48
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אך בשני המדרשים האחרים*, העוסקים דוקא בקרבן נשיא אפרים ביום השבת, מוסבר שהדחיה אינה משום קרבנות הנשיאים באופן כללי, ואין זה דין בענין חנוכת המזבח, אלא זוהי הלכה בהלכות שבת, שמשום השבת חייב היה הנשיא להקריב אז את הקרבן.
ח. מותר או חובה?
והסבר זה עצמו שזהו דין בדיני שבת, ניתן ללמוד בשני אופנים40:
א) מצד הלכות שבת ההקרבה מותרת. כלומר, אין זה ענין המותר מפני חשיבות קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, שהתורה קובעת שגדולה מעלתם עד כדי כך שהם מכריעים את איסור המלאכה בשבת, אלא זהו תנאי לגבי איסור מלאכה בשבת, שבענין הקרבנות הללו אין חל מלכתחילה איסור מלאכה בשבת.
כפי שאנו מוצאים במספר מקומות לגבי "עשה דוחה לא תעשה", שהעשה הופך לתנאי שבו תלוי הלאו41, הלאו אינו חל מלכתחילה כאשר קיים מולו העשה42.
ב) הקרבת הקרבנות בשבת היא חלק ממצות שבת: כשם שמשום קדושת השבת אסורות המלאכות בשבת, כך קדושת השבת מחייבת הקרבת מוספי שבת, וכן הקרבת "נשיא אחד ליום" השבת, אשר "אמרתי", את הקרבן של נשיא אפרים בשבת, ודוקא על ידי כך מקויימת שמירת השבת כראוי.
הסבר זה או בדומה לסברה ולדעה43 שאנו מוצאים לגבי פיקוח נפש, שאין הכוונה לומר שפיקוח נפש רק דוחה את איסור המלאכה בשבת, אלא פיקוח נפש הוא חלק משמירת שבת, ולפי זה מובן יותר מדוע הוא מופיע בהלכות שבת, והוא מוסיף בשמירת שבת, כפי
הערות
- *. בבמדב"ר פי"ד, יג: מאת נשיאי ישראל .. קרבן כולן שוה .. ולא הקריב אחד מהן יותר על חבירו שאלו הקריב אחד מהן יותר על חבירו לא הי' קרבן אחד מהן דוחה את השבת אמר להם הקב"ה .. ואני חולק לכם כבוד שתקריבו ביום שבת שלי כדי שלא יהא הפסק בקרבנכם". וזה מתאים לסוג הא' (תוכן המדרשים שבפי"ג), עיי"ש (וראה מפרשים שם (הובאו גם לקמן ע' 64) שלמדרש זה נחשב כקרבן צבור. וראה לקמן ס"ט). אבל שם לא קאי על הפסוק "ביום השביעי נשיא לבני אפרים" (כב' המדרשים הנ"ל שבפי"ד), כ"א עה"פ "זאת חנוכת המזבח גו'", שקאי על קרבנות כל הנשיאים.
- 40. בהבא לקמן – ראה לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 252 ואילך. וש"נ.
- 41. ראה ר"נ גאון שבת קלג, א ואילך. ובכ"מ. וראה לקו"ש שם. וש"נ.
- 42. להעיר מצפע"נ על הרמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ב במ"ש הרמב"ם שם ה"א "דחוי' היא שבת אצל סכנת נפשות": לא ר"ל אם דחוי' או הותרה רק דגבי חולה אין (?).
- 43. ראה יומא פה, ב. ר"נ במכילתא תשא לא, יג. שם, טז.
במדבר רבה י״ד:י״ג - הטקסט מספריא
זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, יָכוֹל שֶׁהוּא נִמְשַׁח מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, עוֹד אֵינוֹ נִמְשַׁח מֵעַתָּה, אוֹמֵר אֲנִי לֹא יִמָּשַׁח לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר (במדבר ז, פח): זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי וגו', עוֹד אֵינוֹ נִמְשַׁח לֶעָתִיד לָבוֹא, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ז, לה): זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו, יָכוֹל שֶׁהֵם נִמְשָׁחִים מֵעַתָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, עוֹד אֵין נִמְשָׁחִים. אֱדַיִן אֲנִי אוֹמֵר לֹא יִמָּשְׁחוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל יִמָּשְׁחוּ לֶעָתִיד לָבוֹא, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת, אֵינָם נִמְשָׁחִים לְעוֹלָם לֶעָתִיד לָבוֹא, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (זכריה ד, יד): אֵלֶּה שְׁנֵי בְּנֵי הַיִּצְהָר, זֶה אַהֲרֹן וְדָוִד, זֶה מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְזֶה מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ, אַהֲרֹן מְבַקֵּשׁ כְּהֻנָּתוֹ וְדָוִד מְבַקֵּשׁ מַלְכוּתוֹ. (במדבר ז, פד): בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ. אַתָּה אוֹמֵר בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ, אוֹ לֹא בָּא לְלַמֵּד אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ זָכוּ הַכֹּהֲנִים לְקַבֵּל מַתָּנוֹת, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר (ויקרא ז, לו): אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִנַּיִן שֶׁמַּפְרִישִׁין הָיוּ יִשְׂרָאֵל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֵהַר סִינַי וְלֹא זָכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו בָּהֶם עַד שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם, הָא לָמַדְנוּ שֶׁבַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַּיּוֹם זָכוּ הַכֹּהֲנִים לְקַבֵּל מַתָּנוֹת. הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיב נַחְשׁוֹן קָרְבָּנוֹ. אִי בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל קֹדֶם שֶׁנִּמְשַׁח הִקְרִיב נַחְשׁוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ. אִי (במדבר ז, פח): אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ, יָכוֹל לְאַחַר זְמַן, תַּלְמוּד לוֹמַר בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ. הָא לָמַדְנוּ בַּיּוֹם שֶׁנִּמְשַׁח בּוֹ בַּיּוֹם הִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים, וּלְאַחַר שֶׁנִּמְשַׁח (במדבר ז, פד): מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁשָּׁווּ כֻּלָּם בְּעֵצָה אַחַת, כָּךְ שָׁווּ בַּזְּכוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַדְּבוּ מֵעַצְמָן, וְהָיָה קָרְבַּן כֻּלָּן שָׁוֶה, כְּאָרְכָּן כָּךְ רָחְבָּן כָּךְ מִשְׁקָלָן, וְלֹא הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאִלּוּ הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ לֹא הָיָה קָרְבַּן אֶחָד מֵהֶן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חֲלַקְתֶּם כָּבוֹד אֶחָד לַחֲבֵרוֹ וַאֲנִי חוֹלֵק לָכֶם כָּבוֹד, שֶׁתַּקְרִיבוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁלִּי, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא הֶפְסֵק בְּקָרְבַּנְכֶם. (במדבר ז, פד): קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הֵן שֶׁנִּתְנַדְּבוּ וְלֹא אֵרַע בָּהֶם פְּסוּל. אָמַר רַבִּי יוּדָן וַהֲלוֹא קְעָרָה אַחַת וּמִזְרָק אֶחָד וְכַף אַחַת הִקְרִיבוּ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אֶלָּא הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן:
משנה תורה, הלכות שבת ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אמדוהו ביום השבת שהוא צריך לכך וכן לשמנה ימים אין אומרים נמתין עד הערב כדי שלא לחלל עליו שתי שבתות אלא מתחילין מהיום שהוא שבת ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין. ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו. כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.