שיחה א

42שיחה א

א. הקרבת קרבן הנשיאים בשבת

על קרבן הנשיאים בחנוכת המזבח שהוקרב על ידי נשיא שבט אפרים ביום השבת¹, נאמר במדרש רבה בפרשתנו, (פרשה יג²): "שלשה דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן וקבלם הקדוש־ברוך־הוא .. בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה את השבת³, וכאן קרבן יחיד⁴ דוחה את השבת, הא⁵ למדנו כמה קרבן נשיאים חביב לפני הקדוש־ברוך־הוא".

אך לאחר מכן, (בפרשה יד⁶), נאמר במדרש ענין זה: "שלא תאמר היאך חלל את השבת, והלא אין קרבן יחיד דוחה את השבת וזה הקריב בשבת, אמר הקדוש־ברוך־הוא לא על פיו עשה שאני אמרתי למשה...".

בפשטות יוצא, שלפי המדרש הראשון הרי מלכתחילה אין ההקרבה בשבת רצויה – "שלא כהוגן" – אך בדיעבד, "קבלם הקדוש־ברוך־הוא" מפני ש"קרבן נשיאים חביב לפני הקדוש־ברוך־הוא".

ואילו לפי המדרש השני, הרי הקרבת הקרבן בשבת היתה רצויה מלכתחילה – "כהוגן" – כי "אני אמרתי למשה...".

אך כשמדייקים בדבר רואים, שגם לפי המדרש הראשון אי אפשר לומר, שהקרבת הנשיא היתה אסורה – כי ח"ו לומר שנשיא יתנהג להיפך מן הדין⁷. ועוד ועיקר – משה היה נוכח בשעת מעשה, הכהנים עבדו את עבודתם והלויים בדוכנם – וכל אלו נהגו להיפך מן הדין?!

צריך, אפוא, לומר, שגם לפי מדרש זה נעשתה ההקרבה בשבת מלכתחילה לפי ציווי ה', אך מפני שהיתה זו הוראת 42שעה⁸, אשר מחוץ למקרה בודד זה, זהו מעשה אסור – נקרא הדבר "שלא כהוגן"⁹.

לפי זה, יש להבין: מה הן הסברות של כל אחד משני מדרשים אלו אשר לפי המדרש הראשון ההקרבה היא "שלא כהוגן", ואילו לפי המדרש השני – אין זה חילול שבת, מעשה זה הוא כהוגן ואף יותר מכך – זהו קיום של ציווי ה', "שאני אמרתי..."?

ב. קל וחומר מהמשכן למקדש

נאמר בגמרא¹⁰, שהסיבה לכך שבזמן חנוכת בית המקדש הראשון "לא עשו ישראל את יום הכפורים" היא מפני ש"אמרו קל־וחומר: ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה, מקדש שקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כל־שכן".

מכך מובן¹¹, שלפי הגמרא לא היתה ההקרבה בשבת בחנוכת המשכן הוראת שעה – "שלא כהוגן" – שלא כמדרש הראשון שהובא לעיל – כי אז אי אפשר היה ללמוד מכך באופן של קל־וחומר לגבי הקרבנות שבחנוכת בית המקדש.

את סברות הפלוגתא שבין המדרש הראשון לבין הגמרא והמדרש השני, אם היתר ההקרבה בשבת היה הוראת שעה אם לאו, ניתן להסביר במספר דרכים, ומהן¹²:

א) הגמרא והמדרש השני הם לפי הדעה הסוברת ששבט נקרא קהל¹³, וכיון שהקרבן שהקריב הנשיא היה קרבן שבט, אין זו הוראת שעה, כיון שזהו קרבן קהל, ומקריבים אותו ככל קרבנות הצבור, הדוחים את השבת. והגמרא מכנה זאת "קרבן יחיד" רק בהשוואה לקרבן התמיד וכדומה, המוזכרים לפניו ולאחריו, שהם קרבנות של כל השבטים, כל קהל עדת בני ישראל.

ואילו המדרש הראשון הוא לפי הדעה¹³ ששבט לא נקרא קהל¹⁴, ולפי זה חלים על קרבן הנשיא דינים של 43קרבן יחיד רגיל, שאיננו דוחה שבת, והיתר ההקרבה היה הוראת שעה בלבד¹⁵.

ב) לפי כל הדעות שבט נקרא קהל¹⁶. אך את קרבן הנשיאים הביא כל נשיא משלו – ולא ממה שהשבט כולו נתן, כנאמר במדרש¹⁷ במפורש, ורש"י אומר זאת בפירושו על התורה¹⁸, ש"משלו הביא ולא שגבה משבטו".

והמחלוקת בין המדרש הראשון לבין הגמרא והמדרש השני היא: לפי המדרש הראשון, הרי כאן שהנשיא לא גבה משבטו עבור קרבן זה נשאר הקרבן בגדר של קרבן יחיד שאינו דוחה שבת, ולכן צריך לומר שהיתר ההקרבה היה הוראת שעה.

ואילו לדעת הגמרא והמדרש השני, הרי אמנם, "משלו הביא", אך הוא "הביא" "למטה יהודה" וכדומה – "יחסו הכתוב על שבטו"¹⁹ – קרבן עבור השבט כולו²⁰, וקרבנו הוא קרבן צבור, הדוחה שבת.

[ויש לומר, שבכך מוסבר גם דיוק הלשון במדרש²¹ – האומר שמן המילים "זה קרבן נחשון בן עמינדב" לומדים ש"משלו הביא ולא שגבה משבטו והביא" – ששם נאמר בסוף הענין "זה קרבן דוחה את השבת ואין קרבן יחיד דוחה את השבת" –

מלשון השלילה הסתמית "ואין קרבן יחיד דוחה את השבת" (ולא "ואין שאר²² קרבן יחיד דוחה את השבת" וכדומה) מובן, שקרבן הנשיא אינו בגדר קרבן יחיד²³. אך, מצד שני, מהדיוק בלשון בתחילת הענין "זה קרבן דוחה השבת" (וכן מכך שיש בכל זאת צורך בלימוד מיוחד כדי להבין שקרבן זה דוחה את השבת), מובן, שקרבן הנשיא קשור לקרבן יחיד, ולכן יש 44צורך בלימוד מיוחד, שסוג זה של קרבן – "זה" – דוחה את השבת –

ולפי האמור לעיל ניתן להבין זאת, כי אין הכי נמי: כיון שהנשיא לא גבה עבור קרבן זה מבני שבטו יוצא, שקרבן זה הוא קרבן יחיד. אך מכיון שהמקריב הוא "נשיא למטה", חלים על קרבנות דינים של קרבן צבור]. אחד..." ושבכלל לא היתה אמירה מיוחדת בענין זה, אלא הכוונה היא לדין הכללי לדורות – שבט נקרא קהל, או שעל קרבן הנשיא חלים דינים של קרבן השבט²⁵.

ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררת: מהו ההסבר למחלוקת שבין שני המדרשים שלעיל?

ג. "אני אמרתי" – הוראת

ד. "דחוי" או "מותר"? שעה

לפי כל האמור לעיל יוצא, שהמדרש השני, שהובא לעיל בסעיף א' – שלפיו היתה הקרבת קרבן הנשיא בשבת מלכתחילה כהוגן, ודברי הגמרא, הם היינו הך – הנשיא הקריב את הקרבן שבת משום שזהו קרבן צבור, ואין צורך בהוראת שעה מיוחדת.

אך קשה להסביר כך את דברי המדרש²⁴ "לא על פיו עשה שאני אמרתי למשה נשיא אחד וכו'", שמתוכם משתמע שהיתה כאן אמירה והוראה מיוחדת בקשר להקרבה זו – הוראת שעה.

ומובן בפשטות שדחוק ביותר לומר שמילים "אני אמרתי למשה נשיא אחד..." אין הכוונה לציווי "נשיא

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

לפי שני המדרשים, היו קרבנות המילואים של חנוכת המזבח – אשר "אין כמותן לדורות"²⁶ – רק זמניים וכהוראת שעה (כמו כל הפרטים האחרים של קרבנות הנשיאים אשר היו לאותה שעה בלבד²⁷, וכן חלק מקרבנות ימי המילואים), ורק מפני 45הוראה שעה היה להקריב את קרבן הנשיא בשבת.

אך היתר זה ניתן להבין בשתי דרכים: או שאיסור השבת הוא בבחינת "דחויה" – כלומר, איסור המלאכה קיים בכל תקפו, אלא שחנוכת המזבח דוחה אותו. או באופן של "הותרה" – שהמלאכה לא נאסרה, אלא היה מלכתחילה דבר המותר בשבת.

בדומה למחלוקת בענין פיקוח נפש בשבת²⁸, ודינים נוספים²⁹, שיש עליהם דיון, אם הם "דוחה" או "מותר".

וזהו הבסיס למחלוקת בין שני המדרשים שהובאו לעיל:

לפי המדרש ש"עשו הנשיאים שלא כהוגן" היתר ההקרבה הוא באופן של "דחוי" בלבד – הקרבנות דחו את איסור השבת. האיסור לא נתבטל³⁰, אלא הוא נדחה בלבד מפני ש"קרבן נשיאים חביב לפני הקדוש־ברוך־הוא".

אך לפי המדרש השני יש כאן אופן של "הותרה". כלומר, הקרבת קרבנות חנוכת המזבח בשבת היא דבר היתר – מלכתחילה אין חלים במקרה זה איסורי מלאכה בשבת

ולכן מודגש במדרש, שלא זו בלבד שהנשיא לא "חילל את השבת", או שלא נהג "שלא כהוגן", אלא להיפך – הוא קיים כאן ציווי – "לא על פיו עשה שאני אמרתי...".

ה. סדר שונה בהתאם לשני האופנים

לפי זה ניתן היה גם לבאר מדוע במדרש, שהובא לעיל בסוף סעיף ב', על הפסוק "זה קרבן נחשון...", מופיע הניסוח "זה קרבן דוחה את השבת ואין קרבן יחיד דוחה את השבת" – תחילה מופיע הדין כאן, לגבי קרבן נשיא, ורק לאחר מכן מוזכר הדין בקרבן יחיד באופן כללי – "ואין קרבן יחיד...", וזהו סדר הפוך לעומת המופיע במדרש שהוזכר בסעיף א': "בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה את השבת, וכאן קרבן יחיד דוחה את השבת" –

כי יש לומר, שהבדל זה הוא בהתאם לשני האופנים הללו:

לפי המדרש הראשון האיסור רק "דחוי", כדלעיל, ולכן מקדים המדרש ואומר "בכל מקום אין קרבן יחיד דוחה את השבת", וכך מודגש יותר שמעשה זה, בכללות, הוא מעשה אסור – "שלא כהוגן" – אלא שרק "כאן" הוא נדחה – במקרה זה.

ואילו לפי המדרש על הפסוק "זה קרבן נחשון..." דין זה "הותר"³¹, ולכן 46נאמר תחילה "זה קרבן דוחה את השבת", וכך מדגישים שיש היתר מיוחד לקרבן הנשיא, שמותר להביאו בשבת, ורק לאחר מכן מציינים "ואין קרבן יחיד דוחה את השבת".

ולפי המוסבר לעיל, בסעיף ב', שמהמדרש על הפסוק "זה קרבן..." לומדים שקרבן הנשיא הוא כעין קרבן השבט – צבור, אפשר לומר, שזהו ההסבר למחלוקת שבין שני מדרשים אלו:

לפי המדרש הראשון, שהיה זה "שלא כהוגן" – "דחוי" – הרי קרבן הנשיא הוא קרבן יחיד, כפי שמובן מן הניסוח "בכל מקום אין קרבן יחיד... וכאן קרבן יחיד...³²", ומשום כך הביאה הוראת השעה רק ל"דיחוי".

ואילו לפי המדרש "זה קרבן דוחה...", שקרבן זה נחשב כקרבן השבט, יוצא שהשבת הותרה לגביו³³.

אך לפי זה יוצא, שבעניננו נחלקים המדרשים גם לגבי המשמעות של "הותרה" עצמה:

לפי המדרש ש"זה קרבן דוחה שבת...", הותרה השבת מפני שקרבן הנשיא הוא כקרבן צבור.

ואילו לפי המדרש המובא בסעיף א' – "שלא תאמר היאך חלל... והלא אין קרבן יחיד דוחה... שאני אמרתי..." – הסובר שהאיסור "הותר", כדלעיל, יוצא, שחל עליו דין של קרבן יחיד, ו"זה הקריב בשבת" רק מפני ש"אני אמרתי...".

ו. ההקרבה בשבת – שכר שמירת שבת

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר מדרש נוסף (רביעי) בפרשתנו, פרשה יד³⁴, בענין זה, וכך נאמר שם: "מי הקדימני ואשלם³⁵, מדבר ביוסף שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא ניתנה .. אמר הקב"ה: יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנות בשבת מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון"³⁶.

47ותמוה: כיצד מתאים לומר, שהשכר על שמירת שבת הוא – "שיהא מקריב קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב..." – פעולה שהיא, בדרך כלל, ההיפך משמירת שבת?!

ודאי שהדבר תמוה אם קרבן נשיא רק דוחה את השבת, שאז נחשבת פעולה זו למעין חילול שבת, שלא כהוגן, רק שבהוראת שעה בלבד נדחה בפועל האיסור לצורך הקרבן³⁰ אך גם לפי הדעה ש"הותרה", הכוונה היא שאין כאן חילול שבת, אבל מובן שאין זו פעולה שמהותה היא שמירת שבת, ואשר תהווה שכר לשמירת שבת!

מוכח איפוא מכאן, שעל פי מדרש זה, הביא קרבן הנשיאים בשבת לידי הוספה בשמירת שבת.

ז. דין בענין חנוכת המזבח או בדיני שבת?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ארבעת מדרשי חז"ל הללו נחלקים, באופן כללי, לשני סוגים:

המדרש שהקרבנות היו "שלא כהוגן" והמדרש "זה קרבן דוחה את השבת", (שניהם בפרשה יג) עוסקים בענין הכללי של קרבנות הנשיאים, אשר אחד מן החידושים שבקרבנות הנשיאים, בין יתר³⁷ החידושים, הוא, שקרבן הנשיאים דחה את השבת.

ואילו שתי הדרשות האחרות (שתיהן בפרשה יד) – "שאני אמרתי..." ו"מי הקדימני ואשלם..." – עוסקות בעיקר בפסוק "ביום השביעי נשיא לבני אפרים"³⁸, ודנות בעיקר במעלת הקרבן שהקריב נשיא אפרים ביום השבת.

ולפי זה יש לומר, שההבדל בין שני סוגים אלו, באופן כללי, הוא:

בשתי הדרשות הראשונות, העוסקות בקרבנות הנשיאים בכללות, מודגש שדחיית השבת היא פרט הקשור לקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח באופן כללי. כלומר, משום המעלה הכללית של חנוכת המזבח על ידי קרבנות הנשיאים דוחה הקרבה זו את השבת³⁹.

48אך בשני המדרשים האחרים^*, העוסקים דוקא בקרבן נשיא אפרים ביום השבת, מוסבר שהדחיה אינה משום קרבנות הנשיאים באופן כללי, ואין זה דין בענין חנוכת המזבח, אלא זוהי הלכה בהלכות שבת, שמשום השבת חייב היה הנשיא להקריב אז את הקרבן.

ח. מותר או חובה?

והסבר זה עצמו שזהו דין בדיני שבת, ניתן ללמוד בשני אופנים⁴⁰:

א) מצד הלכות שבת ההקרבה מותרת. כלומר, אין זה ענין המותר מפני חשיבות קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, שהתורה קובעת שגדולה מעלתם עד כדי כך שהם מכריעים את איסור המלאכה בשבת, אלא זהו תנאי לגבי איסור מלאכה בשבת, שבענין הקרבנות הללו אין חל מלכתחילה איסור מלאכה בשבת.

כפי שאנו מוצאים במספר מקומות לגבי "עשה דוחה לא תעשה", שהעשה הופך לתנאי שבו תלוי הלאו⁴¹, הלאו אינו חל מלכתחילה כאשר קיים מולו העשה⁴².

ב) הקרבת הקרבנות בשבת היא חלק ממצות שבת: כשם שמשום קדושת השבת אסורות המלאכות בשבת, כך קדושת השבת מחייבת הקרבת מוספי שבת, וכן הקרבת "נשיא אחד ליום" השבת, אשר "אמרתי", את הקרבן של נשיא אפרים בשבת, ודוקא על ידי כך מקויימת שמירת השבת כראוי.

הסבר זה או בדומה לסברה ולדעה⁴³ שאנו מוצאים לגבי פיקוח נפש, שאין הכוונה לומר שפיקוח נפש רק דוחה את איסור המלאכה בשבת, אלא פיקוח נפש הוא חלק משמירת שבת, ולפי זה מובן יותר מדוע הוא מופיע בהלכות שבת, והוא מוסיף בשמירת שבת, כפי 49שלומדים מן הפסוק "ושמרו⁴⁴ בני ישראל את השבת"⁴³, וכדברי בעל אור החיים⁴⁵: "למה אני אומר שתחלל שבת על החולה, אין זה קרוי חילול, אדרבה זה קרוי שמירת שבת".

ט. קדושת השבת מחייבת

לפי זה מובן החידוש שבשני המדרשים האחרונים (שפרשה יד), על פני שני הראשונים (שבפרשה יג):

לפי המדרשים שבפרשה יג היתר ההקרבה בשבת נובע מענין קרבנות הנשיאים, באופן כללי, כדלעיל – ההבדל ביניהם הוא רק לגבי השאלה אם האיסור "דחוי" או שפעולה זו "הותרה", כדלעיל בסעיף ה'.

לעומת זאת המדרשים שבפרשה יד, העוסקים במיוחד בקרבן שביום השביעי, יום השבת, סוברים שניהם שזהו פרט בענין השבת, ולכן אין שני מדרשים אלו מדגישים את היחודיות של קרבן זה בכך שהוא כעין קרבן צבור, ואשר משום כך הותרה הקרבתו (כפי שמודגש במדרש שבפרשה יג "זה קרבן דוחה את השבת") – אלא להיפך: מדרשים אלו מדגישים שקרבן הנשיא הוא קרבן יחיד – "והלא אין קרבן יחיד דוחה את השבת וזה הקריב בשבת, אמר הקדוש־ברוך־הוא... שאני אמרתי...", "שיהא קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב..." –

כי לדעת מדרשים אלו, הקרבת קרבן זה אינה מותרת משום שהקרבנות הם מיוחדים ויש בכחם לדחות את השבת באופן של "הותרה", אלא היא מותרת משום שהשבת קובעת "זה יקריב בשבת", אף בהיותם קרבנות יחיד.

אך שני מדרשים אלו נחלקים בשני האופנים שהוזכרו לעיל, כיצד מהווה ענין זה דין בשבת⁴⁶:

לפי המדרש "שאני אמרתי...", דין זה הוא כ"תנאי בשבת", שהשבת קובעת שעל קרבן זה אין חל מלכתחילה איסור שבת, ולכן מבהיר המדרש "שלא תאמר היאך חלל את 50השבת... אמר הקדוש־ברוך־הוא... שאני אמרתי...", שאין זה חילול שבת כלל, כי כך הוא הציווי. כפי שנאמר בפוסקים⁴⁷ (בפירוש המכילתא⁴⁸ "מחלליה מות יומת⁴⁹ וביום השבת שני כבשים⁵⁰ שניהם בדיבור אחד נאמרו") "להודיע שבשעה שהותר זה נאסר זה וללמד שאין זה חילול שבת"⁵¹.

ולפי המדרש האומר, שהיה זה כ"שכר" על אשר "יוסף שימר את השבת עד שלא ניתנה", יוצא, שלא זו בלבד שזהו תנאי בשבת, שקרבן נשיא אפרים של המילואים מותר בשבת, אלא שעל ידי כך אף מקיימים באופן חיובי את מצות שמירת השבת – הקרבן מוסיף לקדושת השבת.

בדומה למה שהוסבר במקום אחר⁵² אודות משמעותם של דברי המכילתא (הנ"ל) ביתר עמקות, שהמשמעות של "בדיבור אחד נאמרו" אינה רק שדברים אלו אינם סותרים זה לזה, אלא ששניהם עוסקים בענין אחד – קדושת השבת, שהיא כוללת את שניהם ומתקיימת א) באמצעות הקרבת הכבשים, ב) באמצעות איסור מלאכה.

ולכן מתאים שכר זה לשמירת השבת של יוסף: כיון שהוא שמר את השבת בתוספת, "עד שלא ניתנה", נתנו לו על כך תוספת בשמירת שבת, על פני שאר בני ישראל, שדוקא "בן בנך" הוסיף בקדושת השבת על ידי הקרבת קרבן מיוחד בשבת⁵³.

# 51(הוספת נקודות לתוספת ביאור)

י. העונג בדרגת "עד שלא ניתנה"

אך עדיין ענין זה טעון הסבר:

אמנם, הקרבת קרבן בשבת על ידי נשיא אפרים יכולה להוות שכר על שמירת השבת של יוסף, משום שההקרבה מוסיפה לקדושת השבת, כדלעיל. אך מדוע התבטא השכר דוקא במעשה שהוא כשלעצמו ההיפך משמירת שבת?

ההסבר לכך הוא:

העובדה^* שיוסף קיים את המצוה של שמירת "עד שלא ניתנה" מהווה הוכחה לכך, ששמירת השבת שלו נובעת מ"מקום" (דרגה) שהוא מעל למקום ש"ניתנה",

כפי המשמעות של "ניתנה" – שהדבר היה קיים לפני כן וניתן לאחר מכן למי שניתן.

ומובן, שבכל "מקום" ששם "ניתנה" השבת, הרי הקדושה ושמירת השבת הן בהתאם למקום שבו ניתנה.

מעין ובדומה להבדל שאנו מוצאים בהלכה⁵⁴ בין תלמידי חכמים לבין פועלים ובעלי בתים: "פועלים ובעלי בתים יעסקו יותר בתורה בשבת... ותלמידי חכמים ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתיה".

ועד ההבדל באופן כללי בין השביתה והשמירה אצל הקדוש־ברוך־הוא – "כי בו שבת מכל מלאכתו"⁵⁵ – שזוהי שביתה מדיבור ואמירה⁵⁶ בעשרה מאמרות⁵⁷ נברא העולם"⁵⁸ – לבין השביתה למטה, שהיא בעיקר⁵⁹ שביתה מעשיה⁶⁰.

מכך מובן, שב"עולם" למעלה, שמעל לעולם הדבור – בעולם שלא משתעי במילי דהדיוטא⁶¹ (=שאינו עוסק בדברי הדיוט, כאשר הכוונה במושג זה היא לעשרה מאמרות)⁶² – שם קדושת השבת ועונגו אינה השביתה מדיבור, אלא בשביתה מירידות וצמצומי העולם וגבורותיו (בדומה לגיהנם⁶³, אשר בשבת "כל 52שולטני רוגזין ומארי דדינא כולהו ערקין ומתעברו מינה"⁶⁴ (=כל שליטי הרוגז ובעלי הדין בורחים ומסתלקים ממנה), ובגן עדן מתגלה אז עונג נעלה יותר וכו'.

וזהו החידוש בשמירת השבת של יוסף "עד שלא ניתנה"^*: אצלו האיר ענין השבת כפי שהוא בעולם שמעל לארץ שבו "ניתנה" השבת – שביתתו היא מדבר שנעלה יותר מן השביתה ממלאכה הנובעת מ"בו שבת" של עולם הדבור – עשרה מאמרות, ועונג השבת בדרגה זו (של "עד שלא ניתנה") מתבטא בגילוי של עונג עליון יותר, כדלעיל.

ולכן השכר על השביתה והשמירה בדרגת השבת "שלא ניתנה" התבטא בדבר שהוא ההיפך מההתעלות בשבת ומרוחניות השבת שבארץ בה ניתנה, כפי שאני רואים, שעונג עליון יותר מתבטא לפעמים דוקא בדבר שהוא תחתון יותר⁶⁵.

כשם שאצל אב ובן⁶⁶, הרי דוקא במעשים הקטנוניים של בנו התינוק נגרם לאב עונג נעלה יותר מחכמתו של בנו הגדול.

יא. "הפרני" דוקא ב"ארץ עניי"

לפי כל האמור לעיל יובן גם הקשר של ענין זה דוקא אל יוסף ואפרים:

מהותו של יוסף היא – "יוסף ה' לי בן אחר"⁶⁷, שהוא הופך את ה"אחר" ל"בן"⁶⁸, זה התבטא במיוחד אצל בנו אפרים – על שם "כי הפרני אלקים בארץ עניי⁶⁹, מהותו היא, שדוקא ב"ארץ עניי" נגרם הענין של "הפרני אלקים". "התהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא"⁷⁰ (=הפיכת חושך לאור ומר למתוק).

ולכן, דוקא אצלו הוקרב בשבת, שמההקרבה ביום השבת, שהיא לכאורה, ענין של "עניי" – נעשה ההיפך, "הפרני" – תוספת בשמירת ובקדושת השבת.