338

ישראל", צריך לומר, שיש כאן חידוש, השייך דוקא לפרשה זו.

ו. עניני המועדות – בשתי פרשיות, וההסבר לכך

עניני המועדות מחולקים לשתי פרשיות:

(א) בפרשת אמור, ששם מודגש בעיקר איסור מלאכה והמצוות של כל מועד, אך גם מוזכרים שם הקרבנות של כל יום טוב. (ב) בפרשתנו, שבה הדגש העיקרי הוא על פרטי הקרבנות שהביאו בכל יום, שבת, ראש חודש, יום טוב, אך נזכר גם איסור המלאכה.

את הסיבה לכך ניתן להסביר בשתי דרכים:

א) ענינים אלו נאמרו למשה כשתי פרשיות נפרדות בזמנים שונים: פרשת אמור – בסמוך להקמת המשכן, ופרשתנו – בסיום ארבעים השנים.

[פרשת הקרבנות שבפרשתנו לא נאמרה מיד לאחר הקמת המשכן, למרות שבפשטות נראה שהקריבו את כל הקרבנות גם במדבר³⁶ – חוץ מאלה שמצויין בהם "כי תבואו אל הארץ" – וזאת מפני ההסבר שלהלן:

תכלית פרשתנו היא: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם..." – הזירוז וההוראה לכל ישראל³⁷, שקרבנות הציבור יוקרבו בזמנם. ואילו פרטי הקרבנות עצמם כבר נאמרו למשה לפני כן, והוא העבירם ליחידים שעסקו בהקרבת הקרבנות – אהרן ובניו הכהנים].

ב) שתי הפרשיות נאמרו למשה ביחד³⁸. ואדרבה: פרשת הקרבנות שבפרשתנו נאמרה לפני פרשת המועדות שב"אמור", ואשר־על־כן כתוב בפרשת המועדות³⁹ "והקרבתם אשה..." סתם, ללא פירוט הקרבן, כי פרטי הקרבנות כבר נאמרו למשה לפני כן.

אך למרות זאת קבעה התורה את פרשת הקרבנות כאן בפרשתנו, בסוף ארבעים שנה, לפי הכלל, שמביא רש"י במספר מקומות בפירושו⁴⁰, "אין מוקדם ומאוחר בתורה".