שיחה ב
27שיחה ב
השבועות
חג
א. ההבדל בין חג השבועות לבין החגים האחרים
חג השבועות שונה מן הרגלים האחרים, כי "הכל מודים בעצרת דבענין נמי לכם (=שדרושה גם ההנאה "לכם"). מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא"1.
לגבי המועדים האחרים יש מחלוקת2 אם אפשר לנהוג בהם באופן של "כולו לה'" או שיש חובה של "חציו לכם". ואילו לגבי חג השבועות מוסכם לכל הדעות "דבענין נמי לכם" – שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה וכו'"3.
ואף לפי ההלכה4, שבכל המועדים צריך לנהוג באופן של "חציו לכם", וצריך לשמוח ביום טוב במאכל ומשתה – בכל זאת קיים עדיין ההבדל בין שבועות לבין הרגלים האחרים:
ב"שאר ימים טובים ושבתות"5 ההלכה היא, שמותר להתענות בהם תענית חלום. כי למרות שחלה בהם החובה של עונג שבת ויום טוב, הרי כיוון ש"נפשו עגומה על חלומו .. אם כן התענית הוא עונג לו"6.
ואילו בחג השבועות, מכיון ש"צריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה"7, אסור להתענות תענית חלום8. כלומר, בחג השבועות (אינה חלה רק החובה של עונג באופן כללי, שיכול להתבצע על ידי עונג של "תענית חלום", אלא) חלה בו חובה מיוחדת של אכילה9 – "צריך לאכול... להראות שנוח ומקובל...".
הבדל זה הוא תמוה:
המועדים פסח וסוכות נקבעו לזכר חסדים גשמיים בעיקר – לזכר החירות 27משעבוד מצרים בפסח, ולזכר "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"10 – זכר לענני כבוד "שהקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש11 – אך בכל זאת אפשרי בהם מקרה שחובת העונג אינה מתממשת על ידי סעודה גשמית, אלא להיפך, על ידי תענית.
ודוקא בחג השבועות, "יום שניתנה בו תורה" שהוא חסד רוחני לחלוטין, חייבים לקיים את שמחת יום טוב ועונג תמיד דוקא על ידי אכילה גשמית, ומשום כך אסור להתענות תענית חלום12! ומאותה סיבה עצמה, משום ש"ניתנה בו תורה"!
ב. עונג שבת ויום טוב – דוקא באכילה ושתיה?
כדי להבין זאת, יש להבהיר תחילה את המהות הכללית של חובת עונג שבת ויום טוב: עיקר חובת העונג בשבת וביום טוב היא באכילה ובשתיה דוקא. ולכן קובעת ההלכה13, שלמרות שמותר להתענות תענית חלום בשבת וביום טוב, כדלעיל, בכל זאת חייב מי שהתענה בשבת לצום לאחר מכן עוד תענית בחול שיתכפר לו"14, כי על ידי תעניתו "ביטל עיקר עונג שבת"15.
יותר מכך: ההיתר להתענות בשבת וביום טוב קיים רק לגבי תענית חלום, או לגבי מי ש"אכילה בשבת צער הוא לו"16. אך תענית שרוצה יהודי לצום מסיבה אחרת, "אפילו מחמת תשובה וחסידות" ו"יש לו תענוג בתענית זה – אסור, משום ש"אין לו להחליף עונג חכמים שתקנו בג' סעודות בעונג... שאינו מוכרח שיהיה בשבת"17.
וצריך להבין: אם חובת העונג אינה האכילה כשלעצמה, אלא רק משום העונג שבה – "מצות סעודת שבת אינה 28אלא בשביל עונג"18 – עד כדי כך שעונג שבת ויום טוב נחשב כמצוה אשר "תלויה בדעת האדם"19, כי מותר להתענות תענית חלום "משום דהתענית עונג לו" – מדוע נקבע מלכתחילה שיש לקיים את חובת העונג דוקא על ידי אכילה ושתיה, ואסור להחליף "עונג חכמים .. בעונג אחר". לכאורה, לא היה צורך בשום תנאי וקביעה אחידה לכולם, אלא כל אחד יקיים את מצות העונג באופן שבו הוא מתענג20?
אמנם, התענוג של רוב בני האדם הוא באכילה ושתיה, ואכילת בשר ושתיית יין21. אך אין הכרח שלגבי מיעוט אנשים – לא ייחשב לעונג אופן אחר של תענוג, כגון – אנשים המתענגים מתענית של תשובה.
ג. עונג שבת צריך לזכך את הגוף
ההסבר לכך הוא:
התורה והמצוות ניתנו לישראל בהיותם נשמות בגופים דוקא, אשר "אב ואם יש לכם"22. והסיבה לכך היא, משום שה"תיקון" שגורמות המצוות לאדם (כמאמר רז"ל23: לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות) איננו משום הנשמה כשלעצמה, שהרי "הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון"24, אלא משום הגוף. שגם הגוף של היהודי יזדכך ויתקדש בקדושת המצוות.
מכך מובן, שדברי התורה, שהשבת והמועד צריכים להיות זמן של עונג אצל ישראל – "לכם"25 – אין הכוונה לכך שרק הנשמה תתענג בתענוג רוחני של יום השבת26 והמועד, אלא שגם הגוף יתענג מכך שזהו יום השבת או החג27. ואדרבה: עיקר הכוונה של המצוה היא דוקא לזכך את הגוף.
וכיון שהתענוג הטבעי של הגוף הוא אכילה ושתיה, לכן קבעה התורה שחובת העונג תקויים דוקא על ידי אכילה. כי דוקא באופן זה יכול הקיום 29של עונג שבת לזכך ולחדור לגוף ממש.
ואילו תענית של תשובה וכדומה איננה הנאה ועונג לגוף, אלא תענוג רוחני לנשמה בלבד. ואף כאשר היהודי עבד על עצמו עד כדי כך שגופו אינו חש בצער מחמת התענית, או יותר מכך: גם הגוף חש עונג מסויים מפני התענגות הנשמה בדומה לנאמר "שמועה טובה תדשן עצם" כפשוטו28 – הרי למרות הכל אין זה עונג הגוף מצד עצמו, שהוא מתענג על השמועה או מהתענית, אלא מפני השליטה (באופן טבעי או באמצעות עבודה) של הנשמה על הגוף, בניגוד לטבעו של הגוף, ואפילו בניגוד לטבעו של גוף מזוכך וקדוש.
ולכן אסור בשבת וביום טוב להתענות בתענית כזו של תשובה וכדומה, אף כאשר "יש לו תענוג בתענית זה", אלא חייבים לענג את השבת דוקא על ידי אכילה ושתיה שהם עונג לגוף. ומסיבה זו נקבע בהלכה שאף במקרה של תענית חלום בשבת וביום טוב, למרות שהותר לצום, בכל זאת יש צורך בכפרה על כך, כי על ידי כך ביטלו את "עיקר עונג שבת".
ד. בגמרא מוזכר ההיתר רק לגבי תענית חלום
ויש לומר, שבדרך הרמז זוהי הסיבה לכך, שלמרות שבשולחן ערוך29 מובאים בנוסף לתענית חלום מקרים נוספים שבהם מותר להימנע מאכילה או לצום בשבת, משום שזהו העונג של אותו אדם –
כגון "אדם שהאכילה מזקת לו שאז עונג הוא לו שלא לאכול" או אדם הרגיל לצום "בכל יום, ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת"30 –
למרות זאת, בגמרא31 מוזכר במפורש32 רק ההיתר של תענית 30חלום33 ומכך מובן, שהבסיס להיתר בכל המקרים האחרים34 הוא הדין של תענית חלום: מכך לומדים, שמצות עונג שבת ויום טוב אינה חובת אכילה כשלעצמה, אלא משום העונג שבה, ולפיכך, כאשר האדם מתענג מאי־אכילה, מותר לו לצום35.
ניתן לומר, שהסיבה לכך שחז"ל בחרו לציין היתר זה דוקא. בדוגמא של תענית חלום, היא כדי לרמוז בכך, שקיום היתר של תענית בשבת, מכל סיבה שהיא – מצב המונע מן היהודי להתענג באכילה ובשתיה – נובע מכך שנמצאים במצב של "חלום" רוחני, מצב של שינה והעלם וגלות של הנשמה בגוף36, ויותר מכך – שינה והסתר הגלות כפשוטו,
כמבואר ב"תורה אור"37 על הפסוק38 "היינו כחולמים", שבדיוק כשם שחלום מחבר שני הפכים בנושא אחד, כי בזמן השינה מסתלק השכל ונשאר רק "כוח המדמה", כך גם אצל יהודים בזמן הגלות, הרי מפני ההעלם וההסתר של הגלות אפשרי שיהיה אצלם "ב' דברים הפכיים": בעת התפלה נמצאים ב"תנועה" של התעוררות אמיתית בהחלטה טובה... ולאחר התפילה ייתכן שהדבר ישכח עד כדי כך, שהיהודי 30יכול להתנהג להיפך מהחלטתו בשעת התפילה.
שהרי, כיצד תיתכן אצל יהודי אפשרות כזאת, שביום השבת או ביום טוב, כאשר מצוה להתענג באכילה ובשתיה, ימנע אותו הגוף מתענוג זה?
– ואין מדובר כאן על מי שעושה ההיפך מן התורה ח"ו, אלא על מי שמשתדל לנהוג על פי תורה39, אך למרות זאת אין גופו מתאים לקבל עונג זה –
אלא אפשרות זו קיימת רק משום שהאדם שרוי במעמד ומצב של "חלום" – הסתר הגלות: אמנם הוא יהודי המתענג בדרך התורה, אך יחד עם זאת ישנו הסתר שאינו מתאפשר לעונג השבת לזככו, עד כדי כך שגם גופו "יחוש" כראוי ששבת היום.
אילו לא היה אצלו הסתר זה, היה ה"ויקדשהו"40 של זמן זה, שזהו יום השבת או החג, משפיע על הגוף, שהיום הוא אכן יתענג באכילה41, גם אם בשאר ימות השנה ההיפך הוא הנכון. משום ששבת היא יום המביא תענוג לכל הענינים.
אך כיון שהתורה "דואגת" ומציעה פתרונות גם ליהודים השרויים במצב של "חלום", כפי שנאמר על התורה, שהשפעתה היא "להבדיל בין הטמא ובין הטהור"42,
שהרי, לכאורה, הטמא והטהור מנוגדים זה לזה, ומדוע יש צורך להגיע אל דברי התורה כדי להבדיל ביניהם? אלא משום שההוראה והסיוע של התורה מיועדים גם עבור אלה השרויים, כביכול, במצב של שינה וחלום ועשויים לערב משום כך את שני ההפכים, כגון טמא וטהור – יורדת התורה43 עד לדרגה זו כדי להבדיל בין הטמא ובין הטהור.
לפיכך מציעה התורה פתרון למי שמשום ההסתר גופו מונעו מאכילת שבת ויום טוב, והיא מתירה לו לצום כי במצבו הנוכחי זהו תענוגו.
ה. חג השבועות – החדרת אלקות בכל מקום
לפי האמור לעיל יובן ההבדל בין חג 31השבועות לבין "שאר ימים טובים ושבתות":
החידוש בהתגלות האלקית בשעת מתן תורה לעומת הגילויים האחרים של המועדים הוא, שבזמן מתן תורה "חדרה" האלקות אל הבריאה כולה. כנאמר44, שהקול של מתן תורה נשמע מכל ארבע רוחות ומלמעלה ומלמטה, עד אשר "צפור45 לא צווח... שור לא געה... העולם שותק ומחריש". ויותר מכך: הקול של עשרת הדברות נקלט אפילו בדומם של העולם, כפי שכבר הוסבר פעם בהרחבה46, שלכן לא היתה בת קול לקול של עשרת הדברות47.
וזאת משום שבמתן תורה היתה ההתגלות של עצמותו ומהותו של הקב"ה בעצמו48, אשר "הכניס את עצמו", כביכול, לתורה49. כמאמר חז"ל50 שהמילה "אנכי", התחלת עשרת הדברות – מתן תורה – היא ראשי תיבות של "אנא נפשי כתבית יהבית" – אנכי מי שאנכי51, עצמות ממש, מכריז, שהוא מכניס (כתבית יהבית) את עצמותו ופנימיותו (נפשי) "אל תוך התורה".
ומכיון שהקדוש־ברוך־הוא הוא בלתי מוגבל באמת, אין מקום שאליו התגלותו אינה מגיעה, ולכן חדר מתן תורה אל תוך הבריאה כולה.
ובכך יובן גם הטעם לכך שאסור להתענות תענית חלום בחג השבועות מכיון שזהו "יום שניתנה52 בו תורה"53:
משום שחג השבועות הוא ה"יום שניתנה בו תורה" אשר חדרה אל הבריאה כולה ללא הגבלה, צריכה להיות גם השמחה בחג השבועות בלתי מוגבלת, עד כדי כך שלא יהיה מקום כלשהו של היהודי, שלשם אין מגיעה השמחה של מתן תורה.
בחגים אחרים, הקשורים לאורות וגילויים48, אפשרית הסתרה, "חלום", המונעים ומפריעים לשמחת יום טוב.
אך את שמחתה של התורה אי אפשר להסתיר54. היא בוקעת את כל הדרגות. בכל מקום, אפילו בדרגות הנמוכות ביותר, אשר בהן "נוח ומקובל" הענין של מתן תורה.
32וממילא יוצא, שאפילו ב"עולם החלומות", באכילה, שאף כאשר יהודי חולם חלום אשר כרגיל אינו מאפשר לגוף תענוג של אכילה – מביאה השמחה בשבועות לידי כך שגם בו תהיה שמחה, כי גם לו "נוח ומקובל יום שניתנה בו תורה".
(משיחת יום ב' דחג השבועות תשכ"ד)
הערות
עמוד 27
- 1. פסחים סח, ב.
- 2. פסחים שם. ביצה טו, ב.
- 3. רש"י פסחים שם. שו"ע אדה"ז חאו"ח סתצ"ד סי"ח.
- 4. רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ט (ובמ"מ שם). טושו"ע או"ח ר"ס תקכט. שו"ע אדה"ז שם ס"י.
- 5. שו"ע אדה"ז סתצ"ד שם.
- 6. טאו"ח סרפ"ח. שו"ע אדה"ז שם ס"ג (וראה לקמן הערה 34 בשוה"ג), ובקו"א לסי' תצח סק"ה יו"ט, אף דשם יש גם חיוב שמחה. וכ"ה בדרכי משה לטאו"ח סתקכ"ט. ואכ"מ). והוא מהרשב"א ברכות לא, ב. ועד"ז בבעל המאור פסחים שם. ועוד.
- 7. ל' אדה"ז סתצ"ד שם, ע"פ ל' רש"י פסחים שם (אלא שברש"י קאי על הדין ד"לכם", שאינו שולל תענית חלום. ואכ"מ).
- 8. שו"ע אדה"ז שם, ממהרי"ל הובא בחק יעקב שם סק"ח (ומפרש כן במג"א סתר"ד ס"א. אבל ראה אלי' רבה סתקכ"ט סק"ז). וראה לקמן הערה 32.
- 9. ראה חידושי רבינו דוד בונפיד וחי' שפת אמת לפסחים שם.
עמוד 27
- 10. אמור כג, מג.
- 11. שו"ע אדה"ז או"ח סתרכ"ה, מטור שם.
- 12. בחי' רבינו דוד שם: "כדי לראות את עצמו שהוא שמח במ"ת ואינה עליו כעול על צוארו" (ולכאורה זוהי גם כוונת רש"י "להראות שנוח ומקובל כו' תורה" – ולא "עול על צוארו"). אבל מפשטות לשון הגמרא "מ"ט יום שניתנה בו תורה" (ועד"ז להלן שם גבי הא דמר ברי' דרבינא) משמע, שהענין ד"יום שניתנה בו תורה" הוא מעלה מיוחדת בחגה"ש שמשו"ז צריך להראות בו שמחה יתירה (ולא רק ענין שלילי – לבטל חשש שהתורה היא אצלו עול על צוארו). וכהמשך הגמ' (פסחים שם) דרב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא כו'. וכן דרב ששת כו' חדאי נפשאי כו'.
- 13. רמב"ם הל' תעניות פ"א הי"ב. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סרפ"ח ס"ד (ס"ג). טושו"ע שם סתקס"ח ס"ה.
- 14. ל' אדה"ז סרפ"ח שם.
- 15. ל' הטור (ואדה"ז) שם. ובמאירי לביצה שם: נדנוד עבירה היא בידו.
- 16. שו"ע אדה"ז שם ס"ב, משו"ע שם (ס"ב־ג). וראה לקמן סעיף ד.
- 17. שו"ע אדה"ז שם (דלא כהכלבו שהובא בב"י לטור סרפ"ח שם, חי' המאירי ובית הבחירה לביצה שם, שטמ"ק ברכות שם. ועוד).
עמוד 28
- 18. שו"ע אדה"ז שם. וראה גם שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קסז.
- 19. לשון אדה"ז בקו"א לסתצ"ח שם.
- 20. להעיר מהחילוק בין אנשים נשים או טף במ"ע דשמחת יו"ט (רמב"ם הל' יו"ט שם הי"ז־יח. טושו"ע או"ח סתקכ"ט (ס"ב־ג). שו"ע אדה"ז שם ס"ז).
- 21. שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"ב. וראה רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"י (ובמ"מ שם).
- 22. שבת פט, א.
- 23. ב"ר רפמ"ד. ועוד.
- 24. תניא פל"ז (מח, ב – מע"ח שער כו. וראה ליקוט פירושים כו' לתניא שם). שם רפל"ח (נא, א – "תיקון לעצמה במצות").
- 25. דגם בשבת כו"ע מודים דבענין לכם (פסחים שם. טור ריש הל' שבת).
- 26. שצ"ל שבת לה' אלקיך – עיין שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ה.
- 27. עיין ד"ה זהר כו' וקראת לשבת עונג בסה"מ (אדה"ז) תקס"ח (ע' קיא). אוה"ת ישעי' עה"פ (נח, יג) סי"א (ס"ע רפ). וראה לקו"ת צו (טו, ב) וסה"מ (אדה"ז) תקס"ח ד"ה ויהי הענן (ע' קעא. קעח) בענין אין שמחה אלא בבשר.
עמוד 29
- 28. גטין נו, ב.
- 29. סרפ"ח שם.
- 30. ל' אדה"ז שם (ס"ב), משו"ע שם ס"ב־ג.
- 31. שבת יא, א. תענית יב, ב. – וגם מחז"ל ברכות (לא, סע"ב) "כל היושב בתענית בשבת כו'", איירי בתענית חלום (תוס' שם בשם הר"ח. רי"ף ורא"ש שבת שם. ועוד). וראה הערה הבאה.
- 32. בהגמ"יי הל' תעניות פ"א אות ב (הובא בב"י לטאו"ח סרפ"ח) משמע שמפרש הא דמר ברי' דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא כו' (פסחים שם), שעשה כן גם בשבת משום שהאכילה בשבת היתה צער לו מפני שינוי וסת* אבל [נוסף לזה שלכמה מפרשים (שו"ת הרשב"א ח"ד סרס"ב (הובא בב"י שם). תוד"ה אי ברכות מט, ב. מהרי"ל סוף הל' ימים הנוראים. ועוד. וראה שו"ת הצ"צ חאו"ח סל"ו) גם הא רק בתענית חלום קאמר (והרי זהו המקור לאסור תענית חלום בחגה"ש (כפסק אדה"ז) כמ"ש במהרי"ל שם) – הרי בכל אופן] אינו מפורש בזה כ"כ ההיתר דשבת**, כבתענית חלום שמפורש בו "אפילו בשבת".
- . ובחי' המאירי לביצה שם מפרש שהיו תעניות של פרישה ותשובה (ראה לעיל הערה 17). ובבעל המאור וחי' ר' דוד לפסחים שם פירשו, שישב ושנה כל היום דנפשו חשקה בתורה וזה הי' העונג שלו. ואכ"מ.
עמוד 30
- 33. וכן בטור סרפ"ח שם הביא רק הדין דתענית חלום.
- 34. וכן מוכח מלשון הלבוש שם סעיף ד ("ומטעם זה מותר ג"כ כו'") שכולם מטעם אחד הותרו. ולהעיר מהכותרת דסי' רפח בשו"ע (וכן בשו"ע אדה"ז) – "דין תענית ודין תענית חלום בשבת". ומה שבהגמ"יי הנ"ל (הערה 32) מובא רק הא דמר ברי' דרבינא, ועד"ז באגור סי' תב (הובא בב"י שם) גבי אדם שמזיק לו אכילתו, מובא רק הא שמצאו תלמידיו לרע"ק שהי' בוכה בשבת כו' – ולא הזכירו הדין דתענית חלום – יש לומר*, כי בדינים הנ"ל, לא רק שמותר להתענות (כבתענית חלום), אלא עוד זאת, שעי"ז לא "ביטל עיקר עונג שבת" (שלכן אין צריכים להתענות תענית על תעניתו לכפרה, כמבואר בלבוש שם). וע"ז מביאים מקורות (הנהגת מר ברי' דרבינא ודרע"ק) שכן נהגו לכתחילה ובקביעות. ולהעיר משו"ת בנימין זאב סר"י.
- 35. ובתענית של תשובה לא התירו כי הוא "עונג .. שאינו מוכרח שיהי' בשבת" (דלא כתענית חלום שמבטל הגז"ד רק כשמתענה בו ביום).
- 36. לבירא עמיקתא, ונקרא משכא דחויא (תניא פל"א ובכ"מ).
- 37. וישב (כח, ג). סה"מ תקס"ה (כרך א) ע' קפד.
- 38. תהלים קכו, א.
- . להעיר ממאירי פסחים שם: ואם לא נאמר אלא על יו"ט כו'. ובבעל המאור שם: ומר ברי' דרבינא לא פליג אדרבא (דבשבת בעינן לכם). ומשמע שמפרש שלא התענה בשבת. וראה בחי' ר' דוד שם שהקשה עליו "שלא הוזכר יום השבת במנהגו של מר ברי' דרבינא".
- . גם יש לומר, כי בתענית חלום יש עוד טעם להיתר (ורק טעם זה הובא בשו"ע סרפ"ח שם. וראה תוד"ה כל סוטה מ, א) "כדי שיקרע גזר דינו". וגם בשו"ע אדה"ז שם הובא טעם זה לראשונה, ורק אח"כ מוסיף "ועוד לפי שאין כאן ביטול עונג שבת כו'" (דלא כבטור ולבוש שם, שהביאו רק הטעם שתענית זה הוא עונג לו). ואכ"מ.
עמוד 30
- 39. להעיר מהגמ"יי הנ"ל (ונעתק ג"כ בשו"ע סרפ"ח ס"ג) "כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו .. וכן .. ר"י חסיד ז"ל". וראה הערה 41.
- 40. יתרו כ, יא.
- 41. להעיר מכלבו (הנ"ל הערה 17) "ולא תמצא מי שמופלא בחסידות שמתענה בשבתות וי"ט" [כ"ה בב"י שם. ובכלבו לפנינו הל' יו"ט סי' נ"ח) ואם לא ימצא כו'. אבל להעיר, שבארחות חיים ("דעל הרוב ס' הכלבו מעתיק מס' ארחות חיים" – ש' הגדולים להחיד"א מע' ספרים מע' כלבו) הל' יו"ט ס"ג הלשון: ואעפ"כ נמצא כו'].
- 42. ס"פ שמיני. וראה תו"ח בראשית (ב, ב ואילך). אוה"ת שמיני (כרך א) ע' נז ואילך. ובכ"מ.
- 43. להעיר מתניא רפ"ה: שכשיטעון ראובן כך כו' ושמעון כך כו' – שאחת הטענות היא טענת שקר.
עמוד 31
- 44. תקו"ז תכ"ב (סד, ב). תניא פל"ו. וראה תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט.
- 45. שמו"ר ספכ"ט.
- 46. לקו"ש ח"ד שיחה לפ' ואתחנן.
- 47. שמו"ר ספכ"ח.
- 48. שלכן פסח וסוכות הם ז' ימים (בחי' השתלשלות), וחגה"ש שבו ניתנה תורה – יום אחד (בחי' הכתר שלמעלה מהתחלקות), כמשנ"ת בהוספות לתו"א (קט, ד ואילך).
- 49. ראה תניא פמ"ז.
- 50. שבת קה, א (כגירסת הע"י). וראה לקו"ת שלח מח, סע"ד.
- 51. לקו"ת ר"פ במדבר. פינחס פ, ב. ובכ"מ.
- 52. וכל הנותן בעין יפה נותן (ב"ב נג, א).
- 53. להעיר מתפארת ישראל (להמהר"ל) ספכ"ה.
- 54. להעיר מתוד"ה תורה – שבת פט, א. היום יום ע' נט (ג' וד' סיון).
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ו׳:י״ט - הטקסט מספריא
אע"פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה. לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו. אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצות היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.
שולחן ערוך, אורח חיים תקכ״ט - הטקסט מספריא
מִצְוַת יוֹם טוֹב לְחַלְּקוֹ חֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְחֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְאַל יְצַמְצֵם בְּהוֹצָאַת יוֹם טוֹב, וְצָרִיךְ לְכַבְּדוֹ וּלְעַנְּגוֹ כְּמוֹ בְּשַׁבָּת. הַגָּה: אָסוּר לֶאֱכֹל מִמִּנְחָה וּלְמַעְלָה בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁזֶּהוּ מִכְּלַל הַכָּבוֹד (רַמְבַּ"ם פ"ו); מִיהוּ אִם עֶרֶב יוֹם טוֹב שַׁבָּת, יָכוֹל לְקַיֵּם סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית וְיֹאכַל מְעַט פַּת לִכְבוֹד יוֹם טוֹב. וּמִצְוָה לָלוּשׁ פַּת בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב לִכְבוֹד יוֹם טוֹב (מַהֲרִי"ל הל' יוֹם טוֹב), כְּמוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רמ"ב. וְחַיָּב לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת וְלִקְבֹּעַ כָּל סְעֻדָּה עַל הַיַּיִן. וּבִגְדֵי יוֹם טוֹב יִהְיוּ יוֹתֵר טוֹבִים מִשֶּׁל שַׁבָּת. וְלֹא נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְעֻדָּה שְׁלִישִׁית. וּבְיוֹם טוֹב מְאַחֲרִין לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְמַהֲרִין לָצֵאת, מִשּׁוּם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב (גְּמָרָא פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד).
חַיָּב אָדָם לִהְיוֹת שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב בַּמּוֹעֵד, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכָל הַנִלְוִים אֵלָיו. כֵּיצַד מְשַׂמְּחָן, הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים; וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶם בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין כְּפִי מָמוֹנוֹ; וְחַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר עֲנִיִּים. דִּין תַּעֲנִית בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רפ"ח.
אָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל. וְלֹא יִמְשֹׁךְ בְּבָשָׂר וּבְיַיִן וּבִשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, לְפִי שֶׁאֵין הַשְּׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ שִׂמְחָה אֶלָּא הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת, וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלֵלוּת וְהַסִכְלוּת אֶלָּא עַל שִׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת הַיּוֹצֵר.
חַיָּבִים בַּיִת דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בָּרְגָלִים, שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוֹטְטִים וּמְחַפְּשִׂים בַּגִּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ שָׁם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְיָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה; וְכֵן יַזְהִירוּ בְּדָבָר זֶה לְכָל הָעָם, שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם בַּשִּׂמְחָה וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בַּיַּיִן, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה; אֶלָּא יִהְיוּ כֻּלָּם קְדוֹשִׁים.
משנה תורה, הלכות תעניות א׳:י״ב - הטקסט מספריא
הרואה חלום רע צריך להתענות למחר. כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה. ומתענה ואפילו בשבת. ומתפלל עננו בכל תפלה אף על פי שלא קיבלה מבעוד יום. והמתענה בשבת מתענה יום אחר מפני שביטל עונג שבת.
משנה תורה, הלכות שבת ל׳:י׳ - הטקסט מספריא
אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לו. והוא שהיתה ידו משגת. ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש. אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישנה עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת.
משנה תורה, הלכות תעניות א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר. השופר מקצר והחצוצרות מאריכות. שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.
תעניות אלו שגוזרין על הצבור מפני הצרות אינן יום אחר יום. שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בדבר זה. ואין גוזרין בתחלה תענית אלא בשני בשבת ובה' שלאחריו ובשני שלאחריו וכן על הסדר הזה שני וחמישי ושני עד שירוחמו.
אין גוזרין תעניות על הצבור לא בשבתות ולא בימים טובים. וכן אין תוקעין בהן לא בשופר ולא בחצוצרות ולא זועקים ומתחננים בהם בתפלה. אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו"ם או נהר או ספינה המטרפת בים. אפילו יחיד הנרדף מפני עכו"ם מפני ליסטים ומפני רוח רעה (מתענין עליהם בשבת ו) זועקין ומתחננים עליהם בתפלה. אבל אין תוקעין אלא אם כן תקעו לקבץ את העם לעזור אותם ולהצילן.
וכן אין גוזרין תענית בתחלה בראשי חדשים. או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד. ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהן יום מאלו מתענין ומשלימין היום בתענית.
תעניות אלו שמתענין על הצרות אין מתענין בהן לא עוברות ולא מניקות ולא קטנים. ומותרין לאכול בלילה אע"פ שמתענין למחר חוץ מתעניות המטר כמו שיתבאר. וכל תענית שאוכלין בה בלילה בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. והוא שלא ישן אבל אם ישן אינו חוזר ואוכל.
כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין. יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו. ואומר עננו וכו' בכל תפלה שמתפלל. ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בראשי חדשים ולא בחנוכה ופורים.
כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום אינו תענית. כיצד מקבלה כשיתפלל תפלת מנחה אומר אחר התפלה מחר אהא בתענית וגומר בלבו להתענות למחר. ואף על פי שהוא אוכל בלילה לא הפסיד כלום. וכן אם גמר בלבו וקבל עליו להתענות שלשה או ארבעה ימים זה אחר זה אע"פ שהוא אוכל כל לילה ולילה לא הפסיד תעניתו. ואינו צריך כוונה לכל יום ויום מבעודו.
קבל עליו מבעוד יום להתענות למחר בלבד והתענה. ובלילה נמלך להתענות ביום שני. אף על פי שלן בתעניתו אינה תענית מפני שלא קבלה עליו מבעוד יום. ואין צריך לומר שהיה אוכל ושותה בלילה והשכים בבקר ונמלך להתענות שאין זו תענית כלל.
הרואה חלום רע צריך להתענות למחר. כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה. ומתענה ואפילו בשבת. ומתפלל עננו בכל תפלה אף על פי שלא קיבלה מבעוד יום. והמתענה בשבת מתענה יום אחר מפני שביטל עונג שבת.
מתענה אדם שעות והוא שלא יאכל כלום שאר היום. כיצד הרי שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות או עד תשע שעות ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום. הרי זה מתענה אותן שעות ומתפלל בהן עננו. שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית. וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענות שאר היום הרי זה תענית שעות.
כל השרוי בתענית. בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם. הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב אלא דואג ואונן כענין שנאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. ומותר לו לטעום את התבשיל ואפילו בכדי רביעית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט. שכח ואכל משלים תעניתו.
יחיד שהיה מתענה על החולה ונתרפא. על צרה ועברה. הרי זה משלים תעניתו. ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים תעניתו. הלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהוג עידונין בעצמו.
צבור שהיו מתענין על הגשמים וירדו להן גשמים. אם קודם חצות ירדו לא ישלימו אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקוראין הלל הגדול. שאין אומרין הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה. ואם אחר חצות הואיל ועבר רוב היום בקדושה ישלימו תעניתן. וכן אם היו מתענין על צרה ועברה או על גזרה ובטלה. אם קודם חצות לא ישלימו ואם אחר חצות ישלימו.
בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות. בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצות היום. ומסירין המכשולות של עבירות. ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן. ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן. וכיוצא בדברים אלו. ומחצי היום ולערב רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה שנאמר מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ומפטירין בנביא בתוכחות מענין הצרה. ורביע היום האחרון מתפללים מנחה ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
מדרש תנחומא, שמות כ״ה - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע (איוב לז, ה). מַהוּ יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי, הֶרְאָה בְּקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים. כֵּיצַד? הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר וְהָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וּמַחֲזִיר בְּכָל הָעוֹלָם, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל בָּא לָהֶם מִן הַדָּרוֹם, וְהָיוּ רָצִין לַדָּרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל. וּמִדָּרוֹם נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַצָּפוֹן, וְהָיוּ רָצִין לַצָּפוֹן. וּמִצָּפוֹן נֶהְפַּךְ לָהֶם לַמִּזְרָח, וְהָיוּ רָצִין לַמִּזְרָח לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל. וּמִמִּזְרָח נֶהְפָּךְ לָהֶם לַמַּעֲרָב, וְהָיוּ רָצִין לַמַּעֲרָב. מִן הַמַּעֲרָב נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וְתוֹלִין עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם. וְהָיָה נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הָאָרֶץ, הָיוּ מַבִּיטִין לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ וְגוֹ' (דברים ד, לו)
וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה, תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי, וְנֶעֶלְמָה וְגוֹ', אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ (איוב כח, יב-כב).
וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא מִן הַמִּזְרָח אוֹ מִן הַמַּעֲרָב אוֹ מִן הַצָּפוֹן אוֹ מִן הַדָּרוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמַר, ה' מִסִּינַי בָּא (דברים לג, ב). וְאוֹמֵר: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא (חבקוק ג, ג). וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. רוֹאִים אֶת הַקּוֹל אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא אֶת הַקּוֹלֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וְנֶחֱלַק לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת, וּמִשִּׁבְעָה קוֹלוֹת לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת. וְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה, וְנַפְשׁוֹתֵיהֶן יוֹצְאוֹת. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, הָיוּ שׁוֹמְעִין וְלֹא הָיוּ נִזּוֹקִין.
כֵּיצַד הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: דּוּ פַּרְצוּפִין הָיָה, וְהָיָה יוֹצֵא וְהוֹרֵג לָאֻמּוֹת שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְנוֹתֵן חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. הוּא שֶׁמֹּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה, כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים וְגוֹ' (דברים ה, כג). אַתָּה שָׁמַעְתָּ קוֹלוֹ וְחָיִיתָ, אֲבָל הָאֻמּוֹת שׁוֹמְעִין וּמֵתִים.
בֹּא וּרְאֵה הֵיאַךְ הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ. הַזְּקֵנִים הָיוּ שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל לְפִי כֹּחָן, וְהַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנְּעָרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן, וְהַיּוֹנְקִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹּחָן. וְאַף מֹשֶׁה לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות יט, יט). בְּקוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל מֹשֶׁה לִסְבֹּל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: קוֹל ה' בַּכֹּחַ (תהלים כט, ד). בְּכֹחוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּכֹּחַ, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לִסְבֹּל. וְאַף הַנָּשִׁים הַמְעֻבָּרוֹת כְּפִי כֹּחָן. הֱוֵי אוֹמֵר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא: אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר, לְמַד מִן הַמָּן, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם. הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כַּלֶּחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות טז, ד). הַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִית בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז, לא). וְהַיּוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן (במדבר יא, ח). וְהַחוֹלִים, כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ (יחזקאל טז, יט). וְהַגּוֹיִם הָיוּ טוֹעֲמִין אוֹתוֹ מַר כַּגַּד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמָּן כִּזְרַע גָּד (שמות טז, לא).
אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא: וּמָה אִם הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְמִינִין הַרְבֵּה בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד. הַקּוֹל שֶׁהָיָה יוֹצֵא וְהָיָה בּוֹ כֹּחַ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּזְקוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקּוֹל נֶחֱלַק לְקוֹלוֹ הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כח, ט). הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָאן אֶלָּא הַקּוֹלֹּת. הֱוֵי, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.
שמות רבה ה׳:ט׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. מַהוּ יַרְעֵם, כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְּקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים, כֵּיצַד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמַחֲזִיר בְּכָל הָעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל בָּא עֲלֵיהֶם מִן הַדָּרוֹם וְהָיוּ רָצִים לַדָּרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל, וּמִדָּרוֹם נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן וְהָיוּ רָצִים לַצָּפוֹן, וּמִצָּפוֹן נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח וְהָיוּ רָצִים לַמִּזְרָח, וּמִמִּזְרָח נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב וְהָיוּ רָצִים לַמַּעֲרָב, וּמִן הַמַּעֲרָב נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶן וְהָיָה נֶהְפַּךְ בָּאָרֶץ, וְהָיוּ מַבִּיטִין לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, לו): מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה (איוב כח, יב): וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, מִן הַמִּזְרָח אוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ב): ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵֹּׂעִיר לָמוֹ. וּכְתִיב (חבקוק ג, ג): אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא. וְאוֹמֵר (שמות כ, טו): וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא הַקּוֹלֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וְנֶחְלַק לְשִׁבְעִים קוֹלוֹת לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת, וְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה שׁוֹמַעַת קוֹל בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה וְנַפְשׁוֹתֵיהֶן יוֹצְאוֹת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ שׁוֹמְעִין וְלֹא הָיוּ נִזּוֹקִין. כֵּיצַד הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא דוּ פַּרְצוּפִין הָיָה יוֹצֵא, וְהוֹרֵג לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁלֹא קִבְּלוּהָ, וְנוֹתֵן חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר לָהֶם בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה (דברים ה, כג): כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וגו', אַתָּה הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וְחָיִיתָ, אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׁוֹמְעִים וּמֵתִים. בּוֹא וּרְאֵה הֵיאַךְ הַקּוֹל יוֹצֵא, אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ, הַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן, וְהַיּוֹנְקִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹּחָן, וְאַף משֶׁה לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, יט): משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, בְּקוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַף נָשִׁים מְעֻבָּרוֹת לְפִי כֹּחָן, הֱוֵי אוֹמֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְמֹד מִן הַמָּן שֶׁלֹא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ד): הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וגו'. וְהַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, לא): וְטַעֲמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. וְיוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ח): וְהָיָה טַעֲמוֹ כְּטַעַם וגו'. וְהַחוֹלִים כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, יט): וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ סֹלֶת וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךָ. וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים טָעֲמוּ אוֹתוֹ מַר וְגַד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ז): וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כֹּחַ בּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקּוֹל נֶחְלַק לְקוֹלוֹת הַרְבֵּה שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, טו): וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, הֱוֵי (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. דָּבָר אַחֵר, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁלשָׁה קוֹלוֹת הוֹלְכוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת כְּלוּם, וְאֵלּוּ הֵן, הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף. הַיּוֹם מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאי זֶה הַכּוֹכָב שֶׁהוּא שָׁף בָּרָקִיעַ אֵינוֹ אֶלָּא כַּמַּסָּר סְפָרִים אֲחֵרִים: כַּמַּסְמֵר הַזֶּה שֶׁהוּא נָתוּן בָּעֵץ. הַגְּשָׁמִים מִנַּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מב, ח): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כֵּיצַד, יֵשׁ אִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו יוֹרְדִים עֶשְׂרִים אַמָּה, וְיֵשׁ שְׁלשִׁים, וְיֵשׁ חֲמִשִּׁים, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן יוֹרְדִין אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְהַגְּשָׁמִים לְמַעְלָה אִם אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה הֵן מֵתִים, אִם שׁוֹתִין שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, טוֹרֵף אוֹתָן שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים, אֶלָּא זֶה תְּהוֹם הָעֶלְיוֹן קוֹרֵא לַתַּחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ עֲלֵה וַאֲנִי יוֹרֵד, וְתַחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ רֵד וַאֲנִי אֶעֱלֶה, עַד שֶׁהָעֶלְיוֹן יוֹרֵד וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים וְהַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְקוֹרְאִין זֶה לָזֶה, וּבְנֵי אָדָם בֵּינְתַּיִם וְאֵינָן [יודעין] שׁוֹמְעִין, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף וּבְנֵי אָדָם יוֹשְׁבִין אֶצְלוֹ וְאֵינָן שׁוֹמְעִין. הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן (שמות ד, יט): לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, נֶחְלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דוּ פַּרְצוּפִין, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ, לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
בבא בתרא נ״ג א - הטקסט מספריא
שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״.
בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.
וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא? כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּדַר גָּדֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וּפָרַץ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בָּהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
הַאי גָּדֵר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי לָא סָלְקִי לַהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא לָא סָלְקִי לַהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ בְּרַוְוחָא, וְהַשְׁתָּא קָא סָלְקִי לַהּ בְּדוּחְקָא.
הַאי פִּרְצָה – הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי עָיְילִי בַּהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא קָא עָיְילִי בַּהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ בְּדוּחְקָא, וְהַשְׁתָּא עָיְילִי בַּהּ בְּרַוְוחָא.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן צְרוֹר וְהוֹעִיל, נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַאי ״נָתַן״ וּמַאי ״נָטַל״?
אִילֵּימָא נָתַן צְרוֹר – וּסְכַר מַיָּא מִינַּהּ, נָטַל צְרוֹר – וְאַפֵּיק מַיָּא מִינַּהּ; הַאי מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ הוּא! אֶלָּא נָתַן צְרוֹר – דְּצַמֵּד לַהּ מַיָּא, נָטַל צְרוֹר – וְאַרְוַח לַהּ מַיָּא.
וְאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶן, הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ – קְנָאָהּ.
But if the act was performed not in the seller’s presence, the seller must say to him: Go, take possession and thereby acquire the property for him to acquire it.
Rav raises a dilemma: How does one acquire a gift, i.e., is it necessary for the giver to say: Go, take possession and thereby acquire? Shmuel said: What dilemma is raised to Abba, i.e., Rav? Now one could say the following: And what is the halakha with regard to a sale, where the buyer is giving money to the seller? If the seller says to the buyer: Go, take possession and thereby acquire the property, the acquisition does take effect, but if he did not say this, it does not. Therefore, with regard to a gift, where no money is given to the seller, is it not all the more so reasonable that the acquisition not take effect without a clear directive from the seller? The Gemara answers: And Rav holds that it is possible to say that one who gives a gift gives it generously, and would allow the acquisition even absent a clear directive.
§ The mishna teaches that taking possession can be performed by building a fence or breaching a fence even a bit. The Gemara clarifies: And how much is the measure of a bit? It is in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: If one had previously built a fence, and now completed it to a height of ten handbreadths, which is the height of a halakhically significant barrier; or similarly, if one had previously breached a breach, and now expanded it in order that it be large enough that a person can enter and exit through it, this is considered taking possession.
The Gemara asks: What are the circumstances of this fence? If we say that initially one could not climb over it to enter the field, and now too one still could not climb over it, what did he accomplish? Nothing has changed through his completing the height of the fence. And alternatively, if it was such that initially one could climb over it to enter the field, and now one could not climb over it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this addition as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the height of the fence was such that initially one could climb over it with ease, and now one could climb over it only with effort.
The Gemara similarly asks: What are the circumstances of this breach? If we say that initially, one could enter the field through it, and now too one could enter the field through it, what did he accomplish? Nothing has changed through his expanding the breach? And alternatively, if it was such that initially one could not enter the field through it, and now one could enter the field through it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the size of the breach was such that initially one could enter the field through it with effort, and now one could enter the field through it with ease.
Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed a stone and it helps to serve some objective, or if one removed a stone and it helps to serve some objective, this act is considered taking possession. The Gemara asks: What is the meaning of placed, and what is the meaning of removed?
If we say that he placed a stone in the fence and stopped the water from flooding the field, or he removed a stone from the fence and thereby fashioned an opening that released water that had been flooding the field, this is analogous to one who chases away a lion from another’s property. In other words, these acts prevent damage to the field, which one is obligated to prevent even in the case of the property of another, and accordingly, they do not constitute a demonstration of ownership. Rather, it means that he placed a stone that connected water to the field and irrigated it, or he removed a stone and enhanced the flow of water to it.
§ The Gemara cites another statement of the same amora with regard to taking possession. And Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If there were two fields with one boundary between them, and one took possession of one of the fields in order to acquire it, he has acquired it.
מצוטט ב־8 עמודים
תורת מנחם 3
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג-השבועות, ה'תשט"ו. לקו"ש חכ"ג ע' 27
- מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ד לקו"ש חכ"ג ע' 27
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשל"ב לקו"ש חכ"ג ע' 28
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 3
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2
- הלכות פסח - ח"ו (סי' תפז-תצד) ‹ תצד סדר תפלת חג השבועות לקוטי שיחות חכ"ג ע' 27
- הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) ‹ רפח דין תענית ודין תענית חלום בשבת לקוטי שיחות חכ"ג ע' 28