שיחה ב

53שיחה ב

א. קרבנות הנשיאים – כאילו כולם הקריבו ביום הראשון וביום האחרון

לאחר שמסיימת התורה לספר אודות הקרבנות שהביאו הנשיאים "לחנוכת המזבח", נאמר¹: "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל, קערות כסף שתים עשרה (סך כל הקערות של כל שנים עשר הנשיאים)...".

נאמר על כך במדרש²: "והלא קערה אחת... הקריבו ביום המשח אותו .. אלא העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון (והמדרש אינו מסתפק בכך, אלא ממשיך ואומר:) וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון".

המפרשים³ מסבירים על כך, שהענין "כאילו .. הקריבו ביום אחרון" נלמד מכך שלאחר סיום כל קרבנות הנשיאים אומרת התורה⁴: "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו".

יש להבין: המעלה של "כאילו .. הקריבו ביום ראשון" מובנת: הן מצד ה"גברא" – המקריב לראשונה מוכיח על היותו "חביב יותר"⁵ והוא "גדול"⁶ מן האחרים. והן מצד ה"חפצא", מצד "חנוכת המזבח"⁷ – אפשרי לומר שהקרבנות של הימים המאוחרים יותר, שלאחר היום הראשון, אינם בבחינת "חנוכת המזבח", כי המזבח כבר נחנך על ידי הקרבנות של ה"מקריב ביום הראשון"⁸ – ולכן מבהיר המדרש שכל נשיא נחשב כאילו הוא הקריב ראשון⁹ והוא חנך את המזבח.

אך נדרש הסבר: מהי המעלה והחידוש בכך ש"העלה עליהם .. כאילו כולם הקריבו ביום אחרון"¹⁰?

53ב. "חנוכת המזבח" – באופן שונה על ידי כל נשיא

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

הקרבת הקרבנות על המזבח, ה"עבודה"¹¹ באופן כללי, מביאה לידי "התקרבות" המקריב אל הקדוש־ברוך־הוא – "קרבנות" מלשון "קירוב"¹² – כמוזכר במספר מקומות¹³.

ידוע¹⁴, שחלוקתם של ישראל לשנים עשר שבטים קשורה להבדל באופן שבו כל אחד מהם "משמש את קונו", "איש אשר כברכתו ברך אותם"¹⁵, "לשמש" על ידי כל מעשיך וכו', אשר הם שונים (כמפורש בהברכות) וכן בעבודתם הרוחנית¹⁶. עבודת ה' נחלקת לשתים עשרה דרכים כלליות, ולכל נשיא ושבט יש דרך מיוחדת בעבודת ה'.

ויש לומר, שזוהי הסיבה לכך ש"חנוכת המזבח" נעשתה דוקא על ידי שנים עשר הנשיאים¹⁷, ולא על ידי משה ואהרן¹⁸, כי כל נשיא "חנך" את המזבח בהתאם לעבודה הרוחנית שלו, על ידי הבאת קרבנות המתאימים במהותם לדרכו בעבודת ה'.

כמוסבר במדרש¹⁹, שלמרות שכל הנשיאים הביאו אותם קרבנות, היו לכל נשיא כוונות אחרות, בהתאם לדעתו ולשבטו שלו (כברכתו – ברכה שלו) – "כל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו" והמדרש²⁰ מפרט את הכוונות השונות של כל פרטי הקרבנות, השונות אצל כל נשיא.

לפי זה מובן ש"חנוכת המזבח" היתה בכל יום משנים עשר הימים²¹, בכל יום באופן חדש, אשר לא היה כלל באחד עשר הימים האחרים.

חנוכת המזבח לא הושלמה עד אשר 54כל נשיא וכל הנשיאים הביאו את כל קרבנותיהם – "לפי דעתו", שהם חנכו את המזבח באופן העבודה המסויים הזה, ורק אז היתה "חנוכת המזבח". לדוגמא: רק ביום השנים עשר נחנך המזבח לקרב את היהודים אשר משבט נפתלי, אשר חייהם הם כ"אילה שלוחה הנותן אמרי שפר"²².

ג. המעלה של היום

וזוהי כוונת המדרש "העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון": כל נשיא לא חידש רק את הפרט של חנוכת המזבח הקשור לקרבנות שלו, אלא כאילו יש לכל נשיא את המעלה של החינוך בכלל, גם את החינוך ב"כוח" של כל הפרטים, וכן את חנוכת המזבח בכללות למעשה.

הראשון והיום האחרון

ד. קרבנות הנשיאים –

לפי זה ניתן להבין את דברי המדרש "העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון":

למרות שבכל יום משנים עשר הימים התחדש פרט שונה בחנוכת המזבח, על ידי הקרבנות של הנשיא שהקריב ביום זה, בכל זאת יש מעלה מיוחדת ביום הראשון וביום האחרון: ביום הראשון היתה (ההתחלה ו)הפתיחה של חנוכת המזבח, ועוד ועיקר – אז היה ענין כללי, בנוסף לפרט של שבט יהודה, שאז התחדשה עצם המציאות של מזבח "מחונך". ואילו ביום האחרון יש מעלה, כי ביום זה נחנך המזבח עבור השבט האחרון, שבט נפתלי. ועל ידי כך התחדשה חנוכתו של המזבח עבור כלל ישראל, ככלל ובפועל²³.

קרבנות ציבור

מובן, שכאשר תורת אמת אומרת "כאילו כולם הקריבו ביום ראשון .. אחרון", הרי זה משום שכל נשיא הוא לאמיתו של דבר, חלק של "כולם", הן במעלה של "יום ראשון", והן במעלה של "יום אחרון".

בכך מסבירים המפרשים²⁴ את דברי המדרש²⁵ לפני כן, בסמוך לדברים שלעיל – "ולא הקריב אחד מהן יותר על חבירו, שאילו הקריב אחד מהן יותר על חבירו לא היה קרבן אחד מהן (הקרבן של שבט אפרים שהוקרב בשבת²⁶) דוחה את השבת".

הסיבה לכך שהקרבנות של חנוכת 55המזבח דחו את השבת²⁶ הוא משום ש"העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון... ביום אחרון" ולכן "היה נחשב לקרבן ציבור שדוחה שבת". וההוכחה לזה היא מכך ש"לא היה קרבן אחד מהן יותר על חבירו": כיון שהביאו בכל יום אותם קרבנות, מוכיח הדבר, שכל אחד מהם לא היה קרבן מיוחד רק של נשיא זה, אלא גם קרבנות ציבור, ומשום כך היו אותם קרבנות לכל השבטים²⁷.

ה. קרבנות ציבור, אך "לדעתו הקריב"

אך יש להבין: כיצד מתאים ענין זה, שכאילו כל הנשיאים הקריבו את הקרבנות בכל יום ויום כקרבנות ציבור, לנאמר במדרש שלעיל ש"כל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו"²⁸?

ומצד שני: אם קרבנות הנשיאים הם גם קרבנות הציבור, היו יכולים כולם להקריב ביום אחד? ובמיוחד, שאכן, מלכתחילה חשבו הנשיאים לנהוג כך²⁹, כנאמר³⁰ "ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח" – ולמרות זאת, ציוה הקדוש־ברוך־הוא, שדווקא "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם"³¹?

הכרחי, אפוא, לומר, שיש כאן שני ענינים³²: קרבנות הנשיאים היו קרבנות הציבור – "כולם" – אך יחד עם זאת דוקא "משלו הביא"³³, ואין מוצאים שצריך להיות "מוסרו יפה יפה"³⁴, ואדרבה: לדעתו הקריב", ומודגש בתורה "זה קרבן נחשון בן עמינדב"³⁵ וכדומה שההקרבה למעשה של כל נשיא שונה בהתאם לדעתו, ולכן הם הוקרבו ביום נפרד, כפי שיוסבר להלן.

ו. הנדבה "לשאת המשכן"

יש ענין נוסף בקשר לנדבת הנשיאים הטעון הסבר:

בטרם הביאו הנשיאים "את קרבנם לחנוכת המזבח", אך יחד עם זאת הם הביאו, לפני כן, "שש עגלות צב ושני עשר בקר"³⁶. והקדוש־ברוך־הוא הורה למשה³⁷ שאת העגלות והבקר יתנו לבני לוי "לשאת המשכן".

56ואין מובן: נדבה זו אינה קשורה, לכאורה לעבודה בתוך המשכן, לחנוכת המזבח, ומדוע הביאו הנשיאים נדבה זו באותו זמן³⁸?

בנוסף לכך אין מובן: כיצד ייתכן, שהנשיאים, אשר כל אחד מהם הביא באופן מודגש של נדבת הלב³⁹, לא הביאו דבר המושלם כשלעצמו, אלא: (א) "עגלה (אחת) על שני הנשיאים"³⁶ ולא כל נשיא עגלה לעצמו, (ב) גם לגבי ה"שור", שכל נשיא הביא בפני עצמו³⁶, היתה הנדבה באופן שהשור הוא "דבר חלקי", הוא "מוכרח" להזדקק לשור נוסף, שתי בהמות לכל עגלה⁴⁰?

ז. שני הסוגים במעלותיהם של ישראל

ויש לומר, שההסבר לכל זאת בפנימיות הענינים וברמז, הוא:

לכל יהודי יש באופן כללי שני סוגי מעלות:

א) המעלות שבהן הוא שווה לכל ישראל משום שאב אחד לכולנה, ויותר מכך – מצד שרש הנשמות כל ישראל הם אחד⁴¹.

ב) מעלות פרטיות, בהתאם לדרגות השונות שיש בישראל, ראשיכם... ועד שואב מימיך⁴², "שיש בכל אחד ואחד בחינות ומדרגות מה שאין בחבירו"⁴³.

שגם מעלות מסוג זה מביאות לאחדות בין כל ישראל, כי כאשר יודעים וחשים ש"כולם צריכין זה לזה" ואף לאחד אין "שלימות בלי חבירו"⁴³, מגיעים לידי אחדות עם יהודי אחר, עם יהודים נוספים, ועל ידי כך משלים את זה. וכידוע שכל ישראל נצבים ביחד "קומה אחת שלימה"⁴³.

ובכל אחד משני הסוגים הללו יש יתרון לעומת הסוג האחר⁴⁴:

מצד הסוג הראשון האחדות היא רבה יותר, כי היא נובעת מכך שכל ישראל הם מלכתחילה דבר אחד. ואילו בסוג השני האחדות היא תוצאה של התבוננות בצורך ובהזדקקות של יהודי אחד לזולתו, ולכן נשאר כל אחד כשלעצמו, נפרד מהזולת.

57מצד שני יש יתרון באופן השני של האחדות, כי ההתאחדות בדרך זו היא גם בענינים המיוחדים לכל יהודי, שבהם הוא נבדל מזולתו, שאפילו בפרט שלו, שבו מודגשת המעלה שלו, גם בזה ניתן לחוש שאין הוא מושלם ללא יהודי נוסף.

ח. אחדות "מבלי ימצא האדם ראש וסוף"

המטרה היא, שיהיה איחוד של שני סוגי המעלות – שגם כאשר יהודי מכיר במעלה מסויימת המיוחדת לו, הוא יחוש בו זמנית שלא זו בלבד שהוא זקוק ליהודי אחר משום שאין בו מעלה שיש בחבירו, אלא שהוא אחד עם היהודי האחר, באחדות מוחלטת.

ההסבר לכך הוא: כאשר אדמו"ר הזקן מסביר⁴³ שאצל ישראל "כולם צריכין זה לזה", כי אף לאחד אין "שלימות בלי חבירו", הוא מתבטא בביטוי, שעל ידי כך תיווצר אחדות "מבלי ימצא האדם ראש וסוף" (וכפי שמוסבר שם קשור הענין ל"בחינת עיגולים", שעיגול "אין לו בחינת ראש וסוף").

ולכאורה, אין מובן: העובדה שכל יהודי משלים את זולתו, עד אשר אפילו למי שנמצא בדרגה של "רגלים" יש מעלה שאיננה קיימת בראש – "שצריך להלך בהם וגם הם מעמידי הגוף והראש" – מסבירה רק, שחבירו הוא ראש לעומתו.

אך כיצד נוצרת על ידי כך אחדות באופן של "מבלי ימצא האדם ראש וסוף"⁴⁵?

ט. האחדות והשוויון המוחלט בישראל

ויש לומר, שבכך רומז אדמו"ר הזקן לענין נעלה יותר, המקשר את שני הסוגים הללו של האחדות: המעלות והכוחות הפרטיים של היהודים אינם דבר נפרד מעצם הנשמה, אלא הם קשורים ונובעים מעצם הנשמה, אשר כוללת בתוכה את כל הפרטים⁴⁶. מכך נובעת גם התכללות הכוחות, שכל כוח מסויים כולל בתוכו את כל הכחות.

וכיון שהשרש והמקור של כל כוח הוא בעצם הנפש המכילה בתוכה את כל הכחות, לפיכך מכיל כל כוח, משום ה"עצם" שבו, את כל הכחות האחרים⁴⁷.

ודומה לכך גם הענין של "קומה אחת שלימה" של כלל ישראל⁴⁸: כל המעלות 57הפרטיות של כל ישראל יוצרות ביחד "קומה אחת שלימה", משום שכל ישראל הם בעצם מציאות אחת מצד שרש נפשם, כיון שממקור זה נובעות המעלות הפרטיות של כל אחד, כדלעיל. ולכן גם המעלה הפרטית של יהודי כלשהו מכילה בתוכה את כל המעלות האחרות של כל ישראל.

וכך נוצרת אחדות גם מצד המעלות הפרטיות של ישראל באופן של "מבלי ימצא האדם ראש וסוף", כי באופן זה אין שום יתרון של יהודי אחד על פני האחר. אצל כל היהודים נמצאות כל המעלות, וההבדל הוא רק לגבי הגילוי וההעלם: אצל יהודי אחד נמצא ענין ה"ראש" בגלוי, וכל שאר המעלות נכללות בכך בהעלם, ואילו אצל זולתו נמצאת מעלה אחרת בגלוי, וכל שאר המעלות הן בהעלם בתוכה.

בדומה למוסבר⁴⁹ בענין של "עוסק במצוה פטור מן המצוה"⁵⁰, שזאת משום שכל המצוות כלולות מכל המצוות, ולפיכך, למרות שבגלוי מקיים האדם רק מצוה מסויימת, הרי זה כאילו הוא מקיים גם את כל שאר המצוות, כיון שהן כלולות במצוה זו בהעלם.

י. איחוד שני קצוות בקרבנות הנשיאים

וזהו ההסבר גם לאופן הבאת נדבת הנשיאים לחנוכת המזבח:

כדי שחנוכת המזבח תהיה מושלמת ביותר, היה צורך באיחוד של שני הפכים:

העבודה של כל נשיא שבט מצד ענינו הפרטי – "כל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו", ולכן היתה הקרבה זו שונה גם בזמנה: כל הקרבה ביום נפרד.

אך מצד שני היה צריך לחוש בהקרבה זו עצמה, שגם מצד העבודה הפרטית של נשיא שבט זה זוהי מציאות אחת עם כל שאר הנשיאים והשבטים.

ועל כך אומר המדרש "כאילו כולם הקריבו ביום ראשון .. ביום אחרון" (וכאמור לעיל בסעיף ד', שזאת משום שהקרבנות של כל יום היו קרבנות ציבור), כי הקרבנות של כל יום הכילו בתוכם גם את עבודות הציבור – ה"הקרבות" – של "כולם".

ומסיבה זו עצמה הקריבו כל הנשיאים את אותם הקרבנות – בכל אחד מן הקרבנות נמצאת ברמז העבודה של הציבור, של כולם, וההבדל הוא רק לגבי סוג העבודה הגלוי, כדלעיל⁵¹.

58יא. נדבת העגלות – הכנה של אחדות מוחלטת

כך יובן גם הקשר שבין נדבת העגלות לבין חנוכת המזבח:

כדי שתוכל להיווצר אחדות מלאה, עד לאופן של "מבלי ימצא האדם ראש וסוף", גם תוך כדי היותנו עסוקים בעבודה הפרטית והמסויימת, הביאו הנשיאים תחילה נדבה המבטאת את האחדות שמעל להתחלקות⁵², וזה איפשר ונתן כח להגיע לידי התאחדות מוחלטת גם בעבודות הפרטיות.

וזוהי המשמעות של ההקדמה של נדבת העגלות: הנשיא מביא רק חצי עגלה, ואף בשורו אפשר להשתמש רק ביחד עם שורו של רעהו, כדלעיל בסעיף ו'. דבר זה מבטא⁵³ שכל נשיא בפני עצמו יכול לפעול רק כאשר חבירו משלימו^*. ולפיכך הביאו הנשיאים את העגלות וכדומה ביחד, כנדבה אחת כללית, וגם כאשר משה קבל זאת מאתם, לא ראו שום הבדלים בין נדבת נשיא אחד למשנהו⁵⁴.

ורק לאחר מכן⁵⁵ באה חנוכת המזבח, שכל נשיא בפני עצמו הביא את הקרבנות בנפרד – ובהבאה זו עצמה⁵⁶ 59"המשיכו" הנשיאים אחדות גמורה.

יב. שלושת הענינים בקדושת המשכן

כשם ששלושה ענינים אלו קיימים אצל יהודי: (א) שהוא מלכתחילה מציאות אחת עם כל ישראל ללא "התחלקות", (ב) מעלתו הפרטית, (ג) האיחוד שבין עצם המציאות לבין פרט, כדלעיל.

– נמצאים בדומה לכך שלושה ענינים אלו גם במשכן⁵⁷:

(א) הקדושה הכללית של המשכן, המקיפה את כל המשכן, על כל חלקיו ופרטיו, בשווה.

(ב) הקדושות הפרטיות והמסויימות של חלקי המשכן: קדושת החצר, קדושת אהל מועד וקדושת קדש הקדשים.

(ג) האחדות של שתי קדושות אלו ביחד, ואשר על ידה נוספת קדושה יתירה על הקדושה הפרטית.

ולפי זה ניתן להסביר את דברי המדרש על הקרבנות של נשיא שבט שמעון⁵⁸, שהוא הקריב "על סדר מעשה המשכן", וכך נאמר⁵⁹: "קערת – כנגד חצר המשכן שהיה מקיף את המשכן .. שלשים ומאה משקלה כמה דתימא⁶⁰ (=כמו שנאמר): אורך החצר מאה באמה והמשכן שהיה בתוכו שלשים אמה ארכו הרי מאה ושלשים. מזרק אחד כסף – כנגד החצר בלא המשכן שהיתה ע' אמה (וכן משקל המזרק שבעים שקל, מתורת כהנים) .. דבר אחר: החצר היה ארכו ק' אמה ורחבו נ' אמה .. טול חמישים .. ועשה ממנו רצועות⁶¹ .. בריבוע יהיה ארכו כרחבו ע' אמה... ועל זה אמר שבעים שקל...".

ולכאורה, אין מובן:

א) שלושים האמה של אורך המשכן הרי נכללות בתוך מאה אמה של אורך החצר. כיצד מחשבים אפוא שוב את שלשים האמה כתוספת למאה, ומסכמים סך הכל: מאה שלשים אמה?

ב) כיון שכבר קיים כאן מספר של ק"ל, המדה של החצר עם המשכן, מדוע צריך היה להקריב קרבן נוסף "כנגד החצר בלא המשכן"?

ג) מהי הדעה של הסובר ש"שבעים השקל" אינם "כנגד החצר בלא המשכן", אלא כנגד החצר כולה, 60ובמיחד שבעקבות זאת יש לחדש, ולא לחשב⁶² את ה"שיריים"?

יג. ג' האופנים לחישוב אורך החצר בהתאם לג' הקדושות במשכן

לפי האמור לעיל ניתן להסביר, ששלושת האופנים הללו של חישוב אורך החצר.

((א) שלשים ומאה – מספר המכיל את המדה של החצר והמשכן ביחד, ועם זאת את מדת המשכן בפני עצמו, (ב) ה"חצר בלא המשכן שבעים אמה", (ג) מאה אמה של החצר, שבתוכן נכלל אורך המשכן) –

הם במקביל לשלושת הענינים הללו בקדושת המשכן:

כאשר מדובר על הקדושה הכללית של המשכן, מחשבים את אורך החצר כמאה אמה, וזה כולל את כל המשכן כאחד.

כאשר רוצים להדגיש את הקדושות הפרטיות של המשכן, מחשבים את "חצר בלא המשכן" (שבעים אמה) בהתייחסות לקדושה של החצר בפני עצמה.

והצירוף של שתי הקדושות מתבטא במספר ק"ל; ישנו כאן גם הכלל – "מאה", שבו אין שלושים האמות של המשכן נחשבים כקדושה בפני עצמם, אלא הן חלק מן הכלל. וכן ישנן כאן שלשים האמות של המשכן כפי שהן כקדושה בפני עצמה.

ולפיכך, כאשר נשיא שבט שמעון הקריב את הקרבנות לחנוכת המזבח – דבר הקשור לשלשת הענינים הנ"ל לגבי ישראל, כאמור לעיל בהרחבה – הוא "כיוון" בקרבנותיו "כנגד מעשה המשכן" גם כלפי אותם ענינים כפי שהם מתבטאים לגבי המשכן.

יד. שתי הדעות לחישוב "שבעים"

וזהו גם ההסבר לשתי הדעות אם מחשבים את "שבעים השקלים" "כנגד החצר בלא המשכן" או שמחשבים את מאה אמה ארכו ונ' אמה רחבו כאילו הוא עשוי "ארכו כרחבו":

לפי הדעה הראשונה, מושם הדגש על חנוכת המזבח – על מעלת הפרט, שגם בכך "ממשיכים" את ענין האחדות, ולפיכך אין כאן חשיבות רבה כל כך לקדושה כללית בפני עצמה, אלא היא קשורה ונרמזת בנדבת העגלות וכו', כדלעיל.

ואילו לפי הדעה השניה, מושם הדגש העיקרי על מעלת הכלל, והחידוש שבחנוכת המזבח הוא ההדגשה שגם בפרטים מורגשת מעלת הכלל.

ולפי דעה זו אין רומזים לקדושה הפרטית, כפי שהיא בפני עצמה, 61ולפיכך סוברים כאן ש"שבעים" זהו החישוב של כללות שטח החצר – מעלת הכלל, ללא שטח המשכן שקבל קדושה נוספת – פרטית.