46

נאמר תחילה "זה קרבן דוחה את השבת", וכך מדגישים שיש היתר מיוחד לקרבן הנשיא, שמותר להביאו בשבת, ורק לאחר מכן מציינים "ואין קרבן יחיד דוחה את השבת".

ולפי המוסבר לעיל, בסעיף ב', שמהמדרש על הפסוק "זה קרבן..." לומדים שקרבן הנשיא הוא כעין קרבן השבט – צבור, אפשר לומר, שזהו ההסבר למחלוקת שבין שני מדרשים אלו:

לפי המדרש הראשון, שהיה זה "שלא כהוגן" – "דחוי" – הרי קרבן הנשיא הוא קרבן יחיד, כפי שמובן מן הניסוח "בכל מקום אין קרבן יחיד... וכאן קרבן יחיד...³²", ומשום כך הביאה הוראת השעה רק ל"דיחוי".

ואילו לפי המדרש "זה קרבן דוחה...", שקרבן זה נחשב כקרבן השבט, יוצא שהשבת הותרה לגביו³³.

אך לפי זה יוצא, שבעניננו נחלקים המדרשים גם לגבי המשמעות של "הותרה" עצמה:

לפי המדרש ש"זה קרבן דוחה שבת...", הותרה השבת מפני שקרבן הנשיא הוא כקרבן צבור.

ואילו לפי המדרש המובא בסעיף א' – "שלא תאמר היאך חלל... והלא אין קרבן יחיד דוחה... שאני אמרתי..." – הסובר שהאיסור "הותר", כדלעיל, יוצא, שחל עליו דין של קרבן יחיד, ו"זה הקריב בשבת" רק מפני ש"אני אמרתי...".

ו. ההקרבה בשבת – שכר שמירת שבת

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר מדרש נוסף (רביעי) בפרשתנו, פרשה יד³⁴, בענין זה, וכך נאמר שם: "מי הקדימני ואשלם³⁵, מדבר ביוסף שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא ניתנה .. אמר הקב"ה: יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנות בשבת מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון"³⁶.