17
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לציווי "זה א־לי ואנוהו11 – התנאה לפניו במצוות"12;
ויתירה מזו: בספר "תבואות שור"13 מבאר כי טעמו של הדין "מצוה בו יותר מבשלוחו"14 הוא, מכיוון שכאשר עושים שליח לעשות מצוה "נראה כאילו אינו רוצה לטרוח בעצמו", ובמילא אין זה כבוד המצוה, אמנם כאשר עושים שליח כדי להוסיף בכבוד המצוה אין אומרים "מצוה בו יותר מבשלוחו" – ומביאורו עולה, כי בנידוננו, אשר כבוד המצוה – "התנאה לפניו במצוות" – דורש "לבלר אומן", אין כאן דין של "מצוה בו יותר מבשלוחו" –
ברם, אין הדבר מתרץ את השאלה הנ"ל, משום שלא מצינו כי ישתדלו לקיים מצוה זו ולו באופן ש"אחרים כותבים לו", ואף לא משתדלים להגיה "אפילו אות אחת" בספר תורה, שבזה הוא מכשיר את ספר התורה15 (שאזי "הרי היא כאילו כתבו כולו"16)17.
ב. הדעות שבימינו המצוה בספרים שלומדים בהם בפועל
בפשטות ניתן לומר, שמנהג ישראל הוא על פי דעת הרא"ש18 – שהחיוב של כתיבת ספר תורה על כל אחד ואחד היה "בדורות הראשונים שהיו כותבין ספר תורה ולומדין בו, אבל האידנא [בזמננו] שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה משנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה19 כדכתיב ולמדה את בני
הערות
- 11. בשלח טו, ב.
- 12. שבת קלג, ב. וברמב"ם הל' ס"ת שם ה"ד "כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר".
- 13. סי' כח סקי"ד. וראה שו"ע אדה"ז סי' רנ קו"א סק"ב.
- 14. קידושין רפ"ב.
- 15. ראה קרית ספר לרמב"ם שם. ובספר האשכול הלכות ס"ת. רמ"א יו"ד שם. וראה הערה הבאה. משא"כ לפי' התוס' ד"ה אם הגיה (מנחות שם) שקאי על הס"ת שלקח מן השוק שלא נחשב עוד כחוטף מצוה שהי' אצל חבירו בעבירה שהי' משהה ספר שאינו מוגה. ועד"ז ברא"ש ונמוק"י שם. וצ"ע בהגמ"י לרמב"ם שם. וראה מנ"ח מצוה תריג (קיא, א). שיחת ש"פ ויצא תשמ"ב.
- 16. לדעת הרמב"ם. וא"כ הוי כשלימות המצוה "כאילו קבלה כו'" (צפע"נ לרמב"ם שם). ויותר מכש"אחרים כותבים לו". ובטור יו"ד ר"ס ער מפורש: כתבו או הגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני. ברמ"א (יו"ד שם ס"א) כללם ביחד "שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה או שקנאו והוא הי' מוטעה והגיהו הרי זה כאילו כתבו". וראה צפע"נ וכלי חמדה שם. דעת קדושים שם סק"ד. וכבר דשו בה רבים.
- 17. וגם קנית אותיות בס"ת, הרי א) לא מצינו שכל איש ואיש מישראל ירדוף וישתדל לקנות אותיות בס"ת (ותיכף משנעשה בר מצוה). ב) שקו"ט ומחלוקת אם יוצאים מצות כתיבת ס"ת בשותפות (ראה פתחי תשובה יו"ד שם סק"א. נחל אשכול לאשכול שם. כלי חמדה פ' וילך. ובכ"מ).
- 18. הלכות קטנות ריש הל' ספר תורה.
- 19. וצע"ג במלך שכותב ב' ס"ת ואחת מניחה בבית גנזיו (סנה' כא, ב. רמב"ם שם ה"ב. הל' מלכים רפ"ג) ואפילו לפרקים אינו לומד בה שהרי "וקרא כל ימי חייו" בס"ת השני (סנה' ורמב"ם שם) ועוד זאת: הרי יש לו ס"ת קודם שנעשה מלך וכתבה ע"מ ללמדה וכו', וכשעולה למלוכה – כותב שני' לשם ס"ת דמלך והראשונה מניחה בבית גנזיו.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ג׳ - הטקסט מספריא
בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד כותב שני ספרי תורה אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל והשני לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס לבית הכסא או לבית המרחץ או למקום שאין ראוי לקריאה יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
לא ירבה לו נשים מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה ויש לו לגרש ולישא אחרת תחת זו שגירש.
ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור ואם הוסיף לוקה.
ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר ולא ירבה לו ואם הרבה לוקה.
המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר אל למלכים שתו יין אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.
וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים שנאמר לא תתן לנשים חילך על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.
כבר ביארנו שמלכי בית דוד דנין אותן ומעידין עליהן אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא ידון ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין עליו מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת.
כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרג שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו כשמעי בן גרא ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל.
המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו.
כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נב - שנת תשכ"ח - חלק שני ‹ שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ח לקו"ש חכ"ג ע' 17
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.