אין לו הכרע" מביע ספק רק לגבי פירוש הפסוקים, אך אין לכך השלכה לגבי הלכה למעשה, כי בכל אופן חל הדין של "משוקדים" על כל פרטי המנורה.