שיחה ג

363שיחה ג

חגה"ס

א. מצות הקהל – כולל הטף

לגבי מצות "הקהל"¹, אשר זמן קיומה הוא במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות², בתחילת ימי חול המועד³ מוצאים ענין מיוחד שאינו קיים במצוות אחרות בתורה: מצות "הקהל" מקיפה את כל ישראל, כולל טף, כנאמר⁴ "הקהל את העם האנשים והנשים והטף...".

בכלל אין מוצאים שקטנים יהיו שותפים מדאורייתא במצוה יחד⁵ עם כל ישראל – ורק ב"הקהל"⁶ כוללת אותם התורה יחד עם כל ישראל.

ויש לומר, שבענין מיוחד זה במצות הקהל מתבטאת הנקודה העיקרית

ג בתוכנה ומשמעותה של מצות הקהל, כדלהלן.

ב. חובת השתתפות הטף בהקהל מוטלת על מביאיהם

כפי שנראה בפשטות, מוטלת חובת השתתפות הטף בהקהל על האב (והאם) שיביאום, ולא על הטף. כנאמר בגמרא במסכת חגיגה⁷ "טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן"⁸.

ולפי זה צריך להיות, שגם כאשר הקטן הוא במצב שבו כגדול הוא פטור ממצות "הקהל" (כגון: חרש, סומא וכדומה), הוא נכלל בחובה זו כקטן, מפני שהחובה אינה מוטלת עליו, אלא על האב להביאו ואין חשיבות למצב שבו נמצא הקטן⁹.

ולפי זה אין מובן: נאמר בגמרא במסכת קידושין¹⁰ לגבי מצות הקהל, שאף אילו לא ציוותה התורה במפורש על חובת נשים במצוה זו, ניתן היה ללמוד זאת על ידי קל־וחומר מן הקטנים – "טפלים חייבים – נשים לא כל שכן":

363אם חובת הטף מוטלת רק על מביאיהם, כדלעיל, כיצד ייתכן לומר ש"טפלים חייבים"? וכן: אם ה"טפלים" עצמם אינם חייבים, כיצד ניתן ללמוד מהם קל וחומר לגבי הנשים¹¹?

דחוק ביותר לומר שדברי הגמרא "ליתן שכר למביאיהן" אינם להלכה, אלא רק "הגדה" ו"דרש"¹² ו"אין למדין מן ההגדות"¹³, וההלכה היא שהקטנים עצמם חייבים במצוה כמובן ממסכת קידושין –

כי בכמה מקומות רואים שלומדים מגמרא זו גם להלכה,

כפי¹⁴ שמוני המצוות¹⁵ מצטטים מן הגמרא בקשר למצות הקהל, ואף מצויים פוסקים¹⁶ הלומדים מכך לגבי לימוד התורה על ידי נשים.

ג. לכאורה, מדובר על שני סוגי "טף"

ניתן היה, לכאורה, לומר, כדברי המפרשים¹⁷, שבפסוקים המדברים על הקהל מדובר אודות שני סוגי "קטנים": סוג אחד הוא הקטנים שהגיעו לגיל חינוך, שעליהם נאמר בפסוק הבא¹⁸ "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלקיכם" – שהמצוה מוטלת עליהם עצמם. ואילו הפסוק הקודם "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" מדבר על הסוג השני של "טף" אשר בגיל צעיר יותר, קטנים שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך¹⁹, ועליהם נאמר "למה באין, כדי ליתן שכר למביאיהן"²⁰ – ושכר זה קיים גם לגבי מביאי הקטנים שהגיעו לחינוך – "דזיל בתר טעמא".

לפי זה יוצא, שכשאומרים "טפלים חייבים" הכוונה היא ל"טפלים" שהגיעו לגיל חינוך והם בכלל שמיעה ולימוד.

אך דחוק להסביר כך, כי: א) גם לגבי קטנים שהגיעו לחינוך, אין חובת החינוך למצוות בכלל מוטלת עליהם²¹, אלא על המגדלם ומחנכם, שהוא בדרך־כלל האב – ובפשטות כך הוא גם 364בעניננו. ואף אם נאמר שבמצות הקהל יש ציווי מיוחד על הקטנים עצמם, שאיננו במצוות אחרות, והקטן עצמו חייב במצות –

[ובמיוחד לפי דברי ה"ראשונים"²² הסוברים שלמרות שחובת החינוך של קטן שהגיע לחינוך מוטלת על המחנך, בכל זאת אין הקטן פטור, אלא הוא נקרא חייב במצות מצד מצות החינוך]

אבל לפי זה יוצא חידוש בהבדל שבין שני סוגי הקטנים, שאצל קטני־קטנים, שהחובה מוטלת רק על מביאיהן ("כדי ליתן שכר למביאיהן", כנאמר במסכת חגיגה), כוללת חובת "הקהל" גם קטנים שבגדלותם פטורים מהקהל עקב מצבם,

ודוקא אצל הילדים הגדולים יותר, שהגיעו לחינוך, מוטלת החובה רק על אלו שבמצבם יהיו חייבים במצות גם בגדלותם, כי החובה מוטלת עליהם עצמם – ואין אנו מוצאים הבחנה זו בין שני סוגי הקטנים.

ב) ועיקר²³, מלשון הגמרא במסכת קידושין "טפלים חייבים" – ולא "קטנים חייבים" וכדומה – מובן בפשטות שמדובר שם על אותו סוג קטנים כבמסכת חגיגה ("טפלין" – "טף"²⁴). כפי שמדייק רש"י²⁵ שאת הדין "טפלים חייבים" לומדים מהמילה "והטף" שבפסוק הקודם, ולא מן הפסוק הבא "ובניהם אשר לא ידעו...".

מכך מובן שהקטן עצמו חייב במצות הקהל, ולפי הסוברים²⁶ שהחובה חלה גם על קטני קטנים, חייבים גם הם במצות הקהל.

ואם כך, נותרת השאלה בעינה²⁷: כיצד מתאים הדבר לדברי הגמרא אודות ה"טף" – "ליתן שכר למביאיהן", וכן על דבר הכלל הפשוט שלא ייתכן להטיל חובה על "דרדקי"²⁸ שעדיין אינם ברי דעת²⁹?

ד. מהו החידוש בדרשת

רבי אלעזר בן עזריה?

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את תחילת דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה "אם אנשים באים ללמוד – נשים באות לשמוע" – שהרי, לכאורה, מה הוא מחדש בכך? הרי זוהי המשמעות המפורשת של הפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו".

אי אפשר להסביר, שאין בכוונתו 365לחדש בכך דבר, אלא שזוהי הקדמה לנאמר בהמשך "טף למה באין"³⁰, בדומה לניסוח "בשלמא" או "הניחא"³¹, אנשים... נשים...,

כי: א) אם כך, צריך היה להשתמש בביטוי הנפוץ "בשלמא", במקום המילה "אם", ב) ויותר מכך: גם בביטוי "בשלמא" משתמשים בגמרא כאשר יש איזשהו חידוש הנלמד מענין זה, ולא דבר האמור במפורש, בדומה לביטוי "בשלמא למאן דאמר"³². ואילו בעניננו אין כאן שום חידוש בנוסף לנאמר בפסוק.

ובמיוחד קשה: דרשת רבי אלעזר בן עזריה מובאת בפירוש רש"י על התורה³³ כשהיא מחולקת למילים שבפסוק: על המילה "אנשים" אומר רש"י "ללמוד", אחר כך הוא מצטט את המילה "נשים" ומפרש "לשמוע", ועל "טף" הוא אומר "למה באו? לתת שכר למביאיהם". מכאן רואים, איפוא, שגם "ללמוד" לגבי "אנשים", ו"לשמוע" לגבי "ונשים" הם פירושים כשלעצמם, ולא רק הקדמה לשאלה "טף למה באין"³⁴.

ה. הסבר דחוק לצורך בדרשת רבי אלעזר בן עזריה

לכאורה, יש לבאר זאת על פי דברי ה"תוספות": "אמרו בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה". כיון שנאמר בתורה "למען ישמעון ולמען ילמדון" באופן סתמי, נראה שהכוונה היא גם לנשים³⁵, ולכן צריך רבי אלעזר בן עזריה, שסובר שאסור ללמד תורה את בנות ישראל, שלא כבן־עזאי, לומר ולפרש את כוונת הפסוק לשני חלקים ("לצדדין"): "אנשים באים ללמוד ונשים באות לשמוע".

אך דחוק ביותר להסביר זאת כך, כי הסוגיא בגמרא ודרשת רבי אלעזר בן עזריה עוסקות בעיקר בדיני ופרטי "פרשת הקהל", ולא בדין חובת נשים או איסורן ללמוד תורה.

ו. מצות הקהל – מצות המלך

תמצית ההסבר לכך היא:

מפשטות³⁶ הפסוק "הקהל את העם האנשים והנשים והטף... למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו..." מובן, שמצות הקהל מוטלת על היחיד – המלך – שיקהיל את האנשים והנשים והטף, אך אינה חלה על האנשים, הנשים והטף עצמם. והמשך הפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם... לעשות..." מבהיר את מטרת המצוה.

[משמעות הביטוי "למען" כאן היא כמשמעותו במספר מקומות בתורה.

366לדוגמא: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"³⁷, "למען ירבו ימיכם וימי בניכם..."³⁸ ועוד, אשר בדרך־כלל אין כוונתו לפעולה המתבצעת בהווה, אלא לתוצאה מאוחרת יותר].

מטרת מצות הקהל, הקהלת העם על ידי המלך והקראת פרשיות התורה לפניהם, היא, שהתוצאה מכך אצל כלל עם ישראל תהיה "ישמעו וילמדו...".

[כמשתמע, לכאורה, מלשון הרמב"ם³⁹: "מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים, נשים וטף .. ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן⁴⁰ במצות ומחזרות ידיהם בדת האמת". מדברים אלו מובן:

א) מצות הקהל אינה חלה על כל יהודי כיחיד, שעליו להשתתף בכך, אלא המצוה היא להקהיל⁴¹ את העם, והחובה מוטלת על המלך שבכחו להקהיל, או על בית דין⁴².

ב) מצות הקהל היא מצות המלך: תקרא... הקהל... במטרה ש"ישמעו וגו'" (ויש לומר אף יותר מכך, שכל זה הוא פרט במצות המלך – שעליו להקהיל ולקרוא באופן שהתוצאה תהיה כזאת) ולכן הוא קורא את הפרשיות⁴³ "שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהן בדת האמת"⁴⁴, ומעל גבי בימה⁴⁵].

באמצעות האנשים, הנשים והטף רק מתקיים ציווי המקהיל, המלך. וכאשר אצל ישראל מתגשם הענין של "ישמעו, ילמדו, ויראו ושמרו לעשות..." בעתיד⁴⁶, מתממשת מטרת מצות המלך.

ז. מצוה על האנשים לבוא

להקהל, "ללמוד..

לשמוע..."

רבי אלעזר בן עזריה מבהיר את משמעות מצות הקהל – "אם אנשים באים – ללמוד, נשים באות – לשמוע", ובכך הוא מחדש שני דברים:

א) שמוטלת חובה גם על האנשים 367והנשים עצמם להיות "באים", עליהם מוטלת חובה אישית לבצע את מצות המקהיל⁴⁷, למרות שהתורה הטילה את המצוה על המקהיל, המלך.

בדומה לדבריו הידועים של הר"ן⁴⁸ לגבי חובת אשה בפריה־ורביה, שלמרות שאין היא חייבת בכך "מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו".

אך ההבדל הוא: במצות פריה ורביה אין חובה על האשה, אלא רק "יש לה מצוה", כי שם השתתפותה היא רק עקב המציאות, כי אין הבעל יכול לקיים את מצות פריה ורביה המוטלת עליו, ללא סיוע האשה.

אך בעניננו אין השתתפות האנשים, הנשים והטף רק מצד המציאות, אלא מצד מהות המצוה, שתוצאתה צריכה להיות "ישמעו, ילמדו וכו'", ולכן מוטלת גם עליהם חובת־גברא. כדברים הידועים של "החרדים"⁴⁹ שמוטלת מצות עשה על ישראל שיבורכו על ידי הכהנים⁵⁰.

ב) "למען ישמעו ולמען ילמדו..." זו אינה רק מטרת המצוה ותוצאתה, אלא זה תוכן המצוה, החובה על האנשים והנשים לבוא להקהל אינה רק כדי להיות שם על מנת שתתבצע מצות "הקהל את העם" על ידי המלך, וכך תושג מטרת המצוה, אלא הענין של "ללמוד ולשמוע" הוא מהות מצוות האנשים והנשים לבוא להקהל.

ח. הטף – ליתן שכר

בהמשך לכך שואל רבי אלעזר בן עזריה: "ללמוד ולשמוע" הם המצוה המוטלת על האנשים והנשים, אך "וטף למה באין": מהו הענין בביאת ה"טף" הדומה לחובה שבביאת אנשים ונשים, בנוסף לצד הזהה בין כולם שעל ידי כולם מתקיימת מצות המקהיל ומתממשת מטרת מצות הקהל?

על כך עונה רבי אלעזר בן עזריה, שהטף באים כדי "ליתן שכר למביאיהן": כיון שעל הטף לא ייתכן חיוב, הרי התועלת וענינו היא רק כדי "ליתן שכר למביאיהן".

ט. אפשר ללמוד על הנשים מכך ש"טפלים חייבים"

לפי זה מובנים דברי הגמרא "טפלים חייבים", ושקיימת סברה: ללמוד לגבי הנשים מן הטף בדרך של קל־וחומר:

בעצם מצות הקהל שווים האנשים הנשים והטף זה לזה, כי על ידי ביאתם מתקיימת מצות המקהיל. מצד המצוה המוטלת על המקהיל להקהיל אנשים נשים וטף, הם כולם "חפצא" של מצוה, 368ובכך אין הבדל בין סוגי הקטנים. אפילו קטני־קטנים נכללים ב"טפלים חייבים", כי באמצעותם מתבצעת מצות המקהיל "הקהל את העם האנשים והנשים והטף".

וכיון ש"טפלים חייבים" בעצם מצות הקהל, ניתן היה ללמוד שגם נשים נכללות בחובה זו גם אילו היו מוזכרות במפורש. אלא שאצל הנשים זוהי גם חובת גברא המוטלת בנוסף לכך על הנשים עצמן⁵¹, כי הן בנות־דעת, וענין זה אינו קשור לקטנים.

י. בפנימיות – מצות הקהל מעוררת את הניצוץ היהודי

ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:

העובדה שדוקא במצות הקהל חייבים כולם – אנשים נשים וטף – אך עם זאת החובה היא על המקהיל, המלך או בית דין –

תובן על־פי דברי הרמב"ם⁵², שמצות הקהל היא "לחזק דת האמת", או כלשון ספר החינוך⁵³ "זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת". ויש לומר, שההסבר לכך הוא, שמצות הקהל היא גילוי נקודת האמונה שבכל יהודי, וזהו יסוד ועמוד המחזק את דת האמת – "ומחזיקות ידיהם בדת האמת". נקודת האמונה מתחזקת ומתגלה על ידי כך שהמלך מכנס את כל ישראל בבית המקדש ו"קורא לפניהם". המלך הוא לב כל קהל ישראל⁵⁴ והוא מחדיר בכל ישראל⁵⁵ התבטלות כלפי ה' וקבלת עול מלכות שמים ויראת ה', ועל ידי הקהלתו את ישראל הוא גורם לגילוי נקודת היהדות המתבטאת באמונה ויראת ה'.

ולכן קוראים גם את פרשיות "שמע" "והיה אם שמוע"⁵⁶ – קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, ואת הפרשה "אשימה עלי מלך"⁵⁷, שכל זה מעורר בישראל אמונה ויראת ה' למשך כל השנים – "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה".

מסיבה זו, מצוה זו, כפי שהיא כתובה בתורה – שבכתב, היא: א) לגבי כל ישראל באופן זהה, כי הנקודה היהודית המתבטאת בהתעוררות האמונה בה' וכדומה, שווה אצל כל ישראל, מן הגדול שבגדולים ועד לקטן 369שבקטנים, ואף בטף, מאמינים בני מאמינים⁵⁸, כי נקודה זו אינה תלויה בהבנה והשגה שכלית, אלא בעצם הנפש של כל יהודי.

ב) המצוה לא נאמרת לכל יחיד, אלא למקהיל – למלך – כי החיזוק האמיתי של היהודי והתעוררות הנקודה היהודית, נקודת האמונה, עד כדי השפעה במשך "כל הימים" אינה אפשרית בכחות עצמו, אלא על ידי⁵⁹ המלך, שהוא הנשמה הכללית של כלל העם⁶⁰.

ולפי זה מובן ענין נפלא במצות הקהל: אין היא משפיעה רק לתקופה מסויימת, כפי שנאמר לגבי עליה לרגל⁶¹, אלא על "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה", כי זה קשור לדרגת היחידה שבנפש, שאין בה כלל שינויים.

יא. הבאת הטף גורמת להתעלות מביאיהם

בנוסף לכך מבארת התורה שבעל־פה (הגמרא ורש"י) את אשר "מופלא ומכוסה טמיר ונעלם" בתורה שבכתב⁶², שיחד עם גילוי וחיזוק האמונה על ידי המלך, צריכה נקודה זו גם להתגלות, עליה להשפיע ולעורר את כחות הנפש הפנימיים, וענין זה מתבצע על ידי עבודת היחיד. בכך אין כולם שווים, אלא כל אחד בדרכו – "אנשים ללמוד וכו'".

ולאחר מכן ממשיכה הגמרא ואומרת, שעל ידי הבאת הקטנים והכללתם במצות הקהל יחד עם המלך, נוצרת התעלות מיוחדת – "שכר" – בכחות הנפש הפנימיים של "מביאיהן". ואולי יש לומר שזה יותר מכפי שמושג על ידי עבודתם העצמית.

יב. מצות הקהל בימינו – הבאת ה"טף" ברוחניות להתכנסות יהודים

מכך נלמדת ההוראה למעשה: למרות שמצות הקהל אינה מתקיימת עתה בפועל, כל עוד בית המקדש לא נבנה, בכל זאת "התורה היא נצחית", ובעבודה הרוחנית של היהודי קיימת מצוה זו גם בזמן הזה ובכל מקום.

יש לדאוג לכך שבמיוחד במשך ימי חג הסוכות יתכנסו יהודים רבים ככל האפשר ביחד, בלי להתחשב במצבו של יהודי זה או אחר, כולל ה"טף", ועל־אחת־כמה־וכמה היהודים החייבים בכל המצוות אלא שהם מן הסוג של "טף" לגבי ידיעותיהם בתורה ושמירת המצוות – גם אותם יש לכלול בהתכנסות יהודים.

ולמרות שייתכן שברמת ידיעותיו לא הגיע "טף" זה לחינוך, ואפילו אין הוא מסוגל להבין את משמעות התורה והמצוות והיהדות – בכל זאת, על ידי הבאתו לכינוס של יהודים, אשר "אכל 370בי עשרה שכינתא שריא"⁶³, ובמיוחד בהתכנסות שמטרתה לעורר יראת שמים, מסייע הדבר לכך שתתגלה בו הנקודה היהודית והאמונה אשר תמיד באמנה אתו⁶⁴. זה גם גורם לכך שהמביאו זוכה להתעלות ולשכר בעבודתו –

וגם את הטף תקיף נקודת האמת לחלוטין, עד כדי כך שישתנו כחותיו הפנימיים, ייגרמו אצלו שמיעה ולימוד, עד כדי "ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

ונזכה ל"קהל גדול ישובו הנה"⁶⁵, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ונקיים מצות הקהל עם מלך המשיח יחדיו בבית המקדש השלישי.