תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כו יתרו

שיחה ג

רשימת העמודים (16) מצוטט ב־8 עמודים חיפוש חדש

132שיחה ג

א. חובת קיום מצוות בני נח

הרמב"ם אומר בספרו "היד החזקה"¹: "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל, שנאמר² מורשה קהלת יעקב³, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר⁴ ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצוות, וכן ציוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל ייהרג".

מדברי הרמב"ם מובן בפשטות, שהחובה "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח" קשורה ל"מתן תורה". ויותר מכך מודגש בהלכה הבאה בדברי הרמב"ם⁵: "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם... והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן".

יש להבין: מהו הקשר בין קיום שבע המצוות על ידי בני נח לבין עם ישראל,

ג עד אשר חלה על ישראל החובה "לכוף את כל באי העולם" לקיים את שבע המצוות. וכן יש להבין מהו הקשר בין קיום מצוות בני נח לבין מתן תורה ומשה רבינו, שהרי יש לקיימן כי "ציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה והודיענו⁶ על ידי משה רבינו"⁷?

ב. גר תושב, בן נח וגוי

לכאורה, ניתן להסביר את הסיבה לכך שקיום שבע המצוות צריך להיות "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא 132בתורה...", על־פי מה שהראשונים⁸ מגדירים את ההבדלים שבין התארים השונים המצויים לגבי מי שאינו יהודי: גר תושב, בן נח (ועובד עבודה זרה, עכו"ם^*, כותי⁹):

גר תושב הוא מי שקבל על עצמו בבית דין של ישראל לקיים את שבע מצוות בני נח, "וכיון שקבלן בבית דין הוא נקרא בשבע מצות אלו מצווה ועושה וכי הא אנו מצווין להחיותו .. ובן נח הוא שלא קבלם בבית דין, אלא דקים לן שמקיים אותן מעצמו והוא נדון בהם כמו שאינו מצווה ועושה"¹⁰, וגוי סתם הוא מי שאינו נזהר בקיום שבע המצוות¹¹.

לפי זה יוצא, לכאורה, שבמתן תורה התבטלה החובה של בני נח לקיום מצוותיהם, כדברי הגמרא¹² על הפסוק¹³ "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים" – "ראה ז' מצוות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להן", ובהמשך מסכמת הגמרא "לומר, שאפילו מקיימין אותן אין מקבלים עליהם שכר .. כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה", "אין מצווין לקיימן"¹⁴.

ובמתן תורה חלה חובה חדשה לגבי שבע המצוות: הקדוש־ברוך־הוא הורה בתורה שבני נח חייבים בשבע המצוות, ואז התחדש דין חדש, שכאשר בן נח מקבל על עצמו את שבע המצוות בבית דין של ישראל, הרי הוא "מצווה ועושה"¹⁵ לגבי שבע מצוות אלו¹⁶.

ולכן פוסק הרמב"ם שעליהם לקבל ולקיים מצוות אלו "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו"¹⁷, כי הציווי שהיה 133לפני כן – התבטל¹⁸.

אך אין ליישב כך את דברי הרמב"ם, כי:

א) מדברי הרמב"ם בהמשך, "והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן"¹⁹, מובן, לכאורה, שהציווי לבני נח חל "מקודם" ולא התבטל²⁰.

ב) הסבר זה מיישב רק את דברי הרמב"ם בהלכה השניה שבן נח נקרא "גר תושב" ומ"חסידי אומות העולם" דוקא כאשר הוא מקבל על עצמו ומקיים את שבע המצוות "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא...".

אך עדיין אין מובנת ההלכה הקודמת שהובאה לעיל מדברי הרמב"ם – "ציוה משה רבינו... (כהמשך לתחילת ההלכה: משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל... ) לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", שזו אינה הלכה לגבי קבלת המצוות על ידי בני נח, אלא זהו ציווי על ישראל, שהם חייבים לכפות על בני נח את קבלת המצוות – ומהו הקשר בין קיום מצוות בני נח לבין ישראל, עד כדי שחובתם "לכוף"?

ג. המקור לקיום שבע מצוות בני נח – בתורת ישראל

המקור לציווי זה לישראל, הוא מפני ש"ציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נח מקודם נצטוו בהן", שהרי, לכאורה: לשם מה הודיע לנו הקדוש־ברוך־הוא על ידי משה רבינו ו"ציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה" "שהנחיל לישראל" על שבע מצוות בני נח? מכך מובן, לכאורה, שזוהי חובה המוטלת על ישראל, והענין של "מקודם", הוא מאמר מוסגר, שהציווי לבני נח כבר התחיל לפני כן.

לפי זה יש לומר יותר מכך, שהטעם לחובתם של ישראל "לכוף..." נובע מעצם העובדה שבני נח צריכים לקבל ולקיים את שבע המצוות שלהם "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה..." – כי הקשר שבין בני נח לבין התורה הוא רק באמצעות ישראל, אשר להם ניתנה התורה.

אך מהו ההסבר לקשר זה, שהיהודי צריך לעסוק ב"לכוף את כל באי העולם..."?

134ד. "לכוף... לקבל מצוות שנצטוו בני נח" – לאו דוקא גר תושב

יותר מכך: מדברי הרמב"ם מובן, שחובתם של ישראל "לכוף את כל באי העולם..." אינה קשורה להלכה "והוא שיקבל אותן .. מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה...":

הגאון הרוגוטשובי²¹ אומר, שלשיטת הרמב"ם מדובר בשני סוגים: א) גר תושב, וזאת דוקא כאשר קבל על עצמו בבית דין, לפני שלשה חברים. ב) בן נח שלא קבל על עצמו את שבע המצוות בבית דין, או²² בתקופתנו, כאשר אין היובל נוהג, וממילא "אין מקבלין גר תושב"²³, והוא מקיים את שבע המצוות, שגם לגביו "מצווין עליו להחיותו"^*.

וכיון שגם לגבי בן נח שאיננו גר תושב נאמר ש"מצווין עליו להחיותו", הרי הכרחי לומר, שבדברי הרמב"ם "ציוה משה רבינו .. לכוף .. לקבל מצוות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל ייהרג", כוונתו אינה דוקא לקבלה "בפני שלשה חברים" (בבית דין) כדי להיות גר תושב, אלא אף לקבלה סתמית של קיום שבע המצוות – הדין של בן נח רגיל. כלומר, ההלכה "לכוף את כל באי העולם לקבל..." אינה קשורה דוקא לדינו של גר תושב.

לפי זה יובן הסדר בדברי הרמב"ם בהלכה שלעיל, ואלה דבריו: "ציוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל ייהרג. והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים".

מדברי הרמב"ם "לכוף... לקבל מצוות שנצטוו" ומכך שאין הוא מוסיף מיד אחרי "לקבל מצוות שנצטוו": "ויהיו כגרים תושבים" וכדומה, כדוגמת לשונו במקום אחר²⁴, מובן, שהענין של "והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב" הוא ענין נפרד, ואיננו פירוש (ותנאי) בענין של "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח". וברור שהציווי "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח" הוא למען עצם קבלתם את המצוות 135שנצטוו עליהן, ולא למען היותם "גר תושב"²⁵,

כפי שמובן גם מדברי ה"כסף משנה"²⁶: לגבי עבד שלא נימול אומר הרמב"ם²⁶ "מותר לקיימו ובלבד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח .. אבל אם לא קבל עליו שבע מצוות ייהרג מיד", והסיבה לכך היא²⁷ מפני ש"צוה משה... לכוף את כל באי העולם... וכל מי שלא יקבל יהרג". הראב"ד משיג על כך, ואומר "אין לנו עתה להרוג איש", ועל כך אומר בעל "כסף משנה": "אין כאן השגה על דברי רבינו .. ואם אין ידינו תקיפה בעוונותינו לא מפני זה היה לו להניח מלכתוב הדין".

מכך מובן, שהחובה "צוה... לכוף... לקבל מצוות... וכל מי שלא יקבל ייהרג" קיימת בתוקפה גם²⁸

25) וכדמוכח גם מזה שבהציווי לכוף אומר הרמב"ם "לקבל מצות שנצטוו" – "לקבל" סתם, ולא לקבל בפני שלשה חברים (וראה לקמן בפנים ובהערה 34).

26) הל' מילה שם.

27) כמ"ש בכס"ד שם. בתקופתנו^*, כאשר אין היובל נוהג²⁹, 136וגם כאשר "אין ידינו תקיפה"³⁰. ואילו לגבי גר תושב פוסק הרמב"ם³¹ ש"אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג"³².

וההבדל בין שני דינים אלו – "צוה... לכוף... לקבל מצוות שנצטוו בני נח", לבין "גר תושב" – הוא: הציווי ש"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח" הוא: (א) ציווי כללי, "ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן שהיובל נוהג" כלשונו בהל' איסו"ב פי"ד סה"ט. אלא שבזה בא רק לפרש הדין בנוגע לגר תושב (אבל לא בנוגע לעבד זה שהוא רק "כגר תושב"). משא"כ בהל' איסו"ב שם הרי כתב "אלא יהי' גר תושב מותר לקיימו בעבודתו כשהוא גר תושב" (והיינו שאיירי שם ב"גר תושב" ממש^**), ולכן כותב "אין מקיימין עבד כזה (שהוא גר תושב) אלא בזמן שהיובל נוהג". ועצ"ע.

30) וכן מוכח בתויו"ט אבות פ"ג מי"ד דמפרש מאמר רע"ק במשנה שם "חביב אדם שנברא לגבי "כל באי העולם". (ב) זהו דין בדיניהם של ישראל, שחובתם לכפות על בני נח לקבל את המצוות שנצטוו בני נח. (ג) חובתם של ישראל להשפיע על קיום המצוות על ידי בני נח אינה תלויה באופן קבלתן מצד בני נח – אין הם חייבים לקבל זאת על עצמם לפני שלשה חברים³³, בית דין של ישראל³⁴.

136(ד) אופן הקבלה אינו חייב להיות דוקא "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה"³⁵.

לעומת זאת, הענין של גר תושב הוא (א) דין מיוחד החל על בן נח שרוצה לקבל זאת על עצמו, (ב) דין זה חל דוקא כאשר בן נח מקבל זאת על עצמו "בפני שלשה חברים"³⁴, (ג) הקבלה צריכה להיות דוקא "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה", "אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב".

כלומר, הדין "לכוף את כל באי העולם לקבל..." אינו קשור לדין הקבלה בבית דין של ישראל, אשר התחדש במתן תורה, ועל ידו בן נח נעשה גר תושב, מצווה ועושה^*.

ה. קבלת המלכות וקבלת המצוות

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר את לשון הרמב"ם "ציוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם", ולא ניסוח "להשתדל" שכל באי העולם יקבלו³⁶ מצות שנצטוו בני נח וכדומה. הציווי הוא דוקא באופן של "לכוף".

ויש לומר על כך: לגבי גר תושב ישנה מחלוקת³⁷: "איזהו גר תושב, כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים – דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח".

הרמב"ם פוסק במספר מקומות³⁸ כדברי חכמים³⁹, שהוא צריך לקבל על עצמו את כל שבע המצוות. אבל בהלכות איסורי ביאה⁴⁰, הוא מתבטא בניסוח אחר: "אי זה הוא גר תושב, זה עכו"ם שקבל עליו שלא יעבוד כוכבים ומזלות, עם שאר המצוות שנצטוו בני נח". ולכאורה יש לשאול: כיון שהוא חייב לקבל על עצמו את כל שבע המצוות, ובכללן גם "שלא לעבוד עבודת כוכבים", מדוע יש לציין זאת כאן בנפרד⁴¹?

137ההסבר לכך הוא: נאמר במכילתא על הפסוק⁴² "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני": "למה נאמר, לפי שנאמר אנכי ה' אלקיך, משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו את מלכותי אגזור עליהם, שאם מלכותי לא יקבלו, גזרותי לא יקבלו. כך אמר המקום לישראל: אנכי ה' אלקיך, לא יהיה לך. אני הוא שקבלתם מלכותי (במצרים⁴³), אמרו לו כן, וכשם שקבלתם מלכותי – קבלו גזרותי".

כלומר, במתן תורה⁴⁴ היו שני ענינים: קבלת מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא, וקבלת הגזירות – המצוות. הענין המיוחד של קבלת המלכות מתבטא גם⁴⁵ בכך ש"אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום"⁴⁶, ולא כן לגבי קבלת הגזירות, המצוות, בדברות האחרים⁴⁷, ובכלל בכך ש"תורה צוה לנו משה מורשה – תורה בגימטריא תרי"א"⁴⁸.

ו. גם אצל גר יש קבלת המלכות וקבלת המצוות

לפי זה מובן מדוע מפריד הרמב"ם בין הציווי שלא לעבוד עבודה זרה לבין 138שאר המצוות – "אי זה הוא גר תושב, זה עכו"ם שקבל עליו שלא יעבוד כוכבים ומזלות עם שאר המצוות...":

כשם שאצל ישראל היו במתן תורה שני ענינים – קבלת מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא, הכוללת שלילת עבודה זרה, "אנכי" ו"לא יהיה לך", וקבלת המצוות בשאר הדברות, כדלעיל.

בדומה לכך קיימים שני ענינים אלו אצל כל גר, אשר "מודיעין אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת כוכבים ומזלות"⁴⁹ – שזוהי קבלת מלכותו, וכן "מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות..."⁴⁹ – קבלת המצוות,

וכך גם לגבי גר תושב, שיש בו "קצת גירות"⁵⁰, בקשר לשבע המצוות.

כיון שקבלתו על עצמו אינה באה בכפיה, אלא מרצונו הטוב, צריכים להיות גם כאן שני ענינים אלו: הקבלה "שלא יעבוד כוכבים ומזלות" – קבלת מלכותו, והקבלה לקיים "שאר המצוות שנצטוו בני נח" – קבלת המצוות⁵¹.

לפי זה גם מובן מדוע מפרט זאת הרמב"ם דוקא בהלכות איסורי ביאה – כי רק שם מופיע הדין של גר תושב בהמשך לדיני גירות⁵².

139ז. תכלית מתן תורה – מלכות ה' בעולם כולו

לפי זה יש לומר, שכך הוא לגבי "כל באי העולם", גם אלו שאינם חפצים לקבל על עצמם את שבע המצוות לפני בית דין של ישראל כדי להיות גר תושב, שקבלת מלכות ה' היא ענין מהותי בקיום שבע המצוות על ידם⁵³.

וזהו הקשר שבין "צוה משה רבינו... לכוף... לקבל..." לבין מתן תורה וישראל⁵⁴: תכלית מתן תורה איננה רק שישראל יקבלו על עצמם עול מלכות שמים ועול מצות, אלא להביא לידי "והיה ה' למלך על כל הארץ"⁵⁵, שמלכות ה' תורגש בכל העולם כולו⁵⁶. אך כיון שמלכות ה' ומצוותיו הפכו לישראל ל"נחלה", כדברי הרמב"ם בתחילת הלכה זו: "משה רבינו .. הנחיל התורה והמצוות .. לישראל", שענינים אלו נעשו שייכים לישראל לחלוטין⁵⁷, עד כדי כך שיש להם, כביכול, בעלות עליהם: נקראת על שמו⁵⁸, מוחל על כבודו וכדומה, כי "תורה דיליה היא"⁵⁹ – לכן יש להם הכוח והציווי להשליט את מלכות ה' על "כל באי העולם"⁶⁰.

לפי זה תובן המשמעות של "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות...", שההשתדלות להשפיע על "באי העולם לקבל המצוות", צריכה להיעשות אף באופן של כפיה, כי ה"כפיה" צריכה להביא לידי כך ש"כל באי העולם" יקבלו את מלכות ה'^*, עם כל 140משמעותה ופרטיה**60, וקבלת גזירותי "לקבל מצוות..."⁶¹.

ח. "לכוף" – חובה על כל אחד גם בתקופתנו בכל דרך אפשרית

לפי כל האמור לעיל מובן תוקפו של הציווי המוטל על כל יהודי לקיים את אשר "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח", שלמרות שהענין של גר תושב אינו חל בתקופתנו⁶², בכל זאת הציווי "לכוף את כל באי העולם לקבל מצות" חל בכל זמן, ואף בזמן הזה⁶³, כדלעיל בסעיף ד – זהו חלק והמשך של מתן תורה וקבלת התורה על ידי בני ישראל, המשך ל"הנחיל התורה והמצוות" לישראל.

אמנם, בתקופתנו אין יד ישראל תקיפה, ולכן אי אפשר לכוף זאת בדרכי כפיה בפועל ממש, ובודאי לא באופן ש"כל מי שלא יקבל ייהרג", אך אין הדבר פוטר מן החובה "לכוף" בכל דרך אפשרית, "בכפיית דברים, להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם"⁶⁴.

וכיון שציווי זה חל גם בזמננו, ואין הוא חל על מלך⁶⁵ או על בית דין ^*, 140אלא על כל מי שיש בידו⁶⁶ לכוף, כמוכח מההלכה שצויינה לעיל (בסעיף ד) לגבי עבד, אשר בעל "כסף משנה" מציין את הטעם לכפיה "שכיון שזה ברשות ישראל שהרי עבד הוא, חייב לכופו לקבל שבע מצוות", מפני ש"צוה משה... לכוף כל באי העולם...",

לפיכך מובן, שכל מי שבידו האפשרות לפעול בכך, ובודאי מי שיש לו קשר, על ידי מסחר וכדומה, עם בני נח – חייב להשתדל ולהשפיע⁶⁷ עליהם לקבל את שבע המצוות שלהם⁶⁸.

ט. בעבר – סכנה ופיקוח נפש

עדיין נדרש עוד הסבר: אם הציווי "לכוף" חל גם בזמננו, מדוע אין הלכה זו מופיעה במפורש בשולחן ערוך ובנושאי כליו?

זאת ועוד: ציווי זה מחייב כל יהודי שבידו האפשרות "לכוף", והרי ידוע שבדורות הקודמים היו יהודים רבים שהיה בידם הכוח והתנאים המתאימים לכך, והם בודאי קיימו ציווי זה. ועוד, בודאי התעוררו בקשר לכך שאלות שונות (מהו בדיוק החיוב לכפות, באיזה אופן לעשות זאת וכדומה) – ומדוע אין אנו מוצאים דיון בענין זה בספרי השאלות והתשובות?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: ידוע בדברי ימי ישראל בעבר, שגם במקומות שבהם הגיור לא היה אסור לפי חוקי הממשלה, בכל זאת נמנעו ישראל מכל פעולה העשויה להתפרש כסיוע או עידוד להתגייר, אף במקרים שבהם הגר מעוניין להתגייר מעצמו, ובודאי נמנעו מכל פעולה שעלולה להיחשב כתעמולה או השתדלות לגייר אנשים, כי גם במקומות אלו היתה בכך סכנה מפני הבלבולים והעלילות שהיו עלולים לנבוע מכך, ובמיוחד מפני החשש העצום שפעולות אלו ינוצלו כלפי יהודים במדינות אחרות, כפי שהדברים משתקפים בויכוחים של ימי הבינייים, ואף בדורות האחרונים –

ומובן, שאף ההשתדלות של יהודי 141להשפיע על בן נח, ובודאי באופן של "כפיה", לקיים את שבע המצוות, היתה כרוכה בסכנה דומה, שעלולים היו להחשיב זאת כהתערבות באמונתם וכו' וכו',

ובמיוחד כאשר יש לומר לבן נח זאת⁶⁹: קיים מצוות אלו "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו".

ומובן, שבדרך כלל חייבים היו ישראל להיזהר מכך משום פיקוח נפש. ובמקרים היוצאים מן הכלל שבהם נעשה הדבר, היה זה בזהירות מתאימה, וללא פרסום.

לכן מובן, שלא פרסמו בנושא זה שאלות ותשובות. ויש לומר, שמאותה סיבה, אין הלכה זו – "לכוף" – מוזכרת בשולחן ערוך ובנושאי כליו, כי בתקופות אלו היה זה בגדר פיקוח נפש^*.

ומובן, שכאשר חשש זה אינו קיים כלל, כבמדינותינו, קיים הציווי "לכוף".

י. שאלות על הלכות שאינן מדגישות איסור סיוע לעבודה זרה על

ידי גויים

לכאורה, ניתן לשאול על כך שאלה המתעוררת לפי ההלכה שבשולחן ערוך⁷⁰: "ויזהר מלהשתתף עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא⁷¹ ישמע על פיך", שמכך מובן, שהסיבה לכך שאסור לגרום לנכרי להישבע בעבודה זרה היא משום האיסור "לא ישמע על פיך", ולפי האמור לעיל, הרי יש בכך איסור בפני עצמו, ואדרבה, יהודי חייב להשפיע ("לכוף") על הנכרי שלא לעבור על איסור עבודה זרה?

יותר מכך: נפסק בשולחן ערוך⁷², ש"דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים... אסור למכור לעובדי אותם אלילים... (משום לפני עור⁷³) ואם קונה... לסחורה מותר". כלומר, מותר למכור זאת למי שאינו "עובד אותם אלילים", למרות שהלה ימכור זאת ל"עובד אותם אלילים", כי "אלפני עור מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן"⁷⁴ (=אנו מצווים על איסור של "לפני עור", אך לא על דבר שיגרום לאדם אחר להגיע ל"לפני עור"). וכן 142ישנה דעה⁷⁵, שאסור למכור "לעובדי אותם אלילים" דוקא כאשר "אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות ממקום אחר, אבל אם יכולים לקנות ממקום אחר מותר למכור להם...", כי במקרה זה אינו קיים האיסור "לפני עור".

ותמוה: אם יש ציווי לכפות על בני נח לקבל את שבע המצוות, הרי, לכאורה, בודאי שאסור לבצע פעולה שמאפשרת להם לעבור על שבע המצוות, אפילו כאשר אינו קיים האיסור "לפני עור"!

ואמנם, הציווי למשה רבינו – לכוף – הוא בעיקר להשתדל שבאי העולם יקבלו זאת על עצמם⁵³, כדלעיל, אך בכל זאת מובן וברור, שאין מקום לבצע פעולה שתסייע להם לעבור על שבע המצוות, להיפך ממה שמשפיעים עליהם לקבל על עצמם!

יא. "לכוף" – כאשר לא נגרם נזק

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

הציווי "לכוף את כל באי העולם..." חל כאשר קיומו אינו גורם נזק ליהודי (הפסד, מניעת רווחים וכדומה)⁷⁶. וכיון שבשולחן ערוך, בהלכות שהוזכרו לעיל, מדובר במסחר ובמכירה, וכן לגבי השאלה והלוואה⁷⁷, כך שמרויחים מן ההשאלה ומן ההלוואה מיידית או לטווח רחוק, או מפני דרכי שלום וכדומה (למניעת האיסור "לא תחנם"⁷⁸) – מותר למכור זאת להם,

לעומת זאת, מפני האיסורים "לא ישמע" ו"לפני עור", שהם איסורי לאו, אסור למכור זאת גם כאשר יש הפסד או מניעת רווחים.

ולכן, בעניננו, בזמן ובמקום כבמדינה זו, שבהם השתדלותו של היהודי להשפיע על אומות העולם לקבל על עצמן את שבע המצוות, אינה כרוכה כלל בשום סכנה ח"ו ואף לא בהפסד או במניעת רווחים כספיים, ואדרבה, השתדלות זו תגרום לסיוע ליהודי, כדלהלן, הרי החובה "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח" חלה בכל תוקפה.

יב. קיום שבע המצוות על ידי בן נח – תועלת לישראל

בנוסף לעיקר, שההשתדלות להשפיע על אומות העולם לקבל על עצמן את שבע המצוות היא ציווי שנאמר ל"משה רבינו מפי הגבורה", כפי שפוסק הרמב"ם במפורש,

נוסף עוד ענין, שהשתדלות זו תביא לידי תועלת וסיוע ליהודים:

143כל ישראל נתונים תחת הרושם המבהיל של המאורעות האיומים ר"ל אשר התרחשו לפני כארבעים שנה. אז ראו בבירור, שבמקום שהיו חסידי אומות העולם ששמרו במדה מסויימת על שבע המצוות שלהם, הרי הם הזדעזעו ממעשי רצח וגזל ר"ל, ועל ידי כך ניצלו בדרך הטבע עשרות רבות של יהודים.

ודאי הוא, שלא תקום פעמיים⁷⁹, ר"ל וח"ו, צרה, ואך טוב ובטוב הנראה והנגלה ממש, יהיה לכל אחד ואחת שליט"א, לישראל,

ועתה, במצב ובזמן, שנפגשים עמם לעתים קרובות בעניני מסחר וכדומה ובדרכי נועם וקירוב, משמש האמור לעיל דוגמא חיה, באופן של קל־וחומר ממעשיהם בתקופה ההיא, למרות שהיתה בכך סכנה לחסידי אומות העולם, כל שכן עתה, ובמיוחד כאשר הדבר מועיל אף להם,

הרי המציאות מוכיחה שקיום המצוות על ידי בני נח מועיל גם לישראל בדרכים שונות.

ואף באופן הפשוט ביותר: כאשר עומדת לפני הלא־יהודי ברירה, אם לגרום ליהודי נזק ח"ו בפרנסה וכדומה, או, להיפך, לסייע לו – הרי אם הלא־יהודי חדור בהכרה שעין רואה ואוזן שומעת וכו', ובידיעה שעליו לקיים את שבע המצוות, תהיה לכך השפעה ברוכה ביותר גם על יחסו ליהודים.

ויש בכך עוד נקודה: בנוסף לכך, שעל ידי השתדלות זו יתווספו אלפים רבים של לא־יהודים אשר יקיימו את שבע המצוות – שזהו קיום ציווי הקדוש־ברוך־הוא אלפי־אלפי פעמים, וכן בנוסף לכך שתצמח מכך תועלת לישראל, כדלעיל – הרי גם ההשתדלות עצמה מעוררת יחס של כבוד והערצה לישראל, כאשר רואים שהיהודים משתדלים שישרור בעולם צדק ויושר, והם פועלים לטובת הסביבה כולה, לטובת המדינה, לטובת האנושות, הרי נגרמת אצל אומות העולם תחושה של "וראו כל עמי הארץ", שישראל הם "נתתיך לאור גויים"⁸⁰, ומתרומם גאון יעקב.

ויהי רצון, שיהודים יתאמצו להשפיע על בני נח לקבל על עצמם את שמירת שבע המצוות, אשר עליהן נצטוו מאת הקדוש־ברוך־הוא. ואשרי חלקם וגדולה זכותם של אלה שיעסקו בכך, שבנוסף לכך שיגרמו תועלת וסיוע ליהודים ולשאינם־יהודים בענינים רבים, כדלעיל – הרי העיקר שבעיקרים הוא: שהם מקיימים את הציווי אשר "צוה משה רבינו מפי הגבורה", 144וקיום ציווי זה מהווה הכנה קרובה לקיום היעוד "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו⁸¹ שכם אחד"⁸²,

בגאולה האמיתית והשלמה, על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

הערות

עמוד 132

1. הל' מלכים פ"ח ה"י.
2. ברכה לג, ד.
3. ראה כס"מ שם, דמקורו מסנהדרין נט, רע"א (והובא ברמב"ם שם פ"י ה"ט).
4. שלח טו, טו.
5. הי"א שם.
6. אבל צ"ע כי מפשטות ל' הרמב"ם משמע ש"והודיענו כו'" – קאי רק על לאחריו: שהקב"ה הודיע את בנ"י ע"י משה רבנו שב"נ מקודם נצטוו בהן – אף שעפ"ז צ"ע למאי נפק"מ הודעה זו – ודוחק גדול לומר שהוא רק ליישב המקראות ולכן מדגיש והודיענו (ולא – והודיע) – כי לב"נ אין נפק"מ בזה. – וראה לקמן הערות 17, 18. – ואולי י"ל דתיבת "מקודם" היא "מאמר המוסגר". וראה לקמן בפנים. ולהעיר מציוני מהר"נ לרמב"ם הל' מלכים כאן שהביא מקור לדברי הרמב"ם* ממדרש "אמר ר"י חסידי או"ה שמענו שיש להם חלק לעוה"ב כו' איזה חסיד או"ה זה המקבל עליו שבע מצות מפני שהן כתובין בתורה". וראה פי' יד יהודה לעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פכ"א.
7. וראה לקו"ש חט"ו [המתורגם] ע' 64 ואילך. ח"כ [המתורגם] ע' 155 ואילך. ובכ"מ.
. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"כ ע' 155 הערה 27.

עמוד 132

8. חי' הרמב"ן והריטב"א למכות ט, א.
*. וראה רמב"ם שם פ"י ה"י וי"ב – השינויים דבן נח עכו"ם וגר תושב. וראה לקמן ריש סעיף ד מהצפע"נ. לחם משנה רפ"י שם.
9. בריטב"א: ג' לשונות נאמרו בכותים גר תושב ובן נח וכותי. וברמב"ן במקום כותי "וגוי המוזכר בכל מקום". וצריך בירור בכל מקום בפ"ע (ובפרט – בנוגע לתואר הג') אם נשתנה ע"י הצענזאר.
10. ל' הריטב"א שם.
11. כ"ה בריטב"א שם. וברמב"ן: וגוי המוזכר בכל מקום הוא ב"נ שלא הוחזק אם מקיים מצות שלהם אם לאו ומסתמא אין רובן מקיימין אותן לפיכך כו'. וראה ספרי ר"פ ברכה עה"פ ה' מסיני בא: "אלא אפילושבעמצותשקיבלו עליהםב"נלא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום ונתנום לישראל".
12. ב"ק לח, א. ועד"ז בע"ז ב, סע"ב ואילך – הובא ברמב"ן וריטב"א שם.
13. חבקוק ג, ו.
14. פרש"י ע"ז שם – ג, רע"א.
15. ראה רמב"ן שם: מפני מה אמרו ראה ז' מצות כו' ועמד והתירם להם שלא יהו מקבלין עליהם שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה וזה שקבלם על עצמו בב"ד של ישראל מצווה ועושה הוא.
16. ראה בכל הנ"ל – שו"ת ושב הכהן סל"ח ד"ה ועפ"י דינים אלו (אלא דמקשרו עם הטעם שנקרא מחסידי אוה"ע). ובספרו דעת קדושים (לו, ג ואילך).
17. ברמב"ן וריטב"א לא נזכר שגר תושב צריך לקבל מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו. ואולי נכלל זה בדרך ממילא כשמקבלין המצות בב"ד של ישראל, שזה גופא מורה שמקבלם באופן הנ"ל, כי בב"ד של ישראל תוקף כל הציווים (כולל אלה שנאמרו לפני משה), אך ורק מפני שכך צוה הקב"ה (אח"כ) בתורה והודיענו על ידי משה רבינו – ראה פיה"מ להרמב"ם חולין ספ"ז. ולהעיר מפי' מים חיים (להפר"ח) לרמב"ם הל' מלכים כאן, דמפרש שזהו המקור לדברי הרמב"ם כאן (גבי ב"נ) "והוא שיקבל אותן כו'".

עמוד 133

18. ולהעיר מסנהדרין (נט, א) "כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה". וראה פרש"י סנהדרין שם ד"ה לזה ולזה. ובהנסמן בהערה הבאה.
19. וראה לשון הרמב"ם שם רפ"ט. וראה חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה הל' מלכים שם.
20. דלכאורה לא ס"ל להרמב"ם דעמד והתירם להם – הלכה היא. וראה הערה 15 דעת הרמב"ן. וראה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג ח"ג מילואים ס"ח (רמו, ד ואילך).

עמוד 134

21. צפע"נ על הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ד ה"ז. צפע"נ מהדו"ת הל' ע"ז פ"י ה"ו (לב, א. שם, סע"ג).
22. בצפע"נ מהדו"ת שם מזכיר רק "וב"נ היינו בזמן שאין היובל נוהג .. עכ"פ להחיותו בזמה"ז דא"א לקבל גר תושב ס"ל לרבינו דצריך להחיות". אבל בהל' איסו"ב שם כתב "אבל בלא זה (בלא קבלה בב"ד) או בזמן שאין היובל נוהג אז הוה בגדר ב"נ המבואר בפ"י שם ה"י".
23. רמב"ם הל' ע"ז פ"י סה"ו. הל' מילה פ"א ה"ו. הל' שבת ספ"כ. הל' איסו"ב שם ה"ח.
*. וכ"ה לכאו' בשו"ת הצ"צ יו"ד ספ"ג.
24. בהל' מילה שם גבי עבד. דאף שכתב בהל' איסו"ב שם ה"ז "ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל", הרי נקבל שמו גר תושב, וכמו שקוראו הרמב"ם בכל מקום, וכמ"ש כאן "והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום". וראה ראב"ד וכס"מ הל' ע"ז שם.

עמוד 135

25.
26.
26.
27.
28. וגם הראב"ד לא פליג אלא על הדין ד"יהרג מיד" [דס"ל להראב"ד שבזמן הזה שאין לנו סנהדרין אין יכולים לדון ד"נ גם בב"נ, כמבואר בצפע"נ הל' מילה שם], אבל לא פליג על הדין "ובלבד שיקבל עליו שבע מצות". ויתירה מזו מוסיף הכס"מ שם, די"ל דהראב"ד פליג רק על הדין ד"מגלגל עמו .. או אם התנה כו'", ד"מכיון שבזמן הזה .. אין אנו יכולים להורגו .. אסור לקיימו .. ימכר מיד". וראה שו"ע אדה"ז מהדו"ב להל' שבת השייך לסי' רנב וסי' דש (תיא, א). וראה הערה הבאה.
*. ולהעיר משו"ע אדה"ז מהדו"ב שם: ומה שהזכיר הרמב"ם ז"ל (בהל' שבת שם) מצות ב"נ גבי עבד ואמה היינו משום שבלא"ה אסור לקיימן כלל אפילו בח"ל ובזה"ז לשיטתו בפ"א מה' מילה ובפי"ד מה' איסורי ביאה. ולהעיר מצפע"נ הל' מילה שם בתחלתו: ור"ל דפליגי אם עכשיו בזה"ז כו'. ובהל' איסו"ב שם: אך נראה דעבד תושב כו' מקבלין לעולם כו' אבל מלשון רבינו ספ"כ מהל' שבת לא משמע כן וכן כאן כתב להיפך.
29. ולכאורה י"ל דמ"ש הרמב"ם בהל' מילה "ובלבד שיקבל עליו שבע מצות ויהי' כגר תושב" – אין הכוונה שנעשה גר תושב ממש (שהרי אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג), אלא שהוא "כגר תושב" בפרט זה שקבל עליו שבע מצות ב"נ (וכן יש לפרש גם ברמב"ם הל' שבת שם)*. וכן משמע מסיום לשונו "ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג", דלכאורה הול"ל בצלם" ד(גם) לב"נ נאמר – עפמש"כ הרמב"ם בהל' מלכים. ע"ש.
. אבל ראה ב"י לטיו"ד סרס"ז ד"ה והרמב"ם "דאין מותר לקיימו אא"כ יהי' גר תושב ואין מקבלין גר תושב ואין מקבלין גר תושב בזמה"ז", ולכן "רבינו (הטור) לא הזכיר הא דאם התנה עליו כו'" משום "שאין דרכו לכתוב אלא דברים הנוהגים בכ"ז". וגם הב"י השמיטו בשו"ע שלו שם (סעיף ד) כמ"ש בדרישה שם. ולהעיר שבשו"ע או"ח סי' דש ס"א כתב (בנוגע למלאכת שבת) פרטי דיני עבד שלא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני נח הרי הוא כגר תושב כו' ואם לא קבל עליו שבע מצות כו'. וכן בשו"ע יו"ד סקכ"ד ס"ב: גר תושב דהיינו שקבל עליו שבע מצות כו' – אף שהב"י בשו"ע לא כתב רק הדינים הנוהגים בזה"ז. ולהעיר שמג"א או"ח שם סקי"ב בסופו הוסיף "ומשמע בהרמב"ם שאין מקבלין עבד וגר תושב בזמן הזה ע"ש בספכ"ב (לכאורה צ"ל ספ"כ)" – ראה תהלה לדוד לשו"ע שם אות ה'. לקו"ש חל"א ע' 127 הערה 59. וראה בהערה שלפנ"ז.

עמוד 136

30.
31. הל' מילה שם. ובשאר מקומות שבהערה 23.
32. משא"כ לדעת הראב"ד (הל' ע"ז והל' איסו"ב שם) שבנוגע לכמה דנים מקבלין אותו. ולהעיר מכס"מ הל' ע"ז שם שלדעת הרמב"ם "נראה לומר דאה"נ שאם מעצמו קבל עליו שבע מצות שאין מונעים אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין ב"ד מקבלין אותו". אבל ראה מנ"ח מצוה צד.
**. והטעם לשינוי הלשונות ברמב"ם י"ל כי בהל' איסו"ב הרי זה כהמשך לדיני גירות (וגר תושב) – כדלקמן בפנים סוס"ו והערה 52. משא"כ בהל' מילה והל' שבת שם, שהמדובר בחיובי האדם בעבדו כו'.
33. ולכאורה כ"ה בנוגע לחסידי אוה"ע שכתב הרמב"ם שם הי"א "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אוה"ע ויש לו חלק לעוה"ב", שמלשון הרמב"ם משמע שכל ב"נ יכול להיות מחסידי אוה"ע כשמקבל שבע מצות (גם שלא בפני שלשה חברים) ונזהר לעשותן (בפועל)*. וכדמוכח מסיום לשונו "אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם", דאת"ל דהוא רק דין בגר תושב, מאי "אינו מחסידי אוה"ע".
34. ועפ"ז יש לבאר דעת ר"מ (ע"ז סד, ב) דכל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע"ז הוא גר תושב דהיינו (ראה שם תוד"ה איזהו) שמצווין להחיותו – דלכאורה, באם עבר על שאר המצות הרי הוא חייב מיתה (וכקושיית התוס' שם)* - דיש לומר, דהברייתא שם איירי במקיים כל ז' מצות, אלא שאעפ"כ אין מצווין להחיותו** עד שיהי' גר תושב, שזה נעשה ע"י קבלה בפני ג' חברים דוקא: לדעת חכמים – כל ז' המצות, ולדעת ר"מ – מספיק קבלה זו על ע"ז בלבד. וראה לקמן הערה 51.
. אבל ראה שו"ת ושב הכהן שם.
. בתוס' שם מתרץ: דכל זמן שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה. אבל ראה צפע"נ להל' מילה שם, דלדעת הרמב"ם (ועוד ראשונים) "לא בעי דין".
. היינו בעשי', שמושיבין אותו בינינו ודואגים להחיותו (עד ש"נוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילת חסדים כישראל" – רמב"ם הל' מלכים פ"י הי"ב). משא"כ מה שמצוה להחיות סתם ב"נ שמקיים שבע מצות אינו באופן כזה (ראה רמב"ם שם ה"י).

עמוד 136

35. לכאורה מוכרח לומר כן – שהרי אי אפשר לכוף על הכוונה ואמונה שבלב. וי"ל שבנ"י מחוייב לעשות כל התלוי בו – ולכן עליו לומר להב"נ שקבלתו צ"ל מפני שציווה הקב"ה (אף שאינו יכול לבוחנו בזה). – ואולי י"ל בדוחק עכ"פ – שהב"נ צ"ל בדיבור שהוא מקבל "מפני שצוה כו'".
34.
*. לדעת הראשונים הנ"ל סעיף ב.
36. להעיר מלשון המבי"ט בקרית ספר לרמב"ם כאן (סוף אזהרת שסה).
37. ע"ז שם.
38. הל' מלכים כאן. הל' ע"ז; הל' מילה והל' שבת שבהערה 23.
39. כמ"ש בכס"מ כאן. מ"מ לרמב"ם הל' איסו"ב שם ה"ז.
40. שם.
41. גם בהל' מלכים שם ה"ט ב"עיר שהשלימה" מפרט "עד שיכפרו בע"ז כו' ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח". אבל שם י"ל בפשטות, כי נוגע להמשך לשונו "(עד שיכפרו בע"ז) ויאבדו את כל מקומותי'". וגם הרי לא כתב שיקבלו שלא לעבוד ע"ז ויקבלו שאר המצות כ"א "עד שיכפרו בע"ז כו'" (ולכן מסיים: שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו ב"נ – בלי פירוט).

עמוד 137

42. פרשתנו כ, ג.
43. יש משמיטים "במצרים". וראה הערה הבאה.
44. וכמפורש שם לאח"ז בדברי רשב"י "אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני". ולכאורה דוחק לומר שבזה גופא הוא המחלוקת מתי היתה קבלת מלכות. ומשמע דהמחלוקת היא מאיזה פסוק למדין זה, ועל איזו גזירות אומר קבלו גזרותי. אבל ראה פי' מרכבת המשנה למכילתא. וראה השגות הרמב"ן לסהמ"צ מל"ת א: ואמרם שקבלתם עליכם במצרים הוא לומר שכבר האמינו באלקות במצרים כו' והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליהם הן הן שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק באמונה כו'. וראה לב שמח בסהמ"צ מ"ע א בתחלתה. ולהעיר מפי' מרכבת המשנה שם דלפי הגירסא בתו"כ אחרי "צריך להפך הגירסא בדברי ת"ק וצריך להיות .. וקבלתם מלכותי בסיני כעת. ולפי זה יוצדק יותר המשל ושיטת רשב"י .. שקבלתם מלכותי במצרים כו'".
45. והיינו (ע"פ המכילתא) ב' הענינים כפי שבאים בעשה"ד. אבל בכללות יותר י"ל שזה הי' כשאמרו נעשה ונשמע (משפטים כד, ז) והקדימו נעשה לנשמע (ראה שבת פח, א). וראה סדר אליהו רבה פל"א (פכ"ט): אתם צריכים לקבל מלכותו של ממ"ה הקב"ה עליכם שכך קבלתם לו עליכם מתחלה ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וראה ספרי ברכה לג, ג: מקבלים על תורתך וכה"א .. נעשה ונשמע. וראה מדרש הגדול פרשתנו יט, יז.
46. מכות כד, רע"א (וש"נ).
47. וכן יש לפרש גם במכילתא דגם לא יהי' לך הוא בכלל קבלת מלכותו. אבל לפי הגירסא שלפנינו (וכהובא בהשגות הרמב"ן שם מ"ע א ול"ת א) משמע לכאורה דלא יהי' לך הוא בכלל קבלת הגזירות, ועפ"ז, הביאור דלקמן בפנים – אינו. – וגם צע"ק למה גם לא יהי' לך – נאמר מפי הגבורה.
48. מכות כג, סע"ב ואילך. וראה סהמ"צ להרמב"ם מ"ע א (ובמל"ת א). השגות הרמב"ן ושאר מפרשי סהמ"צ שם.

עמוד 138

49. רמב"ם הל' איסו"ב שם ה"ב.
50. לשון רבינו גרשום לכריתות ט, א (נדפס שם י, ב). ובמאירי יבמות מח, ב קוראו "גר לחצאין". בתורת הבית השלם להרשב"א (בית חמישי ריש שער רביעי) מביא הגמ' בע"ז "איזהו גר תושב כל שקבל עליו כו' וחכ"א כל שקבל עליו שבע מצות בני נח ואחרים אומרים אלו ואלו לא באו לכלל גר דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי* אלא איזהו גר תושב כו'" (ומשמע שכ"ה גם לר"מ וחכמים). וראה ט"ז יו"ד ס"ב סוסק"א דלהרמב"ם – גר תושב "יצא מכלל העמים". ובגליוני הש"ס להר"י ענגל ע"ז סד, ב ד"ה איזהו: דמגמ' .. מוכח דגירות של גר תושב הוא שמקבל עליו מצוות גר תושב בתורת ישראליות ונעשה ישראלי למצוות אלה דאילו הי' ב"נ עדיין ומקיימם בתורת ב"נ לא יפול ע"ז ל' הכנסה תחת כנפי השכינה, דלשון זה מורה על ישראליות כו'. וראה גם אוצרות יוסף (להנ"ל) חי' יו"ד (ח"א) אות יו"ד בביאור דברי הט"ז.
51. עפ"ז יש לומר שגם מחלוקת ר"מ וחכמים בע"ז שם בגר תושב אם צריך לקבל עליו שלא יעבוד ע"ז או גם שאר מצות היא – האם לחלות שם גר תושב די בקבלת מלכותו, שהיא שלילת ע"ז (דהרי גם לר"מ המדובר שמקיים כל ז' מצות, כנ"ל הערה 34), או שצ"ל גם קבלת מצות דילי'.
52. ולכן מפרט שם הפרטים בהגירות דגר תושב, שבזה דומה לגירות גמורה*. משא"כ בשאר המקומות ברמב"ם. וכן כאן בהל' מלכים דהמדובר בעיקר בז' מצות ב"נ ולא בדיני גירות. ועפ"ז יומתק מה שממשיך שם "והוא מחסידי אומות העולם" ואינו מפרט והוא שמקבל ונזהר לעשותן מפני שצוה הקב"ה בתורה כו' כמ"ש בהל' מלכים כאן, כי בזה מדגיש שם שלא נעשה ל(ישראל) גר ממש, אלא נשאר מחסידי אומות העולם.
. ובגמרא לפנינו: לא באו לכלל גר תושב ואיזהו כו'. וראה פרש"י שם.
. וצע"ק מה שלא כתב בהל' איסו"ב שם גם זה דגר תושב צריך לקבל בפני ג' חברים כמ"ש בהל' מלכים כאן. ואולי י"ל, כי זה מובן מעצמו, דהרי התחלת ה"ז שם "אי זה הוא גר תושב" היא המשך לה"ו "ושלשה עומדין על גביו כו'", וכמודגש גם בהמשך לשונו בה"ז שם "ולא מל ולא טבל" דיש קס"ד שג"ז איתנהו בי'.

עמוד 139

53. ראה גם שו"ת מחנה חיים ח"ג יו"ד סי' מו.
54. להעיר שגם מ"ת לבנ"י בא ע"י "שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח, א) – ע"ד "צוה משה כו' לכוף כו' לקבל מצות כו' וכל מי שלא יקבל יהרג". וראה מדרש הגדול שם.
55. זכרי' יד, ט.
56. וראה שמו"ר ספכ"ט: כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי כו'.
57. כמרז"ל דגוי הלומד תורה ה"ז עובר על מורשה ומאורסה (סנהדרין נט, רע"א). – הובא בכס"מ לרמב"ם כאן (כנ"ל הערה 3).
58. ע"ז יט, א.
59. קדושין לב, סע"א ואילך ובפרש"י שם רע"ב.
60. בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע ג: שצונו באהבתו ית' .. זאת המצוה ג"כ כוללת שנהי' קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו .. כאברהם אביך. – אבל זהו פרט באהבת ה', שלכן קורא לבני האדם לעבודתו יתעלה ולהאמין, ולא ענין של כפי'. משא"כ המדובר בפנים "לכוף את כל באי העולם", וזהו המשך לקבלת מלכותו ית' (במ"ת).
*. אבל כמובן שאינו דומה לקבלת מלכותו של בנ"י, ובפרט ע"פ הנ"ל שאצל בנ"י ה"ז באופן של נחלה, משא"כ בז' מצות אצל ב"נ. **60) עפ"ז יומתק מה שמשמע ברמב"ם שנהרג על העדר הקבלה בלבד ("וכל מי שלא יקבל יהרג"), שאינו רוצה לקבל עליו מלכותו, וראה שו"ת מחנה חיים שם.

עמוד 140

61. וי"ל שמטעם זה כתבו הרמב"ם (ובכלל ז' מצות ב"נ) בהל' מלכים ומלחמותיהם, כי ענין הכפי' – קבלת מלכותו, הוא עיקר ענינו של מלך. וראה הל' מלכים ספ"ד. ושם פי"א ה"ד – לגבי מלך המשיח, "ויכוף כל ישראל כו'".
62. כנ"ל סעיף ד. וש"נ.
63. להעיר גם שלא הזכיר הרמב"ם בהל' מלכים כאן דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אף שהזכירו כמ"פ בהלכותיו לפנ"ז – בכ"מ שהזכיר גר תושב (נסמן בהערה 23), כי כאן עיקר המדובר וההדגשה ברמב"ם איך שהוא פרט בהחיוב שעל בנ"י לכוף את כל באי העולם לקבל מצות, ושזה בא בהמשך למ"ת. משא"כ קבלת גר תושב היא בעיקר בנוגע לישיבת הארץ, כמ"ש בהל' איסו"ב שם.
64. לשון התוי"ט שנסמן בהערה 30. וראה ויק"ר פ"ו, ה (בסופו): והוא עד אלו ישראל כו'. או ראה אתה הראת לדעת. או ידע וידעת היום. אם לא יגיד ונשא עונו אם לא תגידו אלקותי לאומות העולם הרי אני פורע מכם כו'. ובספורנו פרשתנו יט, ו: ואתם להיו לי ממלכת כהנים. ובזה תהיו סגולה כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.
65. י"א שדברי הרמב"ם כאן "וכן צוה משה .. לכוף את כל באי העולם" בא בהמשך להדין שלפנ"ז (ה"ט) בעיר שהשלימה (וראה קרית ספר להמבי"ט כאן), והיינו שהמדובר במלחמה (והוא מדיני מלך) ואינו שייך בזמן הזה. אבל מלשון הרמב"ם ושכתבה בהלכה בפ"ע "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל .. אבל מי שלא רצה .. וכן צוה משה כו' לכוף את כל באי העולם" לא משמע כן. ובפרט שכבר כתב בסוף ה"ט שם "שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו ב"נ הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו".
*. ולהעיר שאפילו את"ל שהציווי הוא על ב"ד הרי לב"נ מספיק דיין אחד (רמב"ם הל' מלכים ספ"ט). וראה בהנסמן בהערה 68 בסופה.

עמוד 140

66. ראה ספר חסידים סי' תתשכד: אם רואה אדם נכרי עושה עבירה אם יכול למחות ימחה שהרי שלח הקב"ה את יונה לנינוה כו'. ובהערות מקור חסד (מרגליות) הביא הגהה מר' מאיר אריק "עי' רמב"ם פ"ח מהל' מלכים דמצוה לכוף לכל באי עולם על ז' מצות שנצטוו ב"נ וזהו כדברי רבינו". וראה שו"ת חת"ס חו"מ סי' קפה: ונהי דממונם התיר כו' אבל להכשילם בעבודת ה' מי התיר אדרבה מצוה להורותם.
67. ראה מעשה רב מהחיד"א, כמ"ש בספר מעגל טוב (בדפוס פיעטרקוב – יד, א. ובהשלם (ירושלים תקצ"ד) – ע' 162): ואני אמרתי לגוי הנז' שיאמר לי במה מאמין וא"ל בה' א"י (אלקי ישראל), וחקרתי בזה ונראה בעיני שכך הוא. ואמרתי לו א"כ* בבקר ובערב תאמר פסוק שמע ישראל ותקיים ז' מצות ותזהר משיתוף בכל אופן כי אם יחוד גמור לה' א"י. וקבל ואמר שלא יתפלל כי אם לה' א"י.
68. להעיר גם ממ"ש התשב"ץ ח"ג סקל"ג, שאסור לסייע לב"נ (גם) להוסיף על ז' מצות שלהם גם היכא דליכא "לפני עור", שהרי "חייב למנעם .. חייב להפרישם". ובפשטות החיוב להפרישם הוא מצד הציווי לכוף – היינו שישנו גם עכשיו. וכן ביאר דברי התשב"ץ בספר קול צופיך (הרב גרשוני, ירושלים תש"מ) ע' רלג.
. ולכאורה ביאור הנהגת החיד"א מובן ע"פ הנ"ל (ס"ז) שעל בנ"י לפעול אצל ב"נ קבלת מלכותו ואח"כ קבלת מצות. ואכ"מ.

עמוד 141

69. ראה לעיל הערה 35.
*. ואינו דומה להל' גרים והל' עבדים, וכן כו"כ הלכות בשו"ע (כמו יו"ד סי' קנג־קנו ועוד) בקשר לאו"ה כו' – כי פשוט שאינו דומה הלכות בשייכות לאינו יהודי פרטי, להחיוב שבנ"י יכוף את כל באי העולם (ובענין של אמונה כו').
70. או"ח סקנ"ו.
71. משפטים כג, יג.
72. יו"ד ר"ס קנא.
73. ראה מפרשים ליו"ד שם.
74. ש"ך שם (וכ"ה בשאר מפרשי השו"ע).

עמוד 142

75. רמ"א שם.
53.
76. עיין לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 161. ח"כ [המתורגם] ע' 155. ובכ"מ.
77. שבטושו"ע יו"ד סי' קמח (ס"א).
78. שם סקנ"א סי"א וט"ז שם.

עמוד 143

79. ל' הכתוב – נחום א, ט. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 306 הערה 55 ובשוה"ג.
80. ישעי' מט, ו. ושם מב, ו: ואתנך לברית עם לאור גוים. וראה רד"ק שם: השנית כי בסבת ישראל יהיו הגוים שומרים שבע מצות וילכו בדרך טובה. וראה מכ' ר"ח ניסן תשל"ב (נדפס בהגש"פ עם לקוטי טעמים כו' וביאורים (קה"ת, תשמ"ו־ז) ע' תרלו ואילך).

עמוד 144

81. כ"ה – ולעבדו (בוא"ו) – ברמב"ם שבהערה הבאה. וראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ג ע' 120 בהערה. (משיחות אחרון של פסח והתועדויות שלאחר זה תשמ"ג)
82. צפני' ג, ט. רמב"ם הל' מלכים ספי"א. וראה הגש"פ שם בהערה.

מצוטט ב־8 עמודים

לקוטי שיחות 5

כרך לא ‹ משפטים ‹ שיחה ב ‹ 126 לקו"ש חכ"ו ע' 132
כרך לב ‹ הוספות ‹ מכתבים כלליים ‹ 206 לקו"ש חכ"ו ע' 132
כרך לה ‹ חיי שרה ‹ שיחה ג ‹ 97 לקו"ש חכ"ו ע' 132
כרך כג ‹ בלק ‹ שיחה ב ‹ 175 לקו"ש חכ"ו ע' 134
כרך כה ‹ י"ט כסלו ‹ שיחה א ‹ 191 לקו"ש חכ"ו ע' 132

תורת מנחם 2

נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון, ה'תש"ל לקו"ש חכ"ו ע' 140
סח - שנת תשל"ב - חלק שלישי ‹ שיחת יום א', ראש חודש סיון, ה'תשל"ב לקו"ש חכ"ו ע' 132

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

קו"א אורח חיים חלק ב ‹ מהדו"ב לסי' רנב וסי' דש ‹ עיין לקו"ש חכ"ו ע' 135