שיחה ג
33שיחה ג
השבועות
חג
א. מתן תורה – "נפשי כתבית יהבית"
ידוע, שבמתן תורה1 נתחדש שישראל נצטוו אז על כל תרי"ג המצוות ונאמרה (ניתנה) להם כל התורה כולה, לכל אחד ואחד מישראל, וכן, שהתורה והמצוות ניתנו מאת "אנכי2 ה' אלקיך", באופן – כדברי הגמרא3 על "אנכי", שאלה הן ראשי תיבות של "אנא נפשי כתבית יהבית", – שהקדוש־ברוך־הוא "כתב" ו"הכניס" את עצמו לתוך התורה.
אמנם, גם לפני מתן תורה למדו תורה, וכמפורש4 "בית מדרשו" של שם "ובית מדרשו" של עבר, וכבר מאדם הראשון נצטוו על מספר מצוות5, ויותר מכך – האבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה6, אך בכל זאת הענינים הנ"ל נתחדשו דוקא במתן תורה.
וכיון7 שהתורה היא "נפשו" (ובלשון החסידות – רצון8 עצמי) של הקדוש־ברוך־הוא, מובן (וזהו עיקר באמונתנו), ש"התורה הזו לא תהיה מוחלפת", וכדברי הרמב"ם "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעד ולעולמי עולמים אין לה שינוי ולא גרעון ולא תוספת"9, "התורה הזאת אין חוקיה ומשפטיה משתנים לעולם ולעולמי עולמים"10.
בציוויים ובהוראות שלפני מתן תורה היו שינויים מהותיים ותוספות, כפי שרואים אצל נח לעומת אדם, אברהם לעומת נח וכדומה11,
ויש לומר, שאז היתה עיקר הכוונה לצורך תועלת האדם, ולכן12 כאשר היו 33שינויים, עליות וכדומה, באדם, נגרמו שינויים גם בציוויים של הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, לאדם.
ואילו במתן תורה13, כאשר הקב"ה הכניס את עצמו בתורה – "נפשי כתבית יהבית", הרי מובן, שמצוות התורה אינן אמצעי לקבלת שכר בלבד, או נועדו רק כדי "לצרף בהן את הבריות"14, או כדי להגיע לדרגה הנעלה של "סגולה... ממלכת כהנים וגוי קדוש"15, שאז ייתכן שבעקבות שינויים במקיימי המצוות יחולו שינויים במצוות עצמן, אלא המצוות הן גם המטרה והתכלית, כי הן "נפשי" של הקב"ה. ולכן, כשם16 שלא ייתכן שינוי ב"נפשו" של הקדוש־ברוך־הוא ח"ו, כך לא ייתכן שינוי בתורה ובמצוות17, כמוסבר במקום אחר בהרחבה18.
ב. הרפואות והסגולות – אינן נצחיות?
כיון שהנצחיות בתורה קשורה בכך שהיא "נפשי" אשר "יהבית" ונתלבשה ב"חכמתו ורצונו של הקדוש־ברוך־הוא"19, מובן בפשטות, שהנצחיות בתורה איננה רק בתורה שבכתב, אלא גם בתורה שבעל־פה20, אשר "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני (שהתחלת הנתינה – "אנכי") בפירושן ניתנו"21, ובכל חלקיה22, כי "מקרא23 משנה תלמוד ואגדה24 אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות25 לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני", "דברי תורה כולם אחת"26.
יוצא, שגם כל הענינים בגמרא הקשורים לתכונות הטבעיות של בני 34האדם, אופני רפואה27 וכדומה, כיון שהם חלק בתורה שבעל פה הרי גם הם28 נכללים29 בנצחיות התורה, אשר אינה משתנה*.
לפי זה יש להבין את הנאמר לגבי כמה סגולות ורפואות שבתורה שבעל־פה, שבימינו הן שונות מאשר בימים ההם (בתקופת הגמרא וכדומה), כי השתנה טבעם של בני אדם30?
לגבי ענינים המהווים איסור שהסבירו זאת חכמים מפני סכנה מסויימת –
ולדוגמא: דינם של מים מגולים אשר "אסרום חכמים שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס"31 – מובן, שהרי זה כאילו נאמר בתורה במפורש שהאיסור חל במקום ובתקופה שבהם נפוצים נחשים32, ומשום כך "עכשיו שאין נחשים מצויים בינינו – מותר"31. וכך לגבי ענינים אחרים דומים.
וזאת בדומה לכך שאין סתירה בין נצחיות התורה לבין הימצאותם של מצוות ודינים רבים אשר חובתם חלה רק בזמן ומקום מסויים – כמו מצוות התלויות ביום, בזמן שבית המקדש קיים, מצוות התלויות בארץ וכדומה, כי התורה עצמה קבע מלכתחילה זמן ומקום מסויימים לקיום המצוה, בדומה למצוות עשה שהזמן גרמא.
אבל עניני הרפואה והסגולה בתורה, שאותם לא הגדירה התורה בהגבלות של זמן ומקום, אלא הם נאמרו באופן כללי – שכאשר מתנהגים באופן מסויים זוהי סכנה, ואילו נוהג אחר הוא רפואה וכדומה – כיצד ייתכן לומר שאלה אינם 35ענינים נצחיים ואינם חלים בתקופתנו, משום שנשתנה טבע בני האדם33, ועד כדי כך, שנאמר, שאסור להשתמש בדרכי הרפואה המפורטים בגמרא?
וכפי שיש מפרשים האומרים34 אודות מספר ענינים, שמכיון שאיסורם הוא מצד הלכה למשה מסיני לא ייתכן שיחול בהם שינוי עקב שינוי בתקופות וכדומה, כי "דבר אלקינו יקום לעולם".
ג. התנהגות בעניני הבריאות – חלק מן התורה
בדומה לכך מתעוררת השאלה על דברי הרמב"ם: בהלכות דעות מקדיש הרמב"ם פרק שלם35 להתנהגותו של האדם בעניני אכילה ושתיה וכדומה "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא"36. מכך שהרמב"ם כלל זאת בספרו היד החזקה, ספר של "הלכות הלכות"37, מובן, שהוראות אלו (אינן כהוראות של רופא, שהחולה צריך לציית להן משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"38 וכדומה, ועם זאת אין דברי הרופא כדברי התורה39 – אלא דברים אלו) הם חלק40 ממשי של ההלכה41 והתורה42.
ובמיוחד שהרמב"ם אינו מסתפק בדבריו "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי... לפיכך צריך האדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים", ובציון ההפניה לעיין בספרי הטבע ובספרי הרפואה 36וכדומה ולראות אלו הם הדברים המזיקים, כפי שהוא כתב בסיום הפרק עצמו43, שהחולה זקוק להנהגות אחרות "כמו שיתבאר בספרי הרפואה".
מכך שהרמב"ם מפרט ומרחיב מה וכיצד צריך לאכול וכדומה44, מובן, שכל הפרטים הללו הם "הלכות הלכות" – דברי תורה כפרטים אחרים בספר היד החזקה.
ותוצאה נוספת מכך הלכה למעשה – כאשר יהודי לומד בהלכות דעות את הפרטים העוסקים באופן האכילה והשתיה וכדומה הוא מקיים את מצות תלמוד תורה וחייב לברך לפני כן את ברכת התורה, וכך מובן לגבי ההלכות שכותב הרמב"ם בפרק ג' וברוב פרק ד' של הלכות יסודי התורה, אודות הכוכבים והמלאכים וכדומה, ועל־אחת־כמה־וכמה הפרקים הרבים העוסקים בעניני התכונה המופיעים בהלכות קידוש החודש45, וכדומה.
ואין מובן: הרמב"ם לא כלל בספרו היד החזקה הלכות המתאימות רק לתקופה מסויימת, אלא דוקא את ההלכות הנהוגות לדורות46, אך בין הלכות דעות הנ"ל יש הלכות רבות – כגון אופן האכילה וכדומה – אשר אינן מתאימות לתקופתנו, מפני שהשתנה טבעו של האדם. כיון שטבע הגוף ותכונותיו תלויים ומשתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה, כפי שנשתנה טבע הגוף מתקופת הגמרא ועד לתקופת הרמב"ם, אשר משום כך אין הרמב"ם מביא פרטים רבים בעניני בריאות המפורשים בגמרא47 – ואם כך, לא היה צריך הרמב"ם, לכאורה, לכלול פרטים בנושאים אלו בספרו היד החזקה. אלא, לציין רק את ההוראה הכללית, שצריך האדם להרחיק עצמו... וכו', ובכל תקופה ומקום ינהגו בהתאם לדרוש באותו זמן ומקום לפי הוראות המדע והרפואה.
בדרך הצחות יש לומר, שכתיבת הלכות אלו מבטאת את החשיבות הרבה של בריאותו של היהודי, שכדי לשמור על בריאותם של יהודים, אף כאשר התועלת מכך היא רק למספר דורות או שניים, כולל הרמב"ם הוראות אלו ביחד עם הלכות אחרות.
ברם, נדרש הסבר: בכל אופן שהוא, צריך היה הרמב"ם להדגיש שהפרטים באופן השמירה על הבריאות נכתבו רק לפי הטבע ותכונות הגוף שבדורו, ולא לכתוב זאת באופן סתמי כהלכות הקבועות לדורות.
37ד. הציווי קיים, אך המציאות השתנתה
ויש לומר שההסבר לכך הוא, שזאת בדומה לביאורו של הרמב"ם עצמו בספר המצוות שלו48 אודות הסיבה לכך שהוא מונה בין המצוות גם את מצות השמדת שבע האומות, למרות שלכאורה אין זו מצוה הנוהגת לדורות, אשר מצוות כאלו אינן נכללות במנין המצוות, ואלה דבריו49: "הענין שנסתיים השגת מטרתו בלי שיהא אותו הדבר תלוי בזמן מסויים אין אומרים בו אינו נוהג לדורות, לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות אותו הדבר .. כללו של דבר אתה צריך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצוה ובין הדבר אשר נצטוה עליו, כי יש שתהא נוהגת לדורות, אלא שהדבר שנצטוה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות...".
בדומה לכך ניתן היה, לכאורה, לומר בעניננו50: השינוי בתכונות הגוף ובטבע בני האדם בתקופתנו, ואשר משום כך אין מועילות חלק מן התרופות של תקופת הגמרא וכן חלק מן ההוראות של הרמב"ם לשמירת הבריאות אינו משנה את העובדה שענין זה או הלכה זו בגמרא וברמב"ם מהווים הוראה לדורות, חלק מן התורה הנצחית – כי ההוראה שבכך היא נצחית, אלא ה"דבר שנצטוה עליו" הוא "נעדר" והשתנה – אין זה אותו גוף כפי שהיה בזמן הציווי.
בדומה להדגשת הרמב"ם עצמו51, שהבטחתו "אני ערב לו" ש"המנהיג עצמו בדרכים אלו... אינו בא לידי חולי כל ימיו" אינה אמורה כלפי מי ש"היה גופו רע מתחילת ברייתו או..." והוא מפרט מספר תנאים נוספים.
אך גם לפי הסבר זה עדיין אין מובן כל כך: בציווי על השמדת שבע האומות או על מחיית עמלק, מפרטת התורה בציווי את ה"דבר שנצטוה עליו" (שבע אומות, עמלק) – זהו חלק מן הציווי.
אך לא כן בעניננו: בדברי הגמרא והרמב"ם אין מפורטים התנאים הטבעיים של גוף האדם, של סממני הרפואה וכדומה.
ה. עיקר התורה והמצוות – ברוחניות
כדי להסביר זאת, יש להקדים ולבאר ענין כללי לגבי התורה והמצוות:
ידוע הכלל המופיע בדברי חז"ל52 ש"התורה (ש)מדברת בעצם בעליונים ורומזות53 בשניות בתחתונים", ובעל 37השל"ה מרחיב את הדיבור על כך54. משמעות הדברים היא: לא שהענינים המופיעים בתורה אמורים "בעצם" כפי שהם למטה בגשמיות, ומהווים רמז בלבד לענינים אלו כפי שהם ברוחניות – "הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים"55, אלא להיפך: בעצם מדברת התורה "בעליונים" – על הענינים כפי שהם ברוחניות, והיא רק רומזת לכך לענינים כפי שהם בגשמיות, "בתחתונים".
כלומר, בודאי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"56, ואין לומר שהתורה מתכוונת רק לענין ברוחניות57. תמיד ישנו הפשט של המקרא, כפי שהוא מפורש "בתחתונים". אך בעצם עוסקת התורה בעליונים.
וכך גם לגבי המצוות: המצוות הן בתחתונים – מעשה המצוה כפשוטו, ובעליונים – המשמעות הרוחנית של המצוה58. משמעות הדברים היא: לא שבנוסף למצוה המקויימת בפשטות, יש למצוה גם משמעות רוחנית, אלא להיפך: כאשר מפרטת התורה את המצוות, הכוונה היא "בעצם" למצוות "בעליונים", ברוחניות, והמצוות המקויימות בגשמיות הן המשך ותוצאה של מהותן הרוחנית.
וכדברי חז"ל המפורשים59 על הפסוק60 "מגיד דבריו ליעקב .. הקב"ה .. מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור".
אין דברים אלו סותרים את הכלל שהמעשה הוא העיקר61, וכן לגבי התורה את הכלל62 ש"תורה לא בשמים היא"63 – כי רצון העליון הוא שעיקר קיום המצוה יהיה דוקא כאן למטה וכפשוטה, וכן שפסק ההלכה בתורה יהיה דוקא למטה, "לא בשמים היא"64.
אבל לגבי התורה והמצוות מצד עצמן, הרי להיפך: המקור וההתחלה של התורה והמצוות הוא למעלה ברוחניות – כנאמר65 "ואהיה אצלו... שעשועים...", וכמאמר חז"ל66 "חמודה 38גנוזה שגנוזה לך", ועוד – ומן הרוחניות הם נמשכים ו"משתלשלים" למטה בגשמיות67, וכמו שנאמר68 "מן השמים דברתי עמכם", "מן השמים השמיעך את קולו... ועל הארץ...". ולכן, כל הענינים המופיעים בתורה, הרי מהותם "בעצם" היא כפי שהם בעליונים וברוחניות69.
ו. עניני הבריאות ברוחניות – נצחיים
לפי זה ניתן להבין גם בעניננו, לגבי עניני רפואה וכו':
כאשר התורה מדברת על הוראות בעניני בריאות וסגולות וכדומה, היא "מדברת בעצם בעליונים". כלומר, בראש ובראשונה הכוונה היא לרוחניות, ורק לאחר מכן, כתוצאה מכך, משתלשלים הענינים הללו למטה בגשמיות – "ורומזות בשניות בתחתונים".
והענינים ברוחניות הם נצחיים70, ומשום שרשם הרוחני הרי תועלתם ורפואתם קיימים תמיד.
ובפשטות: עניני הגוף – אופן האכילה, הרפואה וכדומה – "משתלשלים" מאותם ענינים כפי שהם בנפש. ולגבי ה"אכילה" וה"בריאות" הרוחנית של הנפש, יש לרפואות וסגולות אלו ברוחניות תוקף נצחי, שאין בו שינוי. רק באופן שבו משתלשלים הענינים למטה בגשמיות ייתכנו הבדלים: בתקופה ששנים כתיקונם, יש גם לענינים למטה משמעות זהה כמהותם למעלה, ולכן מועילות הרפואות והסגולות הללו גם בפשטות.
ואילו כאשר חלים שינוי וירידה בעולם – אז אין הענינים הרוחניים יורדים למטה בשלימותם71, ולכן חל שינוי בהשפעתם על בריאות הגוף – 39וההוראות הללו נשארות רק ברוחניות72.
וכדוגמא לכך ניתן להביא את המצוי בענין ה"רפואה" הנפשית שישנה במצוות מסויימות: בזמן שבית המקדש היה קיים והקריבו בו קרבנות, הרי באמצעות הבאת קרבן גשמי התכפר ליהודי, "ושב ורפא לו"73, רפואה על החטא. אך כאשר השתנה הטבע והמצב "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" ו"חרב בית מקדשנו" – הרי במצב זה אין מועילה הרפואה הזאת, הקרבת הקרבן, ולהיפך: אסור להקריב קרבנות, אלא מגיעים לרפואה ולכפרה על ידי הקרבת הקרבן ברוחניות – תפילה תשובה וכדומה74.
ז. הוראות הרמב"ם משפיעות תמיד ברוחניות
בדומה לכך יש לבאר גם לגבי הפרק בהלכות דעות ברמב"ם:
ידועים דבריו של ה"תומים"75 על לשון ה"בית יוסף" וה"רמ"א", ש"הכל בכתב מיד ה' השכיל .. רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב וחפץ ה' בידם הצליח"76.
מכך מובן, שכאשר כתב הרמב"ם הלכות אלו, אודות ההנהגות המבטיחות את היות הגוף בריא ושלם, הרי "רוח ה' נוססה בקרבו" לכוונו להלכה, כולל – לנצחיות התורה. כלומר, אף כאשר מגיעה תקופה, שבה לא כל הוראותיו בעניני אכילה וכדומה גורמות לגוף הגשמי להיות בריא ושלם, כי טבעו של הגוף השתנה עקב שינוי כללי בעולם, כדלעיל, הרי בכל זאת הוראות אלו הן נצחיות ומשפיעות על ידי האכילה והשתיה וכדומה 40ברוחניות77, על נפש האדם – ותוכן רוחני זה, הוא הענין לאמיתו, "בעצם", למרות שבגלוי ובחיצוניות עוסקים דברי הרמב"ם בבריאות הגוף בגשמיות.
ח. מהות התורה – לימוד פנימיותה
הענין שהובא לעיל (בסעיף ה'), שהתורה מדבר בעצם בעליונים, אמור גם לגבי לימוד התורה על ידי האדם:
ישנו לימוד התורה בתחתונים, הנגלה שבתורה, וישנו לימוד התורה בעליונים, פנימיות התורה, שהוא עיקר עיסוק הנשמות בגן עדן78 – הן לימוד פנימיותם של ההלכות שבנגלה, "פנימיות המצוה וטעמיהם הנסתרים"79, והן הידיעה והלימוד בעניני סדר ההשתלשלות ואחדות ה' וכו' –
ועל כך אומרים, שאמנם, את פסק ההלכה לומדים דוקא מן הלימוד בנגלה שבתורה, על ידי נשמה בגוף למטה80, אך התורה מדברת בעצם בעליונים, עצם התורה הוא כפי שהיהודי לומד אותה בפנימיותה, וזה מביא אור וחיות גם ללימוד התורה באופן של "רומזות בשניות בתחתונים", בלימוד הנגלה שבתורה.
עד אשר כפשוטו, בנוסף לכך שיש לו אמונה פשוטה, גורם לימוד פנימיות התורה ליהודי לחוש בעת לומדו את הנגלה שבתורה כפי שהיא כאן למטה – "נתלבשה בדברים גשמיים ובעניני העולם הזה"81 – שהיא חכמתו ורצונו של הקדוש־ברוך־הוא82.
ועל ידי הוספה בשני הסוגים, הן בפנימיות התורה והן בנגלה שבתורה, זוכים לגילוי תורתו של משיח, שאז "לא יהיה עסק התורה והמצוות לברר בירורין, כי אם ליחד יחודים עליונים יותר... והכל על ידי פנימיות התורה לקיים המצוות בכוונות עליונות... ולכן יהא גם עיקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצוות וטעמיהן הנסתרים"79,
ובלשון הרמב"ם83 בספרו, שהוא "הלכות הלכות" אודות לימוד התורה בימות המשיח: "נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה... יהיה עסק כל העולם84 אלא לדעת את הוי' בלבד, 41ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים85 וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם..."
בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
הערות
עמוד 33
- 1. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה (ע' 89 ואילך) ועוד – דזה שע"י מ"ת קדושת המצות נקבעת "בהחפצא" בגשם העולם הוא תוצאה מהחידוש דמ"ת המבואר לקמן בפנים.
- 2. ב"ר פס"ג, יוד. פרש"י תולדות כה, כז.
- 3. ראה רמב"ם רפ"ט מהלכות מלכים.
- 4. ראה יומא כח, ב. קידושין פב, א (במשנה).
- 5. יתרו כ, ב.
- 6. שבת קה, א. וכגירסת הע"י. וראה לקו"ת שלח מח, סע"ד ואילך.
- 7. ראה רמב"ם בפירוש המשניות סנהדרין הקדמה לפרק חלק היסוד התשיעי. אבל בהעתקת הר"י קאפח לא נזכר ביסוד זה הענין דהתורה מועתקת מאת הבורא. ע"ש.
- 8. מלשון אין נפשי אל העם הזה (ירמי' טו, א).
- 9. רפ"ט מהל' יסוה"ת. וראה גם הקדמת הרמב"ם לפיה"מ (הובא בפירושו לסנהדרין שם) ד"ה החלק הראשון (המתנבא בשם) ואילך.
- 10. הלכות מלכים פי"א סה"ג (לפנינו ובכמה דפוסים – בשינויים והשמטות מצד בקורת הצנזור. וראה בהנסמן בלקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 294; 299). וראה גם הל' מעה"ק ספ"ב.
- 11. כברמב"ם (הל' מלכים רפ"ט): על ששה דברים נצטווה אדה"ר כו' הוסיף לנח כו'.
- 12. כ"ה בעקרים מאמר ג ספי"ד ואילך. אמנם הוא חולק על הרמב"ם וס"ל דגם התורה אפשר שתשתנה ע"י הבורא, עיי"ש (פי"ד ואילך). ומביא ראי' מהמצות דלפני מ"ת. וע"פ המבואר בפנים מתורצת קושיתו על הרמב"ם כי גם לדעת הרמב"ם המצוות שלפני מ"ת שאני. וראה ראש אמנה להר"י אברבנאל פי"ג.
עמוד 33
- 13. ראה ראש אמנה שם. ובארוכה (אבל אינו מחלק בין לפני מ"ת ואח"ז) – בית אלקים (להמבי"ט) שער היסודות פל"ד ואילך. ועוד.
- 14. תנחומא שמיני ח (וראה שם ז). ב"ר רפמ"ד. וש"נ. וראה מו"נ ח"ג פכ"ו. וראה בהנסמן בהערה 18.
- 15. יתרו יט, ה־ו.
- 16. בית אלקים שם פל"ד.
- 17. עפ"ז יש להעיר בכמה פרטים שבראש אמנה שם. ואכ"מ.
- 18. ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 197 ואילך. וש"נ.
- 19. לשון התניא פ"ד. ועוד.
- 20. ראה רמב"ם בהקדמתו לפיה"מ שם, וסנהדרין שם. בית אלקים שם.
- 21. הרמב"ם בריש הקדמתו לספר היד.
- 22. התורה כולה נצחיית בכללה ובפרטה, שגם פרטי ההלכות כו' (תניא קו"א סד"ה ולהבין פרטי).
- 23. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. מגילה פ"ד ה"א. וראה בהנסמן בלקו"ש שבהערה 25.
- 24. ראה גם שו"ת הרדב"ז ח"ד סרל"ב (אלף שנ).
- 25. כ"ה בירושלמי שם. ובכ"מ הלשון הוא "לחדש" – ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 271 והערה 21־20 שם.
- 26. ספרי האזינו (לב, ב), וממשיך שם: ויש בהם מקרא ומשנה הלכות ואגדות. וראה ע"ד אגדות – אנציקלופדי' תלמודית כרך א ערך אגדה.
עמוד 34
- 27. להעיר מצפע"נ על הרמב"ם הל' שבת פ"י הכ"ה בהשמטות "דזה הוי ספר רפואות מה דמבואר בפסחים דף נ"ו (רע"א) דזה ג"כ הוה מסיני". וראה שו"ת צפע"נ (דווינסק ח"א סי"ד): "רפואת הנזכרים בגמ' זה גדר חלק מן התורה שבע"פ המסור לנו בקבלה ובאמת זה גדר ספר רפואות אשר מבואר בפסחים .. ולא כמ"ש הרמב"ם בפה"מ בפסחים". ע"ש בארוכה.
- 28. ראה לקוטי לוי"צ – אגרות־קודש ע' רסו: שכל מה שנאמר בתושב"כ ובתושבע"פ הן בהלכה והן באגדה .. כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש.
- 29. להעיר מרבינו בחיי פתיחה לפירוש התורה, שבילי אמונה הנתיב השמיני ובכ"מ – דכל החכמות כלולות בתורה ובאות ונמשכות ממנה. וידועה הראי' מר"י בן חנניא (בכורות ח, סע"א ואילך). ועוד. וראה לקו"ש חי"ב ע' 197 ואילך (ובמכתב שלאח"ז).
- *. ומ"ש בכ"מ (ר' שרירא גאון (אוצר הגאונים גיטין תשובות סשע"ו), הרמב"ם במו"נ (ח"ג ספי"ד), ר"א בן הרמב"ם מאמר על דרשות רז"ל (נדפס בהקדמת עין יעקב דפוס ווילנא)) לכאורה דלא כהנ"ל – נתבאר בשיחות חגה"ש וש"פ נשא תשמ"ג.
- 30. ראה רמ"א אה"ע סקנ"ו ס"ד. מג"א או"ח סקע"ג סק"א. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קעט. ובכ"מ. וראה שד"ח כרך א רי, א ואילך. כרך יו"ד ע' קצד [ב' רו, א].
- 31. שו"ע יו"ד ר"ס קטז.
- 32. כמפורש בתוד"ה חדא בסופו (ע"ז לה, א) ובמג"א או"ח ר"ס תסח הטעם, כי "מתחלה לא נאסר בכל המקומות רק במקומות שיש נחשים וכן כל כיו"ב". וראה גם ט"ז יו"ד שם ובסקט"ו סק"י. ולהעיר מפתחי תשובה שם בשם השל"ה דמ"מ שומר נפשו ירחק מהם.
עמוד 35
- 33. ראה שד"ח כרך א שם. חלק ג תרנח, סע"א ואילך. וש"נ.
- 34. שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רמד. וראה שו"ת הרשב"א ח"א סצ"ח – הובאו בשד"ח ח"א שם.
- 35. פ"ד.
- 36. לשון הרמב"ם שם בתחלת הפרק. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ב ע' 225 הערה 12. ח"ג [המתורגם] ס"ע 60 ובהערה 9.
- 37. כמ"ש ב(סוף) הקדמתו לספרו עיי"ש.
- 38. ואתחנן ד, טו.
- 39. להעיר מצפע"נ שם: אם רפואה הוה גדר דין או כו'.
- 40. אפילו את"ל שמקורו לכמה ענינים בפרק זה הוא לא מש"ס (וראה כס"מ שם הי"ח) [אבל ראה מגדל עוז בריש הפרק "כל הדברים שבפ' הזה כלולים מדברי הרפואות במאמרי חז"ל מפוזרים בכל התלמוד כו'" (וראה לשיטתו עד"ז – בהל' ע"ז רפ"ב). וראה "עלה לתרופה" להמלבי"ם (נדפס בספרו ארץ חמדה עה"ת סוף חומש במדבר) מקורות בש"ס לפרק זה. ועד"ז בהגהות בני בנימין, נמוקי מהרא"י, צפע"נ ועבודת המלך לרמב"ם כאן], הרי עי"ז שכתבו בספרו – נעשה חלק מדברי תורה (ראה לשון הרמב"ם סוף הל' קדוש החודש. תומים שהובא לקמן בפנים סעיף ז).
- 41. ראה רמב"ם הל' דעות שם ה"כ "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו" – ראה נמוקי מהרא"י שם.
- 42. להעיר משו"ת הרמ"א סי' ז (שמביא מבעל בחינות עולם) גם בנגע לספר המורה להרמב"ם, "מ"מ כבר נתפשטו ספריו בכל חכמים האחרונים ז"ל וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראי' מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני". והרמ"א עצמו מביאו בהתחלת שו"ע ריש או"ח. וראה לקו"ש חט"ז ע' 529 בהערה.
עמוד 36
- 43. הלכה כא.
- 44. ולא כעניני רפואה לחולה שכתבם בספרי הרפואה שלו.
- 45. מפרק יא ואילך. למרות מ"ש שם בספי"ז. וראה לקו"ש שבהערה 29.
- 46. ראה לח"מ הל' ת"ת פ"ד ה"א: שרבינו אינו אומר הדינים הנוהגים בזמן הזה בלבד אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפי' אחר ביאת משיחנו בע"ה. וראה שד"ח (כרך ט) כללי הפוסקים ס"ה אות יא.
- 47. ראה ספר קובץ לרמב"ם שם ה"ח. שד"ח כרך ג שם.
עמוד 37
- 48. מ"ע קפז.
- 49. הועתק כאן ע"פ העתקת הר"י קאפח. ולפנינו (והעתקת הר"ח העליר) בשינוי לשון.
- 50. להעיר מראש אמנה שם.
- 51. בהל' דעות שם ה"כ.
- 52. עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פכ"ב.
- 53. כ"ה בעש"מ שם.
עמוד 37
- 54. יג, ב ואילך. קסא, א ואילך. וראה ל"ת להאריז"ל ר"פ בראשית (וראה סה"מ ת"ש ע' 68 בהערה). לקו"ת תזריע כב, סע"ב ואילך. ובהנסמן לקמן הערה 78.
- 55. לשון הרמב"ן בראשית א, א (בסופו) – הובא בעש"מ שם. אבל י"ל שאין הכרח לומר שהרמב"ן פליג. ואכ"מ.
- 56. שבת סג, א. וש"נ.
- 57. ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ז.
- 58. בלשון החינוך (בסוף הקדמתו) "רמז .. משרשי המצוה הנגלה .. ובסתום מגיד כו'".
- 59. שמו"ר פ"ל, ט. וראה ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג.
- 60. תהלים קמז, יט.
- 61. אבות פ"א מי"ז. וראה שו"ת הרשב"א שם.
- 62. ב"מ נט, ב. תמורה טז, א. רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט.
- 63. לשון הכתוב נצבים ל, יב.
- 64. ראה אגה"ק סכ"ו (קמד, ב ואילך) בנוגע לבירור הלכה ולבירור ספקות בתורה – עוד טעם בזה. ואכ"מ.
- 65. משלי ח, ל. נתבאר באגה"ק (קו"א) קסא, א. לקו"ת פרשתנו יז, ג ואילך.
- 66. שבת פח, ב.
עמוד 38
- 67. יתרו כ, יט. ואתחנן ד, לו.
- 68. ראה תניא פ"ד: התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו כו' ומשם נסעה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים כו'.
- 69. וראה ביאוה"ז וישלח כ, א ואילך. לקוטי לוי"צ אגרות־קודש ע' רסה ואילך.
- 70. ראה תניא בקו"א ד"ה ולהבין פרטי הלכות בסופו (קס, א): "וע"כ התורה כולה נצחית בכללה ובפרטה שגם פרטי ההלכות דשס"ה מל"ת הן הן ענפים מהכללות ויש לכולם שורש למעלה". אלא דשם מבואר הוא לגבי "פרטי ההלכות דלא שכיחי כלל ואפשר שלא היו מעולם במציאות מכש"כ שלא יהיו לע"ל כו'" (שם בתחילתו), והיינו הלכות כאלו שהתורה אומרת אם יהי' כך וכך כו', משא"כ המדובר בפנים, כשהתורה מדברת בדברים שבמציאות. ולהעיר, שעד"ז מבואר בנוגע המנין דששים רבוא בנ"י (שבפ' במדבר), דזה שכתוב בתורה המספר שהיו אז – והלא התורה היא נצחית, כי המספר הזה הוא תמיד בשורש נש"י למעלה (אוה"ת במדבר ס"ע כט ואילך. ד"ה שאו תרע"ח. ובכ"מ). וראה אוה"ת שם ע' לב, דע"י הקריאה בתורה – נמשך הענין (דלמעלה) גם למטה.
- 71. ראה גם לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 105 ואילך – עד"ז בנוגע לכמה ענינים.
עמוד 39
- 72. וראה בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' עג שמפרש מ"ש רז"ל (חולין צ, ב. ספרי (ופרש"י) דברים א, כח. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 19 שוה"ג להערה 23) דברה תורה בלשון הבאי "כי ערים גדולות ובצורות בשמים (דברים שם) הוא כמשמעו שהן בצורות במרום שאין ע' שרים של מעלה נכנסים באוירה של א"י כו'" (וראה שם הר"ת ד"הבאי" – הנה ברכו את ה' .. שאין בדבריהם דבר בטל").
- 73. ישעי' ו, יוד.
- 74. ראה לקו"ש [המתורגם חי"ח ע' 450 ובהערות שם.
- 75. בביאורו לס' תקפו כהן בס"ק קכד בסופו (הובא בשו"ת צ"צ יו"ד סי' קעו ח"ג בתחלתו (קטז, ב)).
- 76. ולהעיר מהמשך בששה"ק תער"ב ח"ג ס"ע א'שפה: שמעתי בשם רבינו נ"ע שכל המחברים עד הט"ז וש"ך והם בכלל עשו חיבוריהם ברוה"ק. – ובס' שארית ישראל (מהרה"צ כו' הר"ר ישראל דוב בער מווילענדיק) דרוש לסוכות עפ"י פרדס (מאמר א בתחלתו): בשם הריב"ש שכל החיבורים שהיו עד המהרש"א ועד בכלל היו ברה"ק וכיון שהוא ברוה"ק הוא תורה עצמה ואמר שרק הגילוי הוא ע"י רוה"ק אבל כיון שנתגלה ונעשה תורה באמת תורה בעצם גבוה יותר ברוה"ק וכיון שהוא תורה אפשר לפרש ע"פ פרד"ס. ובלקוטי לוי"צ אגרות־קודש שם "שכל מה שנאמר .. ובכל הספרים שחיברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה .. כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש כו'", כנ"ל בהערה 28. עיי"ש.
עמוד 40
- 77. ראה ברכות נז, סע"א. ולהעיר מקה"ר ב, כד. וש"נ.
- 78. ראה תניא פמ"א (נח, סע"א). אגה"ק סכ"ט (קמט, סע"ב). וראה קונטרס לימוד החסידות אות יא ואילך. סה"מ ת"ש ע' 75 ואילך. ועוד.
- 79. אגה"ק סו"ס כו.
- 80. כנ"ל סעיף ה ובהערה 62; 64.
- 81. תניא פ"ד. וראה שם פ"ה.
- 82. צ"ע אם אפשר דערהערן שזהו "נפשי" וע"ד – אילו ידעתיו הייתיו (ס' העקרים מ"ב ספ"ל. מדרש שמואל פ"ו מ"ז. וראה מו"נ ח"א פנ"ח). ואכ"מ.
- 83. סיום וחותם הל' מלכים.
- 84. לכאורה כוונתו ברורה – כל העמים (משא"כ "חכמים כו' וישיגו כו'" (דלקמן) שזהו רק "ישראל") וכ"מ גם בכתוב שמביאו לראי' "ומלאה הארץ דעה" – חידוש גדול. וראה רמב"ם שם ספי"א. וראה לקמן ע' 210, לקו"ש חכ"ז ע' 246 ואילך.
עמוד 41
בראשית רבה ס״ג:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז), רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י"ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י"ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י"ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. (בראשית כה, כז): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא. רַבִּי חִיָּא אָמַר הִפְקִיר עַצְמוֹ כַּשָּׂדֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא דַיֵּינוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְנוּ לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא אַף לֹא זוֹ שֶׁנִּבְעֶלֶת כַּנָּשִׁים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ הֵימֶנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כב): וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, שְׁנֵי אֹהָלִים, בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל עֵבֶר. (בראשית כה, כח): וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, קוֹפַּרָא טָבָא לְפוּמֵיהּ, וְכַסָּא טָבָא לְפוּמֵיהּ. (בראשית כה, כח): וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.
רש"י על בראשית כ״ה:כ״ז - הטקסט מספריא
ויגדלו … ויהי עשו. כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לַעֲ"זָ:
ידע ציד. לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הַאֵיךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת (תנחומא):
איש שדה. כְּמַשְׁמָעוֹ, אָדָם בָּטֵל וְצוֹדֶה בְקַשְׁתּוֹ חַיּוֹת וְעוֹפוֹת:
תם. אֵינוֹ בָקִי בְכָל אֵלֶּה, כְּלִבּוֹ כֵּן פִּיו, מִי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת קָרוּי תָּם:
ישב אהלים. אָהֳלוֹ שֶׁל שֵׁם וְאָהֳלוֹ שֶׁל עֵבֶר:
ויגדלו… ויהי עשו AND THEY GREW … AND ESAU WAS — So long as they were young they could not be distinguished by what they did and no one paid much attention to their characters, but when they reached the age of thirteen, one went his way to the houses of learning and the other went his way to the idolatrous temples (Genesis Rabbah 63:10).
יודע ציד A CUNNING HUNTER literally, understanding hunting — understanding how to entrap and deceive his father with his mouth. He would ask him, “Father how should salt and straw be tithed”? (Genesis Rabbah 63:10) (although he knew full well that these are not subject to the law of tithe). Consequently his father believed him to be very punctilious in observing the divine ordinances.
איש שדה A MAN OF THE FIELD — Explain it literally (i.e., not in a Midrashic manner): a man without regular occupation, hunting beasts and birds with his bow.
תם A PLAIN MAN — not expert in all these things: as his heart was his mouth (his thoughts and his words tallied). One who is not ingenious in deceiving people is called תם plain, simple.
יושב אהלים DWELLING IN TENTS — the tent of Shem and the tent of Eber (Genesis Rabbah 63:10).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ב׳ - הטקסט מספריא
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה אבל טעונה מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין:
אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד או כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונים נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתורה:
ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או נדבה דבר הבא בנדר ונדבה יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואינן באין בנדר ונדבה אין טעונין נסכים ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם:
כמה הוא שיעור נסכים נסכי כבש או כבשה עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה או נסכי רחל אע"פשהיא גדולה אבל נסכי איל הן שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין:
אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד שנאמר כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלו יינו [ושמנו] אלא יין לנסך רביעית ההין:
המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו שהן באין בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו:
ההין הוא שנים עשר לוג וכבר הודענו שיעור הלוג עם מדות אחרות בהלכות עירובין והעשרון הוא העומר שהוא שיעור חלה וכבר ביארנו שיעורו בענין חלה:
כשמודדין הנסכים או המנחות בין מנחת יחיד בין מנחת צבור אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר או של שנים לאיל אלא מודד הכל בעשרון אחד שהיה במקדש וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין:
בירוצי המדות של סלת חול שאין גב העשרון קודש ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ולמה יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול:
מה היו עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן המזבח:
כיצד לוקחין בהם עולות הבשר לשם והעורות לכהנים:
הסלת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין ולא היין מעכבן ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת אבל אם נתנן לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה:
אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביאו נסכים אלא מן החולין:
כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי:
וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
תניא, קונטרס אחרון ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְהָבִין פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דְּלָא שְׁכִיחֵי כְּלָל, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מֵעוֹלָם בִּמְצִיאוּת, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִהְיוּ לֶעָתִיד לָבֹא, כְּמוֹ פְּרָטֵי דִּינֵי פִּיגּוּל וּכְהַאי גַוְנָא.
הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, שֶׁכָּל אִיסּוּר שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ לוֹ שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר חַיִּים בַּקְּלִיפּוֹת, שֶׁאִם לֹא כֵן לֹא הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בִּמְצִיאוּת בָּעוֹלָם בִּלְתִּי הַשְׁפָּעָה עֶלְיוֹנָה. וַאֲפִילוּ הַמְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּכְהַאי גַּוְנָא, מְקַבֵּל חַיּוּתוֹ בְּרֶגַע זוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר. וְהִלְכָּךְ, גַּם פְּרָטֵי הָאִיסּוּרִים שֶׁלֹּא בָאוּ לִידֵי מַעֲשֶׂה מֵעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, מִכָּל מָקוֹם שָׁרְשֵׁי חַיּוּתָם הֵן בִּמְצִיאוּת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ בְּהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת.
וְגַם הַפְּרָטִים שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ וְלֹא יִהְיוּ לְעוֹלָם בִּמְצִיאוּת, כְּגוֹן טָעוּת וּשְׁגָגוֹת, שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי כוּ׳ וּכְהַאי גַּוְנָא, דְּלֹא שַׁיָּיךְ בְּמֵזִיד לִהְיוֹת קְלִיפָּה שׁוֹרָה עַל זֶה, וְיוּכַל לִהְיוֹת דִּכְהַאי גַּוְנָא אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת בְּהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת [הגהה מאדמו״ר בעל צמח צדק זכרונו לברכה נשמתו עדן: נִרְאֶה לִי, מַה שֶּׁכָּתַב ״וְיוּכַל לִהְיוֹת״, אַלְמָא – דְּלָא בְּרִירָא לֵיהּ, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁגָגוֹת בָּאוֹת מִנּוֹגַהּ, אִם כֵּן, יֵשׁ לוֹמַר, דְּיֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ בְּהֵיכָלוֹת דְּנוֹגַהּ]. מִכָּל מָקוֹם, עַל כָּל פָּנִים יֶשְׁנוֹ בִּמְצִיאוּת, לְהַבְדִּיל, בְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה בִּפְרָט זֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם בְּסִינַי, [כַּמַּאֲמָר: ״מַה] שֶׁכָּל תַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ כוּ׳״, וְכָל פְּרָטֵי הָאִבַּעְיוֹת דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וּ״כְרָכַתּוּ כוּ׳״ פֶּרֶק ד׳ דְּחוּלִּין.
כִּי הִתְפַּשְּׁטוּת חָכְמָה עִילָּאָה הִיא בִּבְחִינַת ״אֵין־סוֹף״ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, וְכָל פְּרַט הֲלָכָה, הוּא שַׁעַר נִמְשָׁךְ מֵחָכְמָה עִילָּאָה, דְּ״יָסַד בְּרַתָּא״, וּמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּמִמֶּנָּה נִמְשָׁךְ וּמִתְלַבֵּשׁ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה.
וְנוֹדָע, כִּי יְנִיקַת הַקְּלִיפּוֹת מֵאֲחוֹרַיִים דְּי׳ סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה, וּבִפְרָט מִלְּבוּשִׁים דְּי׳ סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, וּבִפְרָט דִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה הַמְעוֹרָבִים בַּקְּלִיפּוֹת, כַּנּוֹדָע, שֶׁיְּנִיקָתָם מִבְּחִינַת הַלְּבוּשִׁים.
וְעַל־יְדֵי עֵסֶק הַהֲלָכוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מִתְפָּרְשִׁים וּמִתְפָּרְדִים מֵהַקְּדוּשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים וְרַעְיָא מְהֵימְנָא: ״לְאַפְרָשָׁא [כוּ׳]״. וְהַיְינוּ – כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ: ״עַל שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה״ כוּ׳, שֶׁהוּא עַל־יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר־אֵין־סוֹף בְּחָכְמָה עִילָּאָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶן, וּ״בְחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ״ – בְּאוֹר־אֵין־סוֹף שֶׁבָּהּ.
וְהַמְשָׁכָה זוֹ נַעֲשַׂה עַל־יְדֵי דְּיוֹקָן הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, הָעוֹסֵק גַּם כֵּן בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ לְמַעְלָה בְּשָׁרְשׁוֹ, בְּנוּקְבָא דִ״זְעֵיר אַנְפִּין״ דִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה.
וּבָזֶה יוּבַן חִיּוּב כָּל נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לְהַשְׁלִים כָּל הַתַּרְיַ״ג בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁהֵן פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת, וּצְרִיכוֹת לָבֹא בְּגִלְגּוּל לְהַשְׁלִים הַתּוֹרָה בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד, כְּדֵי לְבָרֵר כָּל הַבֵּירוּרִין הַנּוֹגְעוֹת לָהֶם מִכָּל הָרַפַּ״ח, שֶׁהִיא קוֹמַת אָדָם שְׁלֵמָה, תַּרְיַ״ג בְּחִינוֹת כְּלָלִיּוֹת וּפְרָטִיּוֹת.
אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, כְּשֶׁיּוּשְׁלַם הַבֵּירוּר, יִהְיֶה עֵסֶק הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת ״עֲשֵׂה טוֹב״ לְבַד – לְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה מַעְלָה מַּעְלָה עַד אֵין סוֹף, וְגַם בְּשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה בְּשָׁרְשָׁן לְמַעְלָה, שֶׁהֵן גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּלְהַמְתִּיקָן בַּחֲסָדִים בְּרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְכָלְלָן יַחַד.
וְעַל כֵּן, הַתּוֹרָה כוּלָּהּ נִצְחִית בִּכְלָלָהּ וּבִפְרָטָהּ, שֶׁגַּם פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דְּשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, הֵן הֵן עֲנָפִים מֵהַכְּלָלוֹת, וְיֵשׁ לְכוּלָּם שֹׁרֶשׁ לְמַעְלָה בְּה׳ גְּבוּרוֹת דִּקְדוּשָּׁה, כְּמוֹ הַשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה עַצְמָן, שֶׁהֵן לְמַעְלָה בְּחִינַת הַדָּם הַמְחַיֶּה הָאֵבָרִים דְּכֵלִים דִּ״זְעֵיר אַנְפִּין״:
תלמוד ירושלמי פאה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ מִין אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת. זוֹרְעָהּ שְׁנֵי מִינִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה גוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת. הַזּוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּים עֲשָׂאָן גוֹרֶן אַחַת עוֹשֶׂה גוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת. שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת. מַעֲשֶׂה כְּשֶׁזָּרַע רִבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאֲלוּ. אָמַר נָחוּם הַלִּיבֶּלָּר מְקוּבָּל אֲנִי מֶרִבִּי מִיַישָׁא שֶׁקִּיבֵּל מֵאַבָּא שֶׁקִּיבֵּל מִן הַזּוּגּוֹת שֶׁקִּיבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינִי חִיטִּים אִם עֲשָׂאָן גּוֹרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת שְׁתֵּי גֳרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּיאוֹת.
הלכה: קָצַר חֵצִי אַיגִּדוֹ וְחֵצִי שְׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן גּוֹרֶן אֶחָד וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת אֵינוֹ מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הַשְּׁמוּתִית לֹא בַתְּחִילָּה וְלֹא בְסוֹף. קָצַר חֵצִי הָאַגִּדוֹ וְחֵצִי הַשְּׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן גּוֹרֶן אַחַת מַפְרִישׁ עַל הָאַגִּדוֹ שֶׁבְּסוֹף עַל הַשְּׁמוּתִית שֶׁבְּסוֹף. מִן הָאַגִּדוֹ שֶׁבַּתְּחִילָּה עַל הַשְּׁמוּתִית שֶׁבַּתְּחִילָּה. מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ בְּשֶׁכִּילָּה אֶת שָׂדֵהוּ. אֲבָל אִם לֹא כִילָּה אֶת שָׂדֵהוּ אֲפִילוּ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ אֵינוֹ מַפְרִיש. קָצַר חֲצִי אַגִּדוֹ וְכָל הַשְּׁמוּתִית לַעֲשוֹתָן גּוֹרֶן אַחַת וְנִמְלַךְ וַעֲשָׂאָן שְׁתֵּי גֳרָנוֹת מַפְרִישׁ מִן הָאַגִּדוֹ עַל הָאַגִּדוֹ וְכָל הַשְּׁמוּתִית שֶׁשָּׁם נִפְטְרָה.
אָמַר רִבִּי זְעִירָא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אִם בָּאָת הֲלָכָה תַּחַת יָדֵיךְ וְאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מַה טִיבָהּ אַל תַּפְלִיגֶנָּה לְדָבָר אַחֵר שֶׁהֲרֵי כַּמָּה הֲלָכוֹת נֶאֱמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי וְכוּלְהֹן מְשׁוּקָּעוֹת בַּמִּשְׁנָה. אָמַר רִבִּי אָבִין וְיֵאוּת הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּים אִילוּלֵי שֶׁבָּא נָחוּם וּפִירֵשׁ לָנוּ יוֹדְעִין הָיִינוּ.
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי לְעָזָר אֶכְתָּוב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי. וְכִי רוּבָּהּ שֶׁל תּוֹרָה נִכְתְּבָה אֶלָּא מְרוּבִּין הֵן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַכְּתָב מִן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַפֶּה. וְכֵינִי. אֶלָּא כֵינִי חֲבִיבִין הֵן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַפֶּה מִן הַדְּבָרִים הַנִּדְרָשִׁין מִן הַכְּתָב.
רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי אוֹמֵר אֶכְתָּוב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי אֵילּוּ הַתּוֹכָחוֹת. אֲפִילוּ כֵן [לֹא כְּמוֹ] זָר נֶחְשָׁבוּ.
אָמַר רִבִּי אָבִין אִילוּלֵי כָתַבְתִּי לְךָ רוּבֵּי תוֹרָתִי לֹא כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ. מַה בֵּינָן לָאוּמּוֹת. אֵילּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶן וְאֵילּוּ מוֹצִיאִין סִפְרֵיהֶן. אֵילּוּ מוֹצִיאִין דִּפְתֶּרֵיהֶן וְאֵילּוּ מוֹצִיאִין דִּפְתֶּרֵיהֶן.
רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן נֶאֱמְרוּ דְּבָרִים בְּפֶה וְנֶאֱמְרוּ דְּבָרִים בִּכְתָב וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אֵי זֶה מֵהֶן חָבִיב. אֶלָּא מִן מַה דִּכְתִיב כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל הָדָא אָמְרָה אוֹתָן שֶׁבְּפֶה חֲבִיבִין.
רִבִי יוֹחָנָן וְרִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי שִׁמְעוֹן חַד אָמַר אִם שִׁימַּרְתָּה מַה שֶׁבְּפֶה וְשִׁימַּרְתָּ מַה שֶׁבִּכְתָב אֲנִי כוֹרֵת אִתְּךָ בְרִית וְאִם לָאו אֵינִי כוֹרֵת אִתְּךָ בְרִית. וְחָרָנָה אָמַר אִם שִׁימַּרְתָּ מַה שֶׁבְּפֶה וְקִיַימְתָּ מַה שֶׁבִּכְתָב אַתָּה מְקַבֵּל שָׂכָר וְאִם לָאו אֵין אַתָּה מְקַבֵּל שָׂכָר.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עֲלֵיהֶם וַעֲלֵיהֶם כָּל כְּכָל דְּבָרים הַדְּבָרִים מִקְרָא מִשְׁנָה תַּלְמוּד וַאֲגָדָה. אֲפִילוּ מַה שֶׁתַּלְמִיד וָותִיק עָתִיד לְהוֹרוֹת לִפְנֵי רַבּוֹ כְּבָר נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. מַה טַעַם יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא. מֵשִׁיבוֹ חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר לוֹ כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים.
רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אֵין לְמֵידִין לֹא מִן הַהֲלָכוֹת וְלֹא מִן הַהַגָּדוֹת וְלֹא מִן הַתּוֹסָפוֹת אֶלָּא מִן הַתַּלְמוּד. תַּנִּי רִבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָָׁאוּל הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּין הִיא שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִין. אָמַר רִבִּי זְעִירָא כָּךְ הָיְתָה הֲלָכָה בְיָדָם וּשְׁכָחוּהָ הִיא שְׁנֵי מִינֵי חִיטִּין הִיא שְׁנֵי מִינֵי שְׂעוֹרִים. וְהָתַנֵּינָן הַמַּחֲלִיק בְּצָלִין לַחִין לַשּׁוּק וּמְקַיֵים יְבֵישִׁין לַגּוֹרֶן אִית לָךְ מֵימַר שׁוּק וְגוֹרֶן כָּךְ הָיְתָה הֲלָכָה בְיָדָן וּשְׁכָחוּהָ.
רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל אֵין לְמֵידִין מִן הָהוֹרָיָיה. הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאֵין לְמֵידִין מִן הַמַּעֲשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ רִבִי מָנָא הָדָא דְּתֵימַר בְּהַהוּא דְּלָא סְבַר בְּרַם בְּהַהוּא דִּסְבַר עֲבַד. אֲמַר לֵיהּ בֵּין סְבַר בֵּין לָא סְבַר בְּהוּא דִפְלִיגָא. בְּרַם בְּהוּא דְלָא פְלִיג בֵּין סְבַר בֵּין לָא סְבַר.
משנה תורה, הלכות שבת י׳:כ״ה - הטקסט מספריא
רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אע"פ שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת. והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו.
שולחן ערוך, יורה דעה קט״ז - הטקסט מספריא
מַשְׁקִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ, אֲסָרוּם חֲכָמִים דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא שָׁתָה נָחָשׁ מֵהֶם וְהֵטִיל בָּהֶם אֶרֶס. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין נְחָשִׁים מְצוּיִים בֵּינֵינוּ, מֻתָּר.
צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְדָג בְּיַחַד, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לְצָרַעַת. הַגָּה: וְכֵן אֵין לִצְלוֹת בָּשָׂר עִם דָּג, מִשּׁוּם רֵיחָא. מִיהוּ בְּדִיעֲבַד אֵינוֹ אָסוּר (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט דִּין כ"ה).
יִרְחֹץ יָדָיו בֵּין בָּשָׂר לְדָג, וְיֹאכַל פַּת שָׁרוּי בֵּינְתַיִם, כְּדֵי לִרְחֹץ פִּיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לָחוּשׁ לָזֶה רַק כְּשֶׁמְּבַשְּׁלָם יַחַד וְאוֹכְלָן, אֲבָל לְאָכְלָן זֶה אַחַר זֶה אֵין לָחוּשׁ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִרְחֹץ הַפֶּה וְלֹא הַיָּדַיִם בֵּינֵיהֶם, וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לֶאֱכֹל דָּבָר בֵּינֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת, דְּהָוֵי קִנּוּחַ וַהֲדָחָה (הַגָּהוֹת ש"ד סי' ע"ה וּמְבִיאוֹ בְּגִלָּיוֹן או"ה שָׁם).
צָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֵּעַת הָאָדָם, שֶׁכָּל זֵעַת הָאָדָם סַם הַמָּוֶת, חוּץ מִזֵּעַת הַפָּנִים.
צָרִיךְ לִזָהֵר מִלִּתֵּן מָעוֹת בְּפִיו, שֶׁמָּא יֵשׁ עֲלֵיהֶן רֹק יָבֵשׁ שֶׁל מֻכֵּי שְׁחִין. וְלֹא יִתֵּן פַּס יָדוֹ תַּחַת שֶׁחְיוֹ, שֶׁמָּא נָגַע יָדוֹ בִּמְצֹרָע אוֹ בְּסַם רָע. וְלֹא יִתֵּן כִּכַּר לֶחֶם תַּחַת הַשֶּׁחִי, מִפְּנֵי הַזֵּעָה. וְלֹא יִתֵּן תַּבְשִׁיל וְלֹא מַשְׁקִים תַּחַת הַמִּטָּה, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם. וְלֹא יִנְעֹץ סַכִּין בְּתוֹךְ אֶתְרוֹג אוֹ בְּתוֹךְ צְנוֹן, שֶׁמָּא יִפֹּל אָדָם עַל חֻדָּהּ, וְיָמוּת. הַגָּה: וְכֵן יִזָּהֵר מִכָּל דְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה, כִּי סַכַּנְתָּא חֲמִירָא מֵאִסּוּרָא, וְיֵשׁ לָחוּשׁ יוֹתֵר לִסְפֵק סַכָּנָה מִלִּסְפֵק אִסּוּר (ב"י בְּשֵׁם הש"ס). וְלָכֵן אָסְרוּ לֵילֵךְ בְּכָל מְקוֹם סַכָּנָה כְּמוֹ תַּחַת קִיר נָטוּי אוֹ יְחִידִי בַּלַּיְלָה (שָׁם), וְכֵן אָסְרוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַנְּהָרוֹת בַּלַּיְלָה אוֹ לְהַנִּיחַ פִּיו עַל קִלּוּחַ הַמַּיִם לִשְׁתּוֹת, כִּי דְּבָרִים אֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן חֲשַׁשׁ סַכָּנָה (רַמְבַּ"ם). וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת מַיִם בִּשְׁעַת הַתְּקוּפָה, וְכֵן כָּתְבוּ הַקַּדְמוֹנִים, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (אַבּוּדַרְהַם וּמָרְדְּכַי ס"פ כָּל שָׁעָה רוֹקֵחַ סִימָן ער"ה וּמַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים). עוֹד כָּתְבוּ שֶׁיֵּשׁ לִבְרֹחַ מִן הָעִיר כְּשֶׁדֶּבֶר בָּעִיר, וְיֵשׁ לָצֵאת מִן הָעִיר בִּתְחִלַּת הַדֶּבֶר, וְלֹא בְּסוֹפוֹ (תְּשׁוּבַת מהרי"ל סי' ל"ה). וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הֵם מִשּׁוּם סַכָּנָה, וְשׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם וְאָסוּר לִסְמֹךְ אַנֵּס אוֹ לְסַכֵּן נַפְשׁוֹ בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְעַיִּןִ בְּחוֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן תכ"ז.
אָסוּר לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, כְּגוֹן מַשְׁקִים וָאֳכָלִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶם קִיא אוֹ צוֹאָה וְלֵחָה סְרוּחָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. וְכֵן אָסוּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּכֵלִים הַצּוֹאִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, כְּגוֹן כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵא וּכְלֵי זְכוּכִית שֶׁמַּקִּיזִים בָּהֶם וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. וְכֵן לֹא יֹאכַל בְּיָדַיִם מְזֹהָמוֹת וְעַל גַּבֵּי כֵּלִים מְלֻכְלָכִים, שֶׁכָּל אֵלּוּ בִּכְלַל אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (וַיִּקְרָא יא, מד).
מְסֻכֶּנֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתֶּרֶת בִּשְׁחִיטָה, הַמְדַקְדְּקִים מַחְמִירִים עַל עַצְמָם שֶׁלֹּא לְאָכְלָהּ. הַגָּה: בְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם מִסְּבָרָא, וְלֹא נִמְצָא הַדִּין בְּפֵרוּשׁ שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יֹאכַל מִמֶּנָּהּ (גְּמָרָא פ' א"ט וְהג"א שָׁם).
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ב׳ - הטקסט מספריא
עיקר הצווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד כוכבים וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים כלומר שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן ובענין הזה צוה ואמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא.
ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני.
וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.
מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם שנאמר מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן.
ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים.
כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה' שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם.
ואלו הן דיני המגדף אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים שנאמר ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל.
אזהרה של מגדף מנין שנאמר אלהים לא תקלל בכל יום ויום בודקין את העדים בכינוים יכה יוסי את יוסי נגמר הדין מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבעדים ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין והעד השני אומר אף אני כמותו שמעתי ואם היו עדים רבים צריך כל אחד ואחד מהן לומר כזה שמעתי.
מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור אינו כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים קנאים פוגעים בו והורגים אותו ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית דין אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים.
כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינויין חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע אבל השומע מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה היה ישראל מומר כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו אלא מגדף בלבד שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם.
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳ - הטקסט מספריא
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו בנו חומה זו או אל תבנוה מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ"ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק אף על פי שעשה אות שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
בד"א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק.
רש"י על שיר השירים א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. זֶה הַשִּׁיר אוֹמֶרֶת בְּפִיהָ בְּגָלוּתָהּ וּבְאַלְמְנוּתָהּ: "מִי יִתֵּן וְיִשָּׁקֵנִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כְּמוֹ מֵאָז, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׁקִין עַל גַּב הַיָּד וְעַל הַכָּתֵף, אַךְ אֲנִי מִתְאַוָּה וְשׁוֹקֶקֶת לִהְיוֹתוֹ נוֹהֵג עִמִּי כַמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן, כְּחָתָן אֶל כַּלָּה, פֶּה אֶל פֶּה":
כִּי טוֹבִים. לִי דוֹדֶיךָ מִכָּל מִשְׁתֵּה יַיִן וּמִכָּל עֹנֶג וְשִׂמְחָה. וְלָשׁוֹן עִבְרִי הוּא לִהְיוֹת כָּל סְעֻדַּת עֹנֶג וְשִׂמְחָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיַּיִן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן", "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן", "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם". זֶהוּ בֵאוּר מַשְׁמָעוֹ. וְנֶאֱמַר דֻּגְמָא שֶׁלּוֹ עַל שֵׁם שֶׁנָּתַן לָהֶם תּוֹרָתוֹ וְדִבֵּר עִמָּהֶם פָּנִים אֶל פָּנִים. וְאוֹתָם דּוֹדִים עוֹדָם עֲרֵבִים עֲלֵיהֶם מִכָּל שַׁעֲשׁוּעַ. וּמֻבְטָחִים מֵאִתּוֹ לְהוֹפִיעַ עוֹד עֲלֵיהֶם לְבָאֵר לָהֶם סוֹד טְעָמֶיהָ וּמִסְתַּר צְפוּנוֹתֶיהָ, וּמְחַלִּים פָּנָיו לְקַיֵּם דְּבָרוֹ. וְזֶהוּ: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ":
מצוטט ב־5 עמודים
אגרות קודש 2
- כרך כז ‹ י'צד לקו"ש חכ"ג ע' 33
- כרך כז ‹ י'קסא לקו"ש חכ"ג ע' 33
לקוטי שיחות 2
- כרך יט ‹ שופטים ‹ שיחה ג ‹ 182 לקו"ש חכ"ג ע' 33
- כרך כז ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה א ‹ 268 לקו"ש חכ"ג ע' 40
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ ריז לקוטי שיחות חכ"ג ע' 40