שיחה א

17שיחה א

א. מדוע אין משתדלים לקיים את מצות כתיבת ספר תורה?

הרמב"ם פוסק¹: "מצות עשה על כל איש ואיש² מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו³ שנאמר⁴ ועתה כתבו לכם את השירה⁵, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו ואם כתבו בידו⁶ הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני. ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו. וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי היא כאילו כתבו כולו"⁷.

נשאלת השאלה⁸: מכיוון שכתיבת ספר תורה היא "מצות עשה על כל איש ואיש"⁹ – מדוע לא מצינו שישתדלו לקיים את המצוה של כתיבת ספר תורה בידו, קיום המצוה בשלימותה¹⁰ (הנחשב "כאילו קבלה מהר סיני")?

ועל אף שיש מקום לומר, כי באם ישנו סופר מומחה הכותב יפה ממנו, יש לוותר על השכר והמעלה של "כאילו קבלה מהר סיני" (הקיימת כאשר כותב בעצמו), ועדיף לשכור את הסופר לכתוב עבורו, על מנת שיהא "ספר תורה נאה" (הנכתב על־ידי "לבלר אומן"), בהתאם 17לציווי "זה א־לי ואנוהו¹¹ – התנאה לפניו במצוות"¹²;

ויתירה מזו: בספר "תבואות שור"¹³ מבאר כי טעמו של הדין "מצוה בו יותר מבשלוחו"¹⁴ הוא, מכיוון שכאשר עושים שליח לעשות מצוה "נראה כאילו אינו רוצה לטרוח בעצמו", ובמילא אין זה כבוד המצוה, אמנם כאשר עושים שליח כדי להוסיף בכבוד המצוה אין אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו" – ומביאורו עולה, כי בנידוננו, אשר כבוד המצוה – "התנאה לפניו במצוות" – דורש "לבלר אומן", אין כאן דין של "מצוה בו יותר מבשלוחו" –

ברם, אין הדבר מתרץ את השאלה הנ"ל, משום שלא מצינו כי ישתדלו לקיים מצוה זו ולו באופן ש"אחרים כותבים לו", ואף לא משתדלים להגיה "אפילו אות אחת" בספר תורה, שבזה הוא מכשיר את ספר התורה¹⁵ (שאזי "הרי היא כאילו כתבו כולו"¹⁶)¹⁷.

ב. הדעות שבימינו המצוה בספרים שלומדים בהם בפועל

בפשטות ניתן לומר, שמנהג ישראל הוא על פי דעת הרא"ש¹⁸ – שהחיוב של כתיבת ספר תורה על כל אחד ואחד היה "בדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ולומדין בו, אבל האידנא [בזמננו] שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה משנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה¹⁹ כדכתיב ולמדה את בני 18ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצוה לכותבם".

וכך פוסק גם המחבר בשולחן־ערוך²⁰: "האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן", ויתירה מזו: לדעת כמה פוסקים²¹ – "האידנא" המצוה היא רק בחומשין משנה וגמרא כו', ולא בספר תורה.

אך ביאור זה אינו מספיק: גם בנוגע לספרים אלו – חומשים ומשניות וכו' – לשון הרא"ש והטור והשולחן־ערוך היא (כלשון הציווי בפסוק): "מצוה לכתוב" – ולא מצינו כלל וכלל שישתדלו לכתוב ספרים אלו או לשכור מי שיכתוב אותו עבורם, או לכל הפחות להגיה ספר שקנה, כדי לקיים מצוה זו.

והגם שלאחר שנתפשט הדפוס בעולם מנהג רוב ישראל ככולם לרכוש ספרי דפוס – ואפילו אם נניח שהלשון "לכתוב" (ברא"ש ובשולחן ערוך) כולל גם הדפסה (מכיוון שזו תפסה את מקומה של הכתיבה), עם זאת, לא ניתן לומר כי קניית ספר מוכן נחשבת כמו "שכר לו סופר לכתוב לו", ובפרט שבמקרים רבים ההדפסה אינה נעשית על ידי בן ברית (ואיש אינו שואל ובודק על כך^*);

יתר על כן – וגם זה עיקר: הרמ"א²² פוסק (בנוגע לספר תורה) כי באם "לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה"²³ (לא 19כדעת רש"י וה"נמוקי יוסף"²⁴ שגם אז הוא מקיים את המצוה אלא שלא מן המובחר²⁵) – ולדעתו כיצד ניתן לצאת ידי חובת המצוה של כתיבת חומשים וכו' על ידי קניית ספרים מודפסים ללא כל הגהה²⁶?

ג. גם לדעת הרא"ש והשולחן־ערוך יש מצוה בכתיבה

בפשטות מסבירים, כי בכך נעוץ ההבדל בין דעת הרמב"ם ודעת הרא"ש (ופסק ההלכה בשולחן־ערוך)²⁷:

לשיטת הרמב"ם המצוה היא כתיבת ספר תורה, ולכן מתחייב מכך שיהא בה מעשה ופעולת האדם – הכתיבה של ספר התורה (ובמילא אם "אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי היא כאילו כתבו כולו"), ואין יוצאים בקניית ספר תורה כתוב;

אך לדעת הרא"ש (ופסק ההלכה בשולחן־ערוך), "מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה", ולכן צריך שיהיו ספרים כדי ללמוד בהם²⁸, אך לא לכתוב אותם^* (ואף לא להגיהם).

ברם²⁹ תוכן דברי הרא"ש מוכיחים 20את ההיפך מהחילוק האמור: דברי הרא"ש "וזהו בדורות הראשונים כו'" באים בהמשך לדעת הרמב"ם אותה הוא מצטט בלשונה, מובן איפוא, כי אין בכוונתו להציג גדר מחודש במצות כתיבת ספר תורה בשונה מדעת מהרמב"ם³⁰, אלא רק להצביע על ההבדל (בין הזמנים) ביחס לדבר אותו יש לכתוב, אשר "האידנא" המצוה "לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו".

גם יש להבין: מהו ההסבר בשתי הדעות, האם בקניית ספר תורה יוצאים ידי חובת מצות כתיבת ספר תורה (כדעת רש"י והנמוקי יוסף שגם אז "מצוה עבד" (=עשה), רק בכל אופן "אי כתבה, הוה (=אם כתבה, היא) מצוה יתירה"³¹), או שלא יוצאים ידי חובה בקנייה (כדעת הרמ"א²² (וכך משמע גם דעת הרמב"ם³² בספר היד), ואם "לקחו כך ולא הגיה בו כו' (ו)אינו יוצא בזה").

ד. היתכן לומר שגוף המצוה השתנה?

בכדי להבין כל זאת, דרוש תחילה הסבר בדעת הרא"ש ופסק־הדין בשולחן־ערוך: כיצד יתכן לחדש³³ אשר מצות עשה מן התורה תשתנה מזמן לזמן, עד לקביעה אשר "האידנא" המצוה אינה כפי שמפורש בתורה?

והגם שהרא"ש בעצמו מבאר "כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" – הרי לכאורה זו רק תכלית ומכוון המצוה, אך גוף מעשה המצוה נאמר במפורש בתורה: כתבו לכם את השירה הזאת – מצוה לכתוב ספר תורה³⁴?

ה. גדר המצוה: שהלימוד יהיה מתוך הכתב

ויש לומר הביאור בזה:

מכך שתיכף לאחר "כתבו לכם גו'" ממשיך הפסוק שהמצוה (ותכליתה) היא 21"ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" – וגם מהמובן מכל המשך הפרשה³⁵ כי מטרת כתיבת ספר תורה היא "שימה בפיהם", שהתורה תהיה אצל ישראל "לעד" גם בזמן בו "וניאצוני והפר את בריתי" – מסיק הרא"ש, כי הנאמר "כתבו לכם" הוא לא עצם גדר המצוה, אלא רק חיוב פרטי במצוה.

[ויש להביא דוגמא לזה: לגבי מצות מזוזה נאמר בתורה³⁶ "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", למרות שגדר המצוה הוא (לא כתיבת המזוזה, אלא) "לקבוע³⁷ מזוזה"³⁸].

גדר המצוה איפוא הוא, בהקדים:

קיימת מצוה של לימוד התורה, ויתירה מזו: "ותלמוד תורה כנגד כולם", ובמצוה זו – העיקר הוא לדעת "כל ההלכות פסוקות בטעמיהן"³⁹, שבזה "חייב הוא מן התורה" ובאופן שיהיו "שנונים ומחודדים בפיך" ו"משיב לו מיד" וכו'⁴⁰ – ואם כן, בקיום מצוה זו כבר ישנו "למדה .. שימה בפיהם" באופן הטוב ביותר.

על כך מתווספת בפרשת וילך מצות עשה מיוחדת מן התורה – שצריך לבצע מעשה (כתיבה) – על מנת להשיג (ספר) תורה שבכתב וללמוד בתורה זו (ואולי יש לומר הטעם, משום שעל ידי זה הלימוד נוח יותר ועמוק יותר (כאמור "אותיות מחכימות"), בטוח מטעות, שכן "הלומד מן הספר לא במהרה הוא משכח"⁴¹, ביכולתו לחזור בכל עת וכו', וכל האמור מהוה סייג יעיל למנוע "והפר גו'"); אלא, שבזמן⁴² אמירת הציווי היה מעשה זה של כתיבה, קשור ואפשרי רק על ידי לימוד בספר תורה, תורה שבכתב; משום שלא הותר עדיין לכתוב את התורה שבעל פה, "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם⁴³ – "בבחינת "אריה הוא דרביע עליה"⁴⁴, על הגברא (=ארי רובץ כנגד האדם ומונעו מלעשות).

ומפאת הגבלה זו ("אריה דרביע") נוסף עניין צדדי, שאינו קשור ישירות לנושא של "ולמדה .. שימה בפיהם", אלא קשור לדינים הקובעים כיצד נעשה ספר – ספר תורה⁴⁵:

22צריך להיות שרטוט, לשמה, בכתב אשורי ובלשון הקודש, וכו'^* – לכן בנוגע לפועל חייב ה"כתבו לכם" להתבצע בכתיבה התואמת את פרטי הדינים הנ"ל.

אבל⁴² – "האידנא" – כאשר מצד "עת לעשות לה' הפרו תורתך"⁴⁶ נכתבה גם התורה שבעל פה⁴⁷, והלימוד בכדי "לידע פירוש המצות והדינים על בוריים" הוא לא מתוך ספר תורה, אלא משאר ספרים כתובים כמו חומשי תורה משנה וגמרא ופירושיהן, הרי שהמצוה (והמעשה) של "כתבו" קשור עם ספרים אלו; שבהם לא קיים הדין של שרטוט וכו' וכל פרטי הדינים שישנם בספר תורה. ובהתאם לזה, נדרש ומספיק בקיום המצוה בהם – מעשה כזה שעל־ידו יהיו ספרים המאפשרים "ולמדה שימה בפיהם" מתוך הכתב^*.

ויש להביא דוגמא לזה, שהוא בדומה לכלל "דון מינה ואוקי באתרא"⁴⁸ (=למד ממנו רק את עיקר הדבר, ואת השאר העמד במקומו).

ו. דוגמא לקיום מצוה באופנים שונים: שמחת יום־טוב

מעין דוגמא לדבר: החיוב של שמחה ביום טוב, שבזמן הבית היה על ידי שלמי שמחה, חל לפי כמה דיעות גם בזמן הזה (מדאורייתא) על ידי אכילת בשר, ש"אין שמחה אלא בבשר"⁴⁹.

מובן בפשטות, כי השמחה בבשר בזמן הזה אין בה את הגדרים שישנם בשלמי שמחה, הנאכלים בטהרה ובירושלים כו' – אשר כל אלה הם ענינים והגדרות הקשורים לענין הקרבן של שלמי שמחה, אך לא לגדר השמחה שבו הקשור אך לאכילת בשר, אשר לדעה זו רק פרט זה נוגע לקיום מצות שמחת⁵⁰ יום טוב.

ובדומה לכך בענייננו – ובלשון הש"ס⁵¹ "לא מן השם הוא זה": כל פרטי הדינים לגבי כתיבת ספר תורה הם מצד ה"חפצא" של ספר תורה, לא מצד החובה והמצוה של "כתבו לכם את השירה הזאת" שמטרתה לאפשר "ולמדה, שימה בפיהם".

22ובמילא מובן, שגם לדעת הרא"ש בגדר המצוה הזו לא חל כל שינוי.

ובנוגע לשאלה שנותרה – הרי רואים שלא משתדלים "לכתוב" את החומשים וכו' אלא עושה זאת המדפיס וכיו"ב, ואפילו אם הוא מזמין אצלו ועושהו לשליח הרי "מצוה בו יותר מבשלוחו" – הרי זה מתורץ לפי הביאור לעיל (סעיף א) בנוגע לספר תורה. ועוד ועיקר – כפי שיתבאר לקמן סעיף ט.

ז. השוואה בין שני עניינים – לפעמים רק בפרטים מסויימים

על פי זה – אשר בשני עניינים בעלי מכנה משותף, יתכן כי לגבי פרטים מסויימים נאמר "דון מינה ומינה" (=למד ממנו את כל הדבר), ובפרטים⁵² אחרים נאמר "אוקי באתרא" (=העמד במקומו ואל תשוה) – אפשר להסביר כמה ענינים, ויובאו על כך דוגמאות מתחומים שונים:

"תפילות – במקום תמידין תקנום⁵³", אף על פי כן, אפילו לכתחילה אין צורך להשתדל שיהיה בציבור או כהן (והטעם שמצינו קרבן בלא כהן – שהרי "אין כהן בבמה"⁵⁴). לעומת זאת בנוגע לזמן⁵⁵, צריכות התפילות להיות בזמן הקרבת התמידים⁵⁶ (כי בכל קרבן התלוי בזמן – עבר זמנו בטל קרבנו)⁵⁷.

בסדר ליל פסח: המנהג "במדינות אלו" להזהר שלא לאכול "בשר צלי בליל פסח", "גזירה שמא יאמרו פסח הוא"⁵⁸; אף על פי כן לוקחים זרוע צלויה "זכר לפסח שהיה צלי אש"⁵⁹, משום שאכילת קרבן פסח – היא עיקר גדר הפסח "שלא בא מתחילתו אלא לאכילה"⁶⁰.

הכלל⁶¹ ביחס ללשון "ר' פלוני ור' פלוני בשיטה אחת קיימי" (=דברי 23שניהם נאמרו לפי אותה שיטה) – שמזה עצמו מובן כי בפרטים מסויימים הם חולקים בצורה שיש לה השלכה הלכתית⁶² (כי אם לא, מה באו להשמיענו בכך; וכן אילו דעתם הייתה אחידה לגמרי היו נוקטים בלשון "ר' פלוני ור' פלוני אמרו").

ועוד כהנה.

ח. קניית ספרים מודפסים מועילה גם לדעת הרמ"א

על פי זה יש לומר, כי פסק הרמ"א "אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה", ויוצא ידי חובתו דוקא כאשר "שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה או שקנאו והוא היה מוטעה והגיהו" (לא כדעת רש"י והנמוקי יוסף, שגם כאשר לקח ספר תורה מן השוק הוא מקיים את המצוה) – נאמר רק לגבי כתיבת ספר תורה, אבל בנוגע לחומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן ש"האידנא" נעשית בהם המצוה של "כתבו לכם" (לדעת הרא"ש), הרי לדעת הכל יוצאים ידי חובה על ידי קניית ספרים והלימוד בהם⁶³.

והביאור: הכל מודים כי במצות "כתבו לכם" יש גדר של "קבלת התורה", המתבטאת בעשייתו לקחת ולהשיג את התורה וללמוד בה. השאלה היא – עד כמה ה"פועל" וה"פעולה" קשורים עם ה"נפעל":

מכיוון שבדורות הראשונים הייתה מצות "ועתה כתבו לכם" קשורה עם ספר תורה "שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו", ומכך התחייב כתיבה לשמה, על קלף מעובד ומשורטט, וכל שאר התנאים והגדרים (כותבים כולו כו') – הרי ה"חפצא" של ספר תורה מחייב ומכריח כמה וכמה תנאים בעשייתו, ופעולות אלו נעשות לחלק ממצות כתיבת⁶⁴ "השירה הזאת",

או שה"פועל" וכל התנאים הינם רק מצד קדושת הספר תורה, לא מצד מצות "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה".

ט. בספר תורה – הכתיבה חלק מהמצוה, או רק תנאי בקדושת הספר

זהו גם ההסבר בשתי הדעות 24האמורות – כאשר מקיימים את מצות "כתבו לכם" בספר תורה ממש, מתי יוצא האדם ידי חובה: שיטת הרמב"ם והרמ"א היא, כי מכיון שהמצוה קשורה עם קדושת ספר תורה, והקדושה מחייבת תנאים שונים במעשה של כתיבת ספר התורה – הופך מעשה זה (לא רק לפרט ב"חפצא", בקדושת ספר התורה, אלא גם) לחלק מקיום המצוה של כתבו לכם.

ולכן, כאשר הוא מקיים את המצוה המוטלת עליו על ידי כתיבת ספר תורה, צריך להיות מעשה המצוה על ידי כתיבת ספר תורה, או על ידי הגהת ספר תורה "שהיה מוטעה"⁶⁵ – שאז פעולתו גומרת ומשלימה את ה"כתבו לכם". אך "אם לקחו כך ולא הגיה בו דבר", אין הוא יוצא ידי חובה.

מה שאין כן לדעת רש"י והנמוקי יוסף, קדושת ספר התורה אינה חלק מהמצוה של "כתבו לכם" [ותנאי הכתיבה הם רק כדי לפעול את קדושת הספר תורה], ובמילא אם הקדושה כבר קיימת – אזי גם בספר תורה מספיק אם קנאו, "לקחו (מן השוק)".

לפי זה מובן, כי הנאמר "האידנא מצוה לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן" – אין משמעו (אפילו לדעת הרמב"ם) שזה חייב להתבצע על ידי כתיבתו, או בשליחותו, או על ידי שמגיה את הספר, משום שספרים אלו מצד ענינים אינם דורשים שיהיה בהם דווקא מעשה אדם, יכול להיות גם מעשה "קוף" (מכונה) – העיקר שיהיו כתובים, ואזי ישנו ובשלימות – "ולמדה שימה בפיהם".

והלשון ברא"ש ובשולחן־ערוך "כותבים" את החומשים – הוא משום שמקור הדין ויסודו הוא "כותבים ספר תורה" – אך זהו בהתאם לכלל האמור "דון מינה ואוקי באתרא".

י. אין חיוב לקנות את כל הספרים

הביאור האמור מסביר פרט נוסף באשר לקיומה המעשי של מצות "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כפי שהיא מתבצעת "האידנא":

כשם שבמצות לימוד התורה לא קיים היום הסדר (כבעבר) ללמוד תחילה את כל התורה כולה⁶⁶ (ההלכות) ורק אחר כך לעיין ולפלפל כו' – יש לומר, כי בדומה לדוגמא זו הוא גם בנוגע לקיום מצות "כתבו לכם את השירה הזאת", "האידנא":

אין הכוונה כי האדם מחוייב לכתוב בעצמו (או לקנות), וכל הספרים (חמשה חומשי התורה משנה גמרא ופירושיהן), ורק אז הוא מקיים את 25המצוה – שהרי "פירושיהן" הוא ריבוי גדול, ורואים בפועל מעשה רב, כי הספרים הנמצאים ברשות רובם ככולם של בני ישראל לא כוללים מכל הסוגים הנ"ל וכו'⁶⁷.

יא. חשיבותו של מבצע "בית מלא ספרים"

על פי זה יובנו דברי הגמרא⁶⁸: "כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני", והרמב"ם מביא זאת בספר ההלכה שלו, משום שגדר מצות "ועתה כתבו לכם" הוא – מעין קבלת התורה⁶⁹ הבאה על ידי מעשה האדם, בכך שהוא כותב ומכין ספר תורה (או קונה את הספרים הנ"ל מממונו), ולאחר מכן הוא מקיים "למדה".

אלא ש"בדורות הראשונים" היו מקיימים מצוה זו על ידי כתיבת ספר תורה ממש, שכאשר "כתבו בידו" קבלת התורה אצלו היא באופן מושלם – "הרי הוא כאילו קבלו מהר סיני", בדומה לקבלת התורה בפעם הראשונה, שהביא ללימוד ושמירת המצוות בשלימות. אך מעין זה הוא בכל זמן ובכל מקום, כאשר יהודי קונה ספרים ולומד בהם.

מכל הנ"ל מובן גם עד כמה חשובה ההשתדלות אשר לכל יהודי יהיו ספרים בביתו – ומה טוב "בית מלא ספרים" – אך לכל הפחות הכרחי שיימצאו אצלו ספרי היסוד: (סידורים) חומשים (תנ"ך) משניות ספרי פסקי דינים וכו', ושאכן יקיים "ולמדה" בהם, "שימה בפיהם".

יב. "כאילו קבלה מהר סיני" – כולל גם את כל התורה שבעל פה

ומענין לענין באותו ענין יש להוסיף בדרך אפשר:

מצות כתיבת ספר תורה, הנלמדת מן הפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה", הוא כנ"ל כל הספר תורה כולה –

ויש לומר בפירוש הדברים, בהוספה על המובן מפשטות הלשון:

מכיוון ש"ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא"⁷⁰ (=אין דבר שלא נרמז בתורה), הרי בספר תורה, בתורה שבכתב, נרמזת וכלולה גם כל התורה שבעל פה כולה, אשר היא – ניתנה למשה מסיני, וכוללת את המשנה, 26תלמוד ואגדה וכו' עד כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש⁷¹ וכו';

וכן הוא גם ביחס ל"גברא" (האדם) המקיים את מצות כתיבת ספר תורה – אשר על כך אומרת הגמרא, שהכותב ספר תורה "מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני".

ואף כי בפשטות ניתן לפרש כי "מעלה עליו כו'" משמעו – שכר שאינו תוצאה ישירה דווקא ממצות כתיבת ספר תורה ותוכנה, אלא רק שמעשהו מהוה ראיה כי כשלעצמו ראוי הוא למעלת "מקבל תורה מסיני" – כדברי הנמוקי יוסף⁷²: "שיש למדת הרחמים לומר כמו שטרח טורח זה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני";

אמנם, הרמב"ם מביא זאת להלכה בספר היד, המורכב מ"הלכות הלכות"⁷³, ובפרט שהוא משלב עניין זה באמצע⁷⁴ ההלכה הראשונה הדנה בקיום המצוה בפועל – ובנוסף לכך הוא משנה מלשון הגמרא ("כאילו כתבו") וכותב "ואם כתבו בידו הרי היא כאילו קבלה מהר סיני" – משמע מדבריו, כי זהו שכר המהוה תוצאה ישירה ונובע מתוכן מצות כתיבת ספר תורה,

ויש לומר – שהוא בדומה לנאמר "המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו"⁷⁵.

יג. ספר תורה של מלך המשיח

ויהי רצון שבקרוב ממש יקויים ותחזינה עינינו בביאת מלך המשיח ממש, אשר יכתוב את משנה התורה "לשם המלך", וספר זה "יהיה עמו תמיד כו' שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"⁷⁶, ותתגלה מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"⁷⁷.