376
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"שהחיינו" סובבת החיות את כל עניני האדם, ועל כך הוא צריך להודות לקדוש־ברוך־הוא:
אילולא התורה לא ייתכן לומר שרוב חייו של האדם היו חיים שמודים עליהם לקדוש־ברוך־הוא. אפילו כאשר התקופות הטובות בחייו הן יותר מהתקופות של ההיפך מכך, הרי שעדיין עבר עליו רוב זמנו ללא הרגשת החיות והחיים,
שהרי התורה "על הרוב תדבר" – ורוב יומו עסוק האדם בעניני אכילה ושתיה ושינה אשר אין בה חיות ממשית, התלהבות ותכלית, כגון משא ומתן, אשר אין לאדם בכך חיות והנאה, אלא הוא עושה זאת לצרכים אחרים, לפרנסה ולפרנסת בני ביתו וכו',
אבל יהודי הקשור לתורה, תורת חיים, אשר הוא רוצה שכל חייו יהיו לפי התורה, אז חדורות כל פעולותיו במשך היום (במחשבה, בדיבור ובמעשה) בחיות – בתורה. גם בשעת משא ומתן וכדומה הוא מקיים את מצוות התורה, ומבצע הכל באמונה, עד אשר "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"39, ויתר מכך – "בכל דרכיך דעהו"40. יוצא, אפוא, שבמצבו – "לזמן הזה" – הוא רוצה שכל רגע מחייו יהיה חדור בחיות של "אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים"41, ולכן הוא יכול, וצריך להודות לקדוש־ברוך־הוא ולשבחו – "שהחיינו" – "לזמן הזה".
ט. "קימנו" – נשמה בגוף
לפי זה קשה: מה מוסיף הענין של "וקימנו" ל"שהחיינו"? שהרי, לכאורה, השבח על עצם הקיום הוא ענין נחות ביותר, כדלעיל.
ההסבר לכך הוא: אין הכרח שהחיות כשלעצמה תהיה דוקא של נשמה בגוף. אדרבה, ענין החיות קיים אצל מלאכים ביתר גילוי מאשר אצל הנשמות בגוף42, ובמיוחד אצל הנשמות למעלה לפני ירידתן למטה, השרויות בהתבטלות ובדבקות תמידית לקדוש־ברוך־הוא, ולכן יש להן חיות נעלה ביותר.
לפיכך מציינים שבח מיוחד, על כך שחיות הנשמה יורדת אל תוך הגוף, "שהחיינו וקיימנו". כלומר, גם בענין ה"קיימנו" של הגוף – שכשלעצמו הוא רק בבחינת קיום, והחיות הרוחנית איננה מורגשת בו – ישנה ו"נמשכת" החיות האמיתית של תורה ומצוות. ואז מודים גם מצד הגוף – וקימנו.
י. "והגיענו" – העמל משמח
לפי האמור לעיל – מה מוסיף הביטוי "והגיענו"? כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר בשיחתו: "הגיענו – פירשו פעם, עייפנו (מלשון יגיעה)".
הערות
- 39. אבות פ"ב מי"ב.
- 40. משלי ג, ו. טושו"ע או"ח סרל"א. ההוספה בזה על "כל מעשיך לשם שמים" – ראה לקו"ש ח"י ע' 104 ואילך. וש"נ.
- 41. ואתחנן ד, ד.
- 42. כידוע מאמר הה"מ בענין "יראת ה' לחיים" – ראה הוספות לאו"ת (קה"ת) סנ"ו. וש"נ.
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- סז - שנת תשל"ב - חלק שני ‹ שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ט ע' 376
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.