שיחה א

371שיחה א

ברכה – שמח"ת

א. השם "שמחת תורה" – מהות היום כולו

על הסיבה לכך שיו"ט אחרון של חג הסוכות נקרא "שמחת תורה", אומר הרמ"א¹: "לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה"².

כבר דובר פעמים רבות על כך, ששם שנקבע בתורה, למרות שהוא נקבע עקב ענין כגון: סיבה או פעולה מסויימת, רומז למשמעותו ומהותו של הדבר הנקרא בשם זה. ובמיוחד לפי הידוע³, ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" הוא חיותו של הנברא, ומובן שמהותו מתבטאת בשם זה⁴.

מכך מובן בעניננו: יו"ט האחרון נקרא "שמחת תורה" מפני שאז שמחין .. לגמרה של תורה", אך בכל זאת, כיון ששם זה נקבע ליממה כולה, מובן שהשם "שמחת תורה" קשור לכל עניני היום.

יותר מכך: מעצם העובדה ש"גמרה של תורה" הוא ביום זה, מוכח, שיום זה קשור במהותו לשמחה לגמרה של תורה⁵.

בכך מובנים דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁶, שברכת שהחיינו של שמחת תורה אינה נאמרת רק על החג, אלא גם על התורה, שהרי, לכאורה, ברכה זו היא על היות יום זה יום־טוב שני של שמיני עצרת, אלא שכיון שיש ליום זה שם מיוחד בפני עצמו – שמחת תורה – הרי כל הענינים שבו, גם אלה הקשורים ליו"ט שני של גלויות, קשורים גם לתורה⁷ ולשמחה⁸.

וזאת, לא כבחגים האחרים שבהם אין ליו"ט שני של גלויות שם בפני עצמו. ואפילו יו"ט שני של שביעי של פסח, הנקרא "אחרון של פסח", ניכר לפי השם עצמו שמהותו קשורה לפסח, 371והוא סיומו, לעומת השם "שמחת תורה", שאינו מצביע כלל על קשר עם שמיני עצרת.

ב. מדוע נאמרת ברכת "שהחיינו" על "גמרה של

תורה"?

אך צריך להבין: מדוע קשורה ברכת שהחיינו על התורה דוקא לשמחת התורה? יותר מכך: קשה מאד לומר כך – כי השמחה ביום זה היא "לגמרה של תורה"⁹, ואילו ברכת שהחיינו נאמרת על ענין חדש, ובעניננו, היה מתאים, לכאורה, לאומרה בעת התחלת התורה¹⁰.

בפשטות ניתן היה להסביר, שברכת שהחיינו זו אינה נאמרת על עצם קריאת ולימוד התורה, אלא הודיה על השמחה החדשה¹¹ של האדם על "גמרה של תורה", בדומה להלכה לגבי ברכת הנהנין, שצריך לברך שהחיינו על "כל שמחת לבב הבאה לאדם"¹².

אבל לפי זה יוצא, שהברכה איננה על התורה, אלא על השמחה של "גמרה של תורה", בעוד אשר מלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר מובן שהברכה נאמרת על 372הכרחי, אפוא, לומר, שהשמחה נקבעה אמנם על "גמרה של תורה", אבל סיום התורה כרוך תמיד בהתחלת התורה מחדש. שהרי בתורה אין מצב מתמשך של סיום, אלא תיכף ומיד, בלי שום הפסק, חלה החובה התמידית של לימוד התורה מחדש, ואכן, כך הוא מנהג ישראל – להתחיל בקריאת "בראשית"¹⁴ מיד עם סיום הקריאה של "וזאת הברכה". ומכיון שהשמחה של "גמרה של תורה" היא שגורמת להתחלת התורה מחדש, ניתן היה לומר, שברכת ה"שהחיינו" קשורה ממילא להתחלת התורה מחדש –

אלא, שאם כך, מתעוררת השאלה: אם חובת לימוד התורה היא תמידית, והאדם אכן לומד תורה בכל יום, והוא מתחיל ללמוד מיד בשנית את אותה התורה שסיים זה עתה, מהו הדבר החדש, שעליו צריך לברך "שהחיינו"¹⁵? ואם זה מפני חשיבות התורה¹⁶ – הרי צריך להיות, וכך הוא הדבר (שהרי "לא ברשיעי עסקינן") ש"בכל יום ויום בעיניך כחדשים",¹⁷.

ג. השמחה – סיום אופן לימוד אחד והתחלת לימוד נעלה יותר

ההסבר לכך הוא: התורה היא חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא והיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים¹⁸ – היא אין־סופית, ולכן כאשר מסיימין את התורה ומתחילים ללמדה בשנית, ישנה חובה "לאפשא לה"¹⁹ (=להוסיף בה) – להתחיל את התורה באופן חדש, שהוא נעלה באין ערוך מן הלימוד בשנה שעברה.

וזהו מקורה של השמחה בשמחת תורה ושל ברכת שהחיינו על התורה: כאשר מסיימים את התורה שמחים על סיום לימוד התורה באופן אחד, ומברכים ברכת שהחיינו – שבח והודיה – על התחלת לימוד התורה באופן חדש.

ולמרות שלימוד התורה צריך להיות בהשגה שכלית, שהיא מוגבלת – ולכאורה – כיצד אפשר לומר שיש אופן חדש ללימוד התורה שהוא נעלה באין־ערוך על הקודם? – בכל זאת, כיון 373שהתורה היא אינסופית, יש גם בהבנתה אופני לימוד הנעלים זה מזה באין־ערוך.

דוגמא לכך נמצאת בדברי הגמרא²⁰ על ר' זירא: "כי סליק לארעא דישראל, יתיב מאה²¹ תעניתא דלשתכח תלמודא בבלאה מיניה כי היכא דלא נטרדיה" (=כאשר עלה לארץ ישראל צם מאה תעניות כדי שיישכח ממנו התלמוד הבבלי כדי שלא יבלבלו), כדי שיוכל ללמוד את התלמוד הירושלמי.

לכאורה, אין מובן מדוע היה צריך לשכוח את התלמוד הבבלי? הרי בהשגה שכלית, כל הבנה וידיעה מוקדמת אינה מבלבלת, אלא אף מסייעת להבנה עמוקה יותר?

אלא, שהדברים אמורים לגבי אופן הבנה שהוא ביחס מסויים להבנה הקודמת, ואילו אופן הלימוד של התלמוד הירושלמי היה אצל ר' זירא נעלה באין־ערוך על לימוד התלמוד הבבלי (אפילו לאופן הלימוד הנעלה של התלמוד הבבלי ע"י ר' זירא), כי על התלמוד הבבלי נאמר²² "במחשכים הושיבני" ועל התלמוד הירושלמי נאמר²³ "אין תורה כתורת ארץ ישראל". לפיכך הלימוד הקודם עלול היה להפריע ללימוד החדש של התלמוד הירושלמי.

ד. שמחת תורה אחרי יום־ הכיפורים דוקא

לפי האמור, מובן יותר הענין שדלעיל. כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר²⁴ את הסיבה לכך ששמחת תורה לא נקבעה בחג השבועות, זמן מתן תורה, אלא דוקא בשמיני עצרת, הבא לאחר מתן הלוחות השניות ביום־הכיפורים, והיא: שהלוחות השניות ניתנו לבעלי תשובה, וזוהי שמחה גדולה יותר מנתינת הלוחות הראשונים בחג השבועות, שניתנו לצדיקים.

ומכאן – בעניננו: לאחר התענית, ולאחר הסליחה והמחילה של יום הכיפורים הופך כל יהודי למציאות חדשה²⁵, וכאשר הוא מסיים את התורה מיד אחר־כך, בשמחת תורה, הוא מסוגל להתחיל את לימוד התורה באופן חדש, בדומה ללוחות השניים שבאמצעותם נוספה²⁶ מעלה נשגבה ביותר לתורה.

374ה. שמחת תורה ופרשת וזאת הברכה – התחדשות נעלית ביותר

ולפי האמור לעיל ניתן להסביר את הקשר שבין פרשת וזאת הברכה לבין שמחת תורה: בתחילת הפרשה נאמר שהקדוש־ברוך־הוא נתן את התורה לישראל באופן של "תורה צוה לנו משה", ומובן, שמשה רבינו הגיע אז לשיא השלימות בידיעת ובהבנת התורה. ובכל זאת נאמר בסוף הפרשה²⁷ "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו", אשר על כך נאמר בכתבי האריז"ל²⁸ שהוא הגיע לשער החמישים ("נבו" = נ' בו). כלומר, דברי הגמרא²⁹ "חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד" – חוץ משער החמישים – אמורים על התקופה שעד פטירתו, אבל בסמוך להסתלקותו הוא הגיע גם לשער החמישים, הנשגב באין־ערוך ממ"ט שערי בינה³⁰.

ויש לומר, שדומה לכך הענין שמתרחש בקרב בני ישראל בשמחת תורה כאשר קוראים ולומדים "ויעל משה... אל הר נבו", ומסיימים את פרשת וזאת הברכה³¹, ומתחילים שוב את התורה באופן נעלה וחדש.

ו. שמחת התורה אינה באופן של הבנה ושווה אצל כולם

אך עדיין אין מובן: ענין זה, של התחלת לימוד התורה באופן נעלה יותר בשמחת־תורה לאחר "גמרה של תורה", אינו שייך לכל אחד ואחד מישראל, אלא רק לבעלי הבנה מיוחדת ויחידי סגולה בלבד, ומהו הקשר שבין שמחה זו לכל ישראל, שגם הם ישמחו בשמחת תורה ויברכו "שהחיינו" על התורה?

יותר מכך: השמחה בשמחת תורה שייכת בשווה לכל היהודים, מראשיכם שבטיכם ועד חוטב עציך ושואב מימך, כפי שנהוג בישראל שכולם רוקדים יחדיו, ואילו לפי האמור לעיל צריך היה לפחות להיות הבדל בגודל השמחה, ובעיקר היו צריכים לשמוח בעלי ההבנה וכדומה.

והתמיהה עצומה יותר: אם כל הענין של שמחת תורה וברכת שהחיינו היה קשור להתעלות בהבנת התורה, היתה השמחה צריכה להתבטא בצורה דומה, על־ידי עיסוק מעולה בלימוד התורה, הן בכמות והן באיכות, ושהבנת התורה תעורר לשמחה. ואילו למעשה רואים, ששמחת התורה מתבטאת דוקא בריקוד ברגלים, רוקדים ושמחים עם התורה כשהיא סגורה ועטופה במעיל, כך שאפילו אי־אפשר לעייין בה.

ז. השאלות על נוסח ברכת "שהחיינו"

כדי להבין זאת יש להסביר תחילה 375את נוסח הברכה "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" – אשר נוסח הברכות נקבע על־ידי אנשי כנסת הגדולה³², ומובן הדיוק המירבי שבכך³³.

בנוסח ברכה זו נדרש הסבר: א) מהם שלושת הביטויים – שהחיינו, קימנו, הגיענו? ב) בדרך כלל סדר ההודיה הוא מן הקל אל הכבד, בתחילה מודים על הדברים הקטנים ואחר־כך על הגדולים יותר. והנה, "קימנו" – הוא קיום והמצאות בלבד, ואילו "שהחיינו" – היא מציאות שיש בה חיות, כפי שהסביר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת משיחותיו³⁴, ואם כך צריך היה להודות תחילה על עצם הקיום ("קימנו"), ורק אחר־כך על החיות ("שהחיינו")?

בספר ה"רוקח"³⁵ נאמר, ששלושת הביטויים "שהחיינו וקימנו והגיענו" הם "כנגד הללי נפשי את ה' אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי", אך גם על כך דרוש הסבר: מהם שלושת הענינים הללו, וכיצד הם רמוזים בשלושה ביטויים אלו?

ח. רק בזכות התורה חדור כל רגע ב"חיות"

ההסבר לכך הוא: כאשר מדובר על שבח והודיה, שמודה היהודי לקדוש־ברוך־הוא על אשר קיימו והחייהו עד "לזמן הזה", עשויה להתעורר השאלה: האם חייו עד עתה היו באופן הראוי להודות עליו ב"שהחיינו"? ייתכן שרוב ימיו לא עברו עליו בעונג ובנחת, אלא להיפך, היו לו תקופות של צער ועגמת־נפש, כפי שידועה דעתם של החוקרים³⁶ לגבי כלל המין האנושי, שאילו יחשבו את התקופות השונות בחיים, אפשרי ביותר שימצאו שתקופות העונג והטוב הן פחות מאשר תקופות של ההיפך מכך, עד אשר הסיכום הוא, כלשון חז"ל³⁷, ש"נוח לו שלא נברא".

ואף במקרה שאצל אדם זה אין הדבר כך בודאי, אך ייתכן שזה עדיין בגדר ספק, וישנה שאלה על האפשרות לברך³⁸.

לפיכך מקדימים ואומרים "שהחיינו": בדיוק כשם שחיות האדם (כפשוטה – ההיפך ממוות) שווה אצל האדם מראשו ועד רגלו, ולא ייתכן לומר שהוא חי באיבר אחד, ובאיבר אחר אין הוא חי, כך הם גם בחיים של 376"שהחיינו" סובבת החיות את כל עניני האדם, ועל כך הוא צריך להודות לקדוש־ברוך־הוא:

אילולא התורה לא ייתכן לומר שרוב חייו של האדם היו חיים שמודים עליהם לקדוש־ברוך־הוא. אפילו כאשר התקופות הטובות בחייו הן יותר מהתקופות של ההיפך מכך, הרי שעדיין עבר עליו רוב זמנו ללא הרגשת החיות והחיים,

שהרי התורה "על הרוב תדבר" – ורוב יומו עסוק האדם בעניני אכילה ושתיה ושינה אשר אין בה חיות ממשית, התלהבות ותכלית, כגון משא ומתן, אשר אין לאדם בכך חיות והנאה, אלא הוא עושה זאת לצרכים אחרים, לפרנסה ולפרנסת בני ביתו וכו',

אבל יהודי הקשור לתורה, תורת חיים, אשר הוא רוצה שכל חייו יהיו לפי התורה, אז חדורות כל פעולותיו במשך היום (במחשבה, בדיבור ובמעשה) בחיות – בתורה. גם בשעת משא ומתן וכדומה הוא מקיים את מצוות התורה, ומבצע הכל באמונה, עד אשר "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"³⁹, ויתר מכך – "בכל דרכיך דעהו"⁴⁰. יוצא, אפוא, שבמצבו – "לזמן הזה" – הוא רוצה שכל רגע מחייו יהיה חדור בחיות של "אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים"⁴¹, ולכן הוא יכול, וצריך להודות לקדוש־ברוך־הוא ולשבחו – "שהחיינו" – "לזמן הזה".

ט. "קימנו" – נשמה בגוף

לפי זה קשה: מה מוסיף הענין של "וקימנו" ל"שהחיינו"? שהרי, לכאורה, השבח על עצם הקיום הוא ענין נחות ביותר, כדלעיל.

ההסבר לכך הוא: אין הכרח שהחיות כשלעצמה תהיה דוקא של נשמה בגוף. אדרבה, ענין החיות קיים אצל מלאכים ביתר גילוי מאשר אצל הנשמות בגוף⁴², ובמיוחד אצל הנשמות למעלה לפני ירידתן למטה, השרויות בהתבטלות ובדבקות תמידית לקדוש־ברוך־הוא, ולכן יש להן חיות נעלה ביותר.

לפיכך מציינים שבח מיוחד, על כך שחיות הנשמה יורדת אל תוך הגוף, "שהחיינו וקיימנו". כלומר, גם בענין ה"קיימנו" של הגוף – שכשלעצמו הוא רק בבחינת קיום, והחיות הרוחנית איננה מורגשת בו – ישנה ו"נמשכת" החיות האמיתית של תורה ומצוות. ואז מודים גם מצד הגוף – וקימנו.

י. "והגיענו" – העמל משמח

לפי האמור לעיל – מה מוסיף הביטוי "והגיענו"? כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר בשיחתו: "הגיענו – פירשו פעם, עייפנו (מלשון יגיעה)".

377ואין מובן מהו היתרון ב"עייפנו"? לכאורה, זהו חסרון. יותר מכך: כאשר דבר, ואפילו נעלה ביותר, כרוך בצער, אי אפשר לברך עליו שהחיינו. כפי שמוצאים שאחד מן הטעמים⁴³ לאי אמירת ברכת שהחיינו על ברית מילה – למרות שזוהי מצוה גדולה ביותר, ש"קבלו עליהם בשמחה"⁴⁴ – הוא, כיון שיש בכך "צערא לינוקא"⁴⁵.

ההסבר לכך הוא: כאשר מקבלים מתנה ללא שום עמל ויגיעה הרי זה "נהמא דכיסופא"⁴⁶ (= לחם של בושה), ואין נגרמת אצל המקבל שמחה אמיתית. אדרבה, מתעורר אצלו רגש בושה. אבל כאשר מקבלים דבר על־ידי עמל ויגיעה, הרי הוא יקר ביותר, ומתעוררת שמחה אמיתית, בדומה למאמר חז"ל⁴⁷ "אדם רוצה בקב שלו מט' קבים של חבירו"⁴⁸.

בדומה לכך בעניננו: השמחה המושלמת של "שהחיינו וקיימנו" ומתן השבח וההודיה לקדוש־ברוך־הוא מתאפשרים דוקא כאשר הענין כרוך ביגיעה ובעמל. ואילו כאשר חיותו על פי התורה בכל עניניו, כולל הגוף, באה ללא עבודה, הרי השמחה איננה מושלמת, וכך גם השבח וההודיה לקדוש־ברוך־הוא.

"והגיענו", היגיעה איננה רק גורם המאפשר את מתן השבח וההודיה על "שהחיינו וקיימנו", אלא עצם היגיעה מעוררת באדם שמחה ותענוג, ולכן הוא משבח ומודה במיוחד על "והגיענו".

יא. הדבר דברי ה"רוקח"

לפי זה יש לפרש את דברי ה"רוקח" ששלוש הלשונות של ברכת שהחיינו הן "כנגד: הללי נפשי את ה', אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלקי בעודי": "אהללה ה' בחיי" כנגד "שהחיינו" – חיי הנשמה, כדלעיל. "אזמרה לאלקי בעודי" כנגד "וקימנו", כי "בעודי" מכוון כנגד הגוף שהוא רק "עודי" – דבר טפל⁴⁹. "הללי נפשי את ה'" רומז ל"והגיענו" – יגיעה, כי ביגיעה משקיעים את הנפש⁵⁰.

יב. ברכת שהחיינו בשמחת תורה אצל כל יהודי לפי דרגתו

לפי כל האמור לעיל אפשר להבין את ענין אמירת ברכת שהחיינו על התורה בשמחת תורה:

378לאחר שישראל קוראים ולומדים את התורה במשך השנה כולה, ומסיימים אותה בשמחת תורה, נוסף אור חדש של "אין סוף" בתורה⁵¹, וכאשר מתחילים ישראל לקרוא וללמוד את התורה שוב, זוהי, כביכול, תורה חדשה ונעלית יותר, ולפיכך שמחים כל ישראל ומברכים ברכת שהחיינו⁵², ושלושה ענינים אלו קיימים אחר־כך אצל כל אחד לפי ערכו ודרכו:

אצל בעלי תורה ויושבי אוהל נוסף בעיקר לימוד התורה והבנתה באופן חדש – שהחיינו – וזוהי עיקר יגיעתם – והגיענו – בהבנת ובהשגת התורה, ובמילא מתחדשת אצלם גם עבודתם בגוף ובעולם – וקימנו – שלכך הם מקדישים רק מעט מזמנם.

אצל מארי עובדין טבין ובעלי עסק, שאינם קשורים לאופן חדש בהבנת התורה, נגרם גם־כן חידוש ב"שהחיינו וקימנו והגיענו" לפי מדרגתם שלהם: החיות שלהם בלימוד התורה ובכל התנהגותם במשך היום על פי התורה מתעלה ומתחדשת. וזה גורם להתעלות גם ב"וקימנו" – בחיות הגוף על פי התורה. "והגיענו" – נוסף גם כח לעמלם להיות בעלי חיות של תורה בכל עניניהם, הן ביגיעה לקיים את כל הוראות התורה במשא ומתן, באכילה, ובכל צרכי הגוף, והן ביגיעתם להתנתק מעניני העולם ולעמול יותר ויותר בשיעורים קבועים (קבועים גם בנפש) בלימוד התורה.

יג. הקשר בין שמחת תורה לבין פרשת וזאת הברכה

לפי זה יובן גם הקשר שבין שמחת תורה וברכת "שהחיינו" שבה לבין פרשת "וזאת הברכה".

לכאורה, אם התורה היא הבנה והשגה, כיצד היא משפיעה על עניני האדם שאינם קשורים כלל לשכל?

לומדים בפרשתנו⁵³ שהתורה היא "מימינו אש דת למו". ונאמר בספרי: "מה אש – כל המשתמש בו עושו בגופו רושם⁵⁴, אף בני אדם שעמלים בו ניכרים הם בין הבריות, כך תלמידי חכמים נכרים בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם בשוק" (וכפי שמפרש הרמב"ם⁵⁵ את הפרטים שבכך).

אך, לכאורה, מתעוררת השאלה מצד שני: אצל תלמידי חכמים, שהתחלת לימוד התורה שוב היא אצלם באופן חדש לגמרי, מובן, שנגרמת התחדשות ותוספת הניכרת "בהילוכם ובדיבורם...", אבל אצל יהודים שאינם 379תלמידי חכמים, מהו החידוש שיש לתורתם בשמחת תורה עד־כדי־כך שהוא משפיע על כל עניניהם, כדלעיל, עד אשר הם שמחים כל כך ומברכים ברכת שהחיינו?

על כך מוסבר בפרשתנו: "תורה צוה לנו משה מורשה..." – התורה היא ירושה לכל יהודי⁵⁶, וההלכה⁵⁷ לגבי ירושה היא שאין חשיבות לגיל, למעמד ולמצב של היורש – התורה מועברת לכל יהודי בירושה.

ולפיכך, כאשר יש התחדשות ונוסף אור בתורה – בשמחת תורה, חלה אצל כל יהודי התחדשות ותוספת בהתנהגותו ובחיותו על־פי התורה.

ולכן עיקר השמחה בשמחת תורה מתבטאת דוקא בהקפות – לא על־ידי קריאה ולימוד בתורה, אלא דוקא על־ידי תנועות ופעולות מעשיות של ריקוד עם התורה עצמה – כי עיקר השמחה בשמחת תורה איננה כל־כך על הבנתה, אלא בעיקר על כך שהתורה היא "שהחיינו" – מחיה אותנו בכל עניננו, עד לעשיה⁵⁸ בפועל.