140
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
משמעותה ופרטיה**60, וקבלת גזירותי "לקבל מצוות..."61.
ח. "לכוף" – חובה על כל אחד גם בתקופתנו בכל דרך אפשרית
לפי כל האמור לעיל מובן תוקפו של הציווי המוטל על כל יהודי לקיים את אשר "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח", שלמרות שהענין של גר תושב אינו חל בתקופתנו62, בכל זאת הציווי "לכוף את כל באי העולם לקבל מצות" חל בכל זמן, ואף בזמן הזה63, כדלעיל בסעיף ד – זהו חלק והמשך של מתן תורה וקבלת התורה על ידי בני ישראל, המשך ל"הנחיל התורה והמצוות" לישראל.
אמנם, בתקופתנו אין יד ישראל תקיפה, ולכן אי אפשר לכוף זאת בדרכי כפיה בפועל ממש, ובודאי לא באופן ש"כל מי שלא יקבל ייהרג", אך אין הדבר פוטר מן החובה "לכוף" בכל דרך אפשרית, "בכפיית דברים, להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם"64.
וכיון שציווי זה חל גם בזמננו, ואין הוא חל על מלך65 או על בית דין *,
הערות
- 61. וי"ל שמטעם זה כתבו הרמב"ם (ובכלל ז' מצות ב"נ) בהל' מלכים ומלחמותיהם, כי ענין הכפי' – קבלת מלכותו, הוא עיקר ענינו של מלך. וראה הל' מלכים ספ"ד. ושם פי"א ה"ד – לגבי מלך המשיח, "ויכוף כל ישראל כו'".
- 62. כנ"ל סעיף ד. וש"נ.
- 63. להעיר גם שלא הזכיר הרמב"ם בהל' מלכים כאן דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אף שהזכירו כמ"פ בהלכותיו לפנ"ז – בכ"מ שהזכיר גר תושב (נסמן בהערה 23), כי כאן עיקר המדובר וההדגשה ברמב"ם איך שהוא פרט בהחיוב שעל בנ"י לכוף את כל באי העולם לקבל מצות, ושזה בא בהמשך למ"ת. משא"כ קבלת גר תושב היא בעיקר בנוגע לישיבת הארץ, כמ"ש בהל' איסו"ב שם.
- 64. לשון התוי"ט שנסמן בהערה 30. וראה ויק"ר פ"ו, ה (בסופו): והוא עד אלו ישראל כו'. או ראה אתה הראת לדעת. או ידע וידעת היום. אם לא יגיד ונשא עונו אם לא תגידו אלקותי לאומות העולם הרי אני פורע מכם כו'. ובספורנו פרשתנו יט, ו: ואתם להיו לי ממלכת כהנים. ובזה תהיו סגולה כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.
- 65. י"א שדברי הרמב"ם כאן "וכן צוה משה .. לכוף את כל באי העולם" בא בהמשך להדין שלפנ"ז (ה"ט) בעיר שהשלימה (וראה קרית ספר להמבי"ט כאן), והיינו שהמדובר במלחמה (והוא מדיני מלך) ואינו שייך בזמן הזה. אבל מלשון הרמב"ם ושכתבה בהלכה בפ"ע "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל .. אבל מי שלא רצה .. וכן צוה משה כו' לכוף את כל באי העולם" לא משמע כן. ובפרט שכבר כתב בסוף ה"ט שם "שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו ב"נ הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו".
- *. ולהעיר שאפילו את"ל שהציווי הוא על ב"ד הרי לב"נ מספיק דיין אחד (רמב"ם הל' מלכים ספ"ט). וראה בהנסמן בהערה 68 בסופה.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ד׳ - הטקסט מספריא
רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.
ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו שנאמר ושם לו במרכבתו ופרשיו ורצו לפני מרכבתו ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו.
וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו.
וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים נשים בכתובה וקדושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות.
וכן כופה את הראויין להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמשים שנאמר ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים.
ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם ונותן דמיהן שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו.
ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וגו' צאנכם יעשור.
המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלשה עשר ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם.
כל הרוגי המלך ממונן למלך וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש ומחית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה שנאמר כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו.
כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה ומניח לעצמו כפי מה שירצה ובכל אלו הדברים דינו דין ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
ויקרא רבה ו׳:ה׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי פִּנְחָס פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא (דברים ט, טז): וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם. וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה (דברים ה, כא): וְאֶת קוֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קוֹפְּרָמְסָאוֹת נָתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵינוֹ כּוֹפֵר בָּהֶן וְהֵם אֵינָם כּוֹפְרִים בּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מֶלֶךְ כְּשֶׁהוּא מַשְׁבִּיעַ אֶת לִגְיוֹנוֹתָיו אֵינוֹ מַשְׁבִּיעָן אֶלָּא בְּסַיִּף, כְּלוֹמַר שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עַל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ יְהֵא הַסַּיִּף הַזֶּה עוֹבֵר עַל צַוָּארוֹ, כָּךְ (שמות כד, ו): וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם, וּמֵהֵיכָן הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה חֶצְיוֹ שֶׁל דָּם, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר הַדָּם נֶחְלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי נָתָן אָמַר נִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו וְנַעֲשָׂה חֶצְיוֹ שָׁחוֹר וְחֶצְיוֹ אָדוֹם. בַּר קַפָּרָא אָמַר מַלְאָךְ יָרַד בִּדְמוּת משֶׁה וַחֲלָקוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּת קוֹל הָיְתָה יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת עַד כָּאן חֶצְיוֹ שֶׁל דָּם. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בָּקִי הָיָה משֶׁה בְּהִלְכוֹת דָּם וַחֲלָקוֹ. וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָבִין בָּאַגָּנַת כְּתִיב, לֹא זֶה גָּדוֹל מִזֶּה וְלֹא זֶה גָּדוֹל מִזֶּה, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נַּעֲשֶׂה בְּחֶלְקְךָ, אָמַר לוֹ זְרֹק עַל הָעָם, וּמַה נַּעֲשֶׂה בְּחֶלְקָם, אָמַר לוֹ זְרֹק עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הוּא נִשְׁבַּע לָהֶן וְהֵן נִשְׁבְּעוּ לוֹ, הוּא נִשְׁבַּע לָהֶן (יחזקאל טז, ח): וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אֱלֹהִים, וְהֵן נִשְׁבָּעִין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יא): לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אָלָּה אֶלָּא שְׁבוּעָה, רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַב נַחְמָן דְּיָפוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב דְּקֵסָרִין מִן הֲדָא (במדבר ה, כא): וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל תְּנַאי הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ויקרא כו, טז): אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת לָכֶם. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס כְּתִיב (הושע ו, ז): וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית, בְּרַם הָכָא (הושע יא, ט): כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ. אָמַר רַבִּי אַהֲבָה בַּר זְעֵירָא, כְּתִיב (איכה ב, יז): עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם, כְּמָה שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ (ויקרא כו, יח): וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה, כֵּן עָשָׂה חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא (איכה ב, יז): בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, מַה בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, פְּשָׁרָה פָּשַׁר. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין אָמַר בִּזַּע פּוּרְפִּירָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַיְתֵי לָהּ מִן הֲדָא (ויקרא כו, כה): וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא נָקָם בַּבְּרִית וְנָקָם שֶׁאֵינוֹ בַּבְּרִית, אֵיזֶה נָקָם שֶׁאֵינוֹ בַּבְּרִית, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה סִמּוּי עֵינַים שֶׁסִּמּוּ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל יז, יט): כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה, אִם לֹא אָלָתִי, זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לִנְבוּכַדְנֶצַּר. וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר, זֶה בְּרִיתִי שֶׁל הַר סִינָי. וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא לָקָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן זֶה סִמּוּי עֵינַיִם שֶׁהוּא תָּלוּי בָּרֹאשׁ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ לְבָבֶל אָמְרוּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר (דניאל ג, טז יח): נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא וגו' וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתָנָא פָלְחִין, אֲמַר לְהוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (זכריה ט, יא): גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ, נִזְכַּרְתִּי אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁבְּסִינַי, לְפִיכָךְ (זכריה ט, יא): שִׁלַּחְתִּי וגו' אֵין מַיִם בּוֹ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אֵין כָּאן עוֹד (תהלים עט, ג): שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָיִם. וְהוּא עֵד אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל (ישעיה מג, יב): וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל, אוֹ רָאָה (דברים ד, לה): אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, אוֹ יָדָע, (דברים ד, לט): וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם. אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, אִם לֹא תַגִּידוּ אֱלָהוּתִי לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם הֲרֵי אֲנִי פּוֹרֵעַ מִכֶּם, אֵימָתַי (ישעיה ח, יט): וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.