תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יח מסעי

שיחה ב

רשימת העמודים (14) מצוטט ב־23 עמודים חיפוש חדש

399שיחה ב

מסעי

א. איסור היציאה מארץ ישראל

על הפסוק¹ "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", אומר הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה היא יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם .. ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה .. בכאן נצטווינו במצוה הזו". יתירה מזו: בהשגותיו והשלמתו לספר המצוות של הרמב"ם כולל הרמב"ן מצוה זו במנין המצוות², כמצוה בפני עצמה (שלא כשיטת הרמב"ם). והוא מאריך בזה ואומר, שזהו הטעם לדברי הגמרא³ "כל היוצא⁴ ממנה (מארץ ישראל) ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר⁵ כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' גו'".

אמנם, למרות שהרמב"ם אינו מונה את ישוב הארץ כו' במנין המצוות, ב ^* וכלל אינו אומר שזו מצוה⁶, עם זאת, מוצאים ברמב"ם כמה הלכות⁷ באיסור היציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ⁸. וביניהם ההלכה⁹: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים".

ב. דברי הרמב"ם באיסור היציאה מבבל

כדי להבין את שיטת הרמב"ם, יש לבאר תחילה את המשך וסיום דברי הרמב"ם בהלכה האמורה:

"כשם שאסור לצאת מהארץ לחו"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר¹⁰ בבלה יובאו ושמה יהיו".

ומקור הלכה זו (כפי שציין הכסף־משנה) במסכת כתובות, שבגמרא שם 399מובאות שתי מימרות של ר' יהודה: "אמר ר' יהודא .. העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם"¹¹, ובהמשך הדברים מובא שם¹²: "אמר ר' יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות".

וידועות¹³ השאלות בזה:

א) איך הכליל הרמב"ם יחד את שתי מימרות הגמרא הללו – הרי את הראיה מהכתוב ("בבלה וגו'") מביא ר' יהודה במימרה הראשונה בענין האיסור היציאה מבבל לארץ ישראל, ואילו הרמב"ם מביאה לענין איסור היציאה מבבל לשאר ארצות (שבזה עוסקת המימרה הראשונה של ר' יהודה¹⁴)?

ולפי זה קשה, ממה־נפשך: אם כוונת הרמב"ם בלשונו "אסור לצאת מבבל לשאר הארצות" – לכלול גם את ארץ ישראל¹⁵ (כדברי הכסף־משנה), כי סובר ש"בבלה יובאו גו'" בא למעט את כל הארצות – אינו מובן מהי ההוספה והחידוש במימרתו השניה של ר' יהודה (בשם שמואל) שאסור "לצאת .. לשאר ארצות" על מימרתו הראשונה של ר' יהודה (בסתמא) שלומד שאסור לצאת מבבל לארץ ישראל מהכתוב "בבלה וגו'" – הרי משמעות הכתוב היא שכולל הן את ארץ ישראל והן את שאר הארצות¹⁶?

ואם הלימוד ד"בבלה וגו'" במימרתו הראשונה של ר' יהודה אינו ממעט אלא את העליה מבבל לארץ ישראל ולא את היציאה לשאר ארצות, והמימרא השני', המחדשת את האיסור לצאת מבבל לשאר ארצות, כוונתה רק לשאר ארצות, ולא לארץ ישראל¹⁷ – היה על הרמב"ם לכתוב או (הלשון של המימרא הראשונה של ר' יהודה) "כך אסור לצאת מבבל לארץ ישראל"¹⁸, או, מכיוון שכותב "לשאר הארצות" כבמימרא השניה, לא היה לו להביא הלימוד מהכתוב "בבלה וגו'"¹⁹?

400ב) לכאורה קיימת סתירה בדברי הרמב"ם עצמם: מתחילת ההלכה "כשם שאסור לצאת מהארץ לחו"ל כך אסור לצאת מבבל כו'" משמע שאיסור היציאה מבבל הוא מסברא – מאותה הסברא שמחמתה "אסור לצאת מהארץ" – אך בסיום דבריו כותב "שנאמר בבלה יובאו", כלומר שאיסור זה אינו מחמת סברא (כשם־כך), אלא מפני הכתוב, שאינו קשור לענין היציאה מארץ ישראל לחו"ל.

ג) בעצם הענין: מהי ראייתו של הרמב"ם מ"בבלה יובאו" ש"אסור לצאת מבבל לשאר הארצות" הרי הכתוב מדבר בכלי השרת, כפי שמוכח גם מהגמרא²⁰, שלכן מביא ר' יהודה פסוק אחר²¹.

ג. דיוקים נוספים בלשון הרמב"ם

גם צריך להבין כמה דיוקים בלשון הרמב"ם שמשנה מלשון הגמרא:

א) הלשון בגמרא הוא "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל", והרמב"ם כתב "מהארץ".

ואין לומר שזהו מפני קיצור הלשון, כי בהלכה זו²², וכן בהלכות שלפניה²³, כתב כמה פעמים הלשון ארץ ישראל.

ב) בגמרא נאמר "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל", ולשון הרמב"ם הוא "מהארץ לחוצה לארץ".

ג) בגמרא מובא גם המשך הכתוב "(בבלה יובאו ושמה יהיו) עד יום פקדי אותם נאום ה'", והרמב"ם אינו מביא אלא את התחלת הכתוב "בבלה יובאו ושמה יהיו".

ד. האיסור לצאת מבבל –

קיים גם בימינו?

והביאור בכל זה:

בטעם איסור היציאה מבבל מצינו שתי דעות: הרמב"ם מביא על זה את הכתוב בבלה יובאו, אך רש"י כתב "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד"²⁴. והנפקא־מינה ביניהם: לדעת רש"י אין איסור היציאה חל אלא כשיש ישיבות בבבל, אך כשבטלו הישיבות מותר לצאת משם; מה שאין כן לדעת הרמב"ם שהאיסור נלמד מהכתוב בבלה יובאו, משמע שהאיסור הוא תמיד.

ברם עדיין צריך להבין: הרי פסוק זה מדבר בזמן גלות ראשון, שאז גלו ישראל לבבל, אבל בחורבן בית שני לא הייתה הגלות לבבל – ואם כן, מדוע יהא האיסור של "בבלה יובאו" גם בגלות הזה, שהוא גלות אדום?

התוספות²⁵ מתרצים על שאלה זו: "יש לומר שבגלות שני נמי קפיד קרא" [=שגם בגלות השניה הקפיד הכתוב (שלא לצאת ממנה)]. אך זה גופא דורש 401ביאור: לכאורה, מנין ההוכחה שבגלות השניה גם הקפיד הכתוב²¹ (אף על פי שאינה "בבלה")?

יתר על כן אינו מובן לפירוש הכסף־משנה שבאיסור "לצאת מבבל לשאר הארצות" כוונת הרמב"ם גם לארץ ישראל – הרי מצינו שכמה אמוראים²⁶ עלו מבבל לארץ ישראל²⁷;

עד שרבותיו של ר' יהודה (בעל המימרא), רב ושמואל²⁸, למדו בבבל, ועלו משם לארץ ישראל ואחר כך חזרו לבבל²⁹, שלכאורה, על פי כל הנ"ל, הנה מתחילה היה אסור עליהם לעלות מבבל לארץ ישראל ואחר לצאת מארץ ישראל לבבל.

וקשה לומר שכל אלו שעלו לארץ ישראל, ובפרט רב ושמואל, חולקים על דברי ר' יהודה (או על דברי "רב יהודה אמר שמואל")³⁰, דבר המוביל להנחה מוקשית נוספת – שלמרות דעת החולקים פוסק הרמב"ם³¹ שכשם שאסור לצאת מהארץ לחו"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות.

ה. ארץ ישראל – "הארץ הנבחרת" וגם "ארץ הקודש"

נקודת הביאור בזה:

שני ענינים, בכללות, בחילוק שבין ארץ ישראל לשאר ארצות: א) כפי שנאמר במדרש³²: "חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקדוש־ברוך־הוא"; ב) העובדה שארץ ישראל ארץ קדושה היא, כנאמר במכילתא³³ ש"עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות [=לנבואה] משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות"³⁴.

שני ענינים אלה עומדים בבסיס הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל: א) מחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא, וכמאמר רז"ל "בחר בארץ ישראל כו' ובחר לחלקו ישראל כו' אמר הקדוש־ברוך־הוא יבואו ישראל שבאו לחלקי³⁵ וינחלו את הארץ שבאו לחלקי". ב) מחמת הקדושה שבשניהם, הקדושה שבארץ ישראל ובעם ישראל שהם "עם קדוש"³⁶.

402והחילוק שבין שני ענינים אלה מתבטא (בין השאר) גם בשם הארץ: מחמת קדושתה נקראת היא בשם "ארץ ישראל" דוקא, וזה שולל "ארץ כנען" וכיוצא בזה, כי ענין הקדושה אינו שייך כלל לארץ כנען; מה שאין כן מחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא בארץ ישראל אין הכרח לקרותה דוקא בשם "ארץ ישראל", ואפשר לקרותה גם "ארץ כנען"³⁷, וכיוצא בזה, כי בחירת הקדוש־ברוך־הוא הייתה "כשברא (הקדוש־ברוך־הוא) העולם חלק הארצות לשאר האומות ובחר בארץ ישראל".

ולפי זה נמצא שגם באיסור היציאה מארץ ישראל קיימים שני ענינים: א) מחמת קדושת הארץ³⁸ (וזה נוגע גם לקיום המצוות התלויות בארץ³⁹), ב) מחמת בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא בארץ ישראל שנתנה לישראל⁴⁰.

403ו. איסור היציאה מבבל – מחמת הבחירה בלבד

ועל פי זה מובנים דברי הרמב"ם "כשם שאסור לצאת מהארץ לחו"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות":

איסור היציאה שמחמת קדושת המקום אינו אלא ביחס לארץ ישראל; מה שאין כן באיסור היציאה שמחמת בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא במקום הזה – שיהיו בו ישראל, בזה משתווים (בזמן מסויים) בבל וארץ ישראל; כשם שהקדוש־ברוך־הוא בחר בארץ ישראל שיהיו בה ישראל כמקום של שלימות החירות והגאולה מגלות מצרים^*, ואחר כך – לשנים כתיקונן (ובני ישראל כתיקונן), כך בחר הקדוש־ברוך־הוא בבבל למקום גלותם⁴¹ של ישראל⁴², לזמן הגלות (ומצב בו בני ישראל שייכים ל"חטאינו").

ולכן מדייק הרמב"ם לכתוב "כשם שאסור לצאת מהארץ וכו'" לא "מארץ ישראל", אלא "הארץ"⁴³ בה"א הידיעה: הארץ שתמיד נבדלה ונבחרה מכל שאר הארצות בזה שהקדוש־ברוך־הוא בחר בה, שבזה מדגיש שאיסור היציאה שעוסק בו כאן אינו מחמת קדושת ארץ ישראל, אלא מחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא בה לישראל; ובזמן הגלות חל טעם זה גם על היציאה מבבל כשם שישנו על היציאה מארץ ישראל.

ז. רק על גלות בבל נאמר "שמה יהיו"

ועל זה מביא הרמב"ם הכתוב "בבלה יובאו ושמה יהיו" – כהוכחה שהקדוש־ברוך־הוא בחר את בבל למקום גלותם של ישראל.

ואף שהכתוב מדבר בכלי השרת, וכתב המהרש"א⁴⁴ שלפי זה אין זה לשון ציווי אלא ש"ירמיה מתנבא שכן יהיה" – סובר הרמב"ם שאינו כן, ומפרש שאפילו בנוגע לכלי השרת הוא ציווי, היינו שאסור להוציא את כלי השרת מבבל אפילו אם מזדמנת אפשרות לזה⁴⁵, אלא "שמה יהיו".

ומזה מובן גם בנוגע לבני ישראל, שבבל הוא המקום בו בחר הקדוש־ברוך־הוא שיהיה מקום גלותם, ואסור להם לצאת משם⁴⁶.

וממילא מובן, שבזה אין חילוק בין זמן גלות ראשון לזמן גלות שני, מכיון 404שמצינו שדוקא בבבל בחר הקדוש־ברוך־הוא כמקום הגלות באופן של "שמה יהיו" – קביעות, בדומה לבחירת הקדוש־ברוך־הוא בארץ ישראל באופן של קביעות בזמן של גאולה ושנים כתיקונן⁴⁷.

ולפי זה יתכן שקיימת נפקא־מינה נוספת בין שיטת רש"י (והמאירי) והרמב"ם: לדעת רש"י, שטעם האיסור הוא לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה, מובן שבמציאות שישיבות המרביצות תורה קיימות (לא בבבל, אלא) במדינה אחרת, הנה חל עליה איסור היציאה ממנה לשאר הארצות⁴⁸; אבל לדעת הרמב"ם, שזהו מחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא בבבל כמקום הגלות, מובן שהאיסור אינו אלא ביציאה מבבל (ולא ביציאה ממקום אחר של תורה)⁴⁹, שהיא כיציאה "מהארץ לחו"ל".

ח. השינויים בלשון הרמב"ם בהשוואה לגמרא

ועל פי זה מוסברים גם שאר הדיוקים: א) מה שלא כתב הרמב"ם "כשם שאסור לצאת מהארץ לבבל", ב) מה שלא כתב "כך אסור לצאת מבבל לארץ ישראל" (לפי הכסף־משנה), ג) שאינו מסיים – כבגמרא – "עד יום פקדי אותם נאום ה'":

א) באיסור היציאה מהארץ מחמת בחירתה על־ידי הקדוש־ברוך־הוא, שוה בבל לחוץ־לארץ וכלולה בה; ב) כך גם באיסור היציאה מבבל, מחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא בה (כמקום הגלות), ארץ ישראל שוה לשאר 405הארצות (לדעת הכסף־משנה), ובהתאם לכך מובן גם ג) ששייך לזה רק מה שכתוב "בבלה יובאו ושמה יהיו" – שהקדוש־ברוך־הוא בחר בבבל כמקום קבוע לזמן הגלות, אך סיום הכתוב אינו שייך לכאן⁵⁰.

לעומת זאת, בדברי ר' יהודה בגמרא מביא את סיום הכתוב, כי הוא אומר "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה", ובשייכות לעליה לארץ ישראל הרי זה גם כן (ובעיקר) מודגש בסיום הכתוב "עד יום פקדי אותם נאום ה'", שלא יחזרו לארץ ישראל עד יום פקדי אותם.

ט. מצד הבחירה שוה איסור היציאה מבבל ומארץ ישראל

ולפי זה מובן המשך ההלכות ברמב"ם: לאחר ההלכות⁵¹ ופרטי הדינים באיסור הישיבה בארץ מצרים, ובהסיקו שהאיסור "לשכון בה וכו'" הוא "מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות כו'" – ממשיך בהלכה ט' בקצה ההפכי "אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל לעולם" שזהו בעיקר מחמת הקדושה שישנה בארץ ישראל ביחס לשאר הארצות.

ובענין קדושת ארץ ישראל ממשיך הרמב"ם בהלכות שלאחרי זה "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל כו' אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולין וכו'"⁵².

ולאחרי זה, רק בהלכה י"ב כותב הדין, "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ .. שכל היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבואו" –

שלגבי דין זה אין הכרע מחמת איזה ענין הוא, כי ישנם שני הטעמים: מפני הקדושה המיוחדת שמחמת השראת השכינה, כמשמעות הלשון "היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה"⁵³, ומחמת שהקדוש־ברוך־הוא בחר בארץ ישראל ונתנה לישראל⁵⁴ (וכפי שמשמע 405בה"שנאמר" שקרא לה (ואומר הטעם) "נחלת ה'") [שעל פי זה יומתק מה שכותב "שכל היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה" (היפך הבחירה), שלא כלשון הגמרא⁵⁵ (שבלשון דומה כתב גם בתחילת ההלכה) "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקה"⁵⁶, ואחר כך מרמז גם את הטעם השני ומאריך ומסיים "ואל אדמת ישראל"].

ולכן כתב זאת הרמב"ם בסוף כל ההלכות של מעלת ארץ ישראל, לא (כמו שהסדר הי' צריך להיות לכאורה) בתחילת דיני ארץ ישראל – לפני מה שכתוב "אסור לצאת מארץ ישראל"⁵⁷, מפני שכאן מדבר (גם) אודות מעלת הבחירה של ארץ ישראל.

ולכן כשמגיע, בהמשך לזה, לאיסור היציאה מבבל לשאר ארצות שמחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא, מדייק "כשם שאסור לצאת מהארץ", שבזה מודגש שאיסור היציאה בזה הוא מטעם בחירת הקדוש־ברוך־הוא, שבזה משתווה איסור היציאה מהארץ עם האיסור "לצאת מבבל כו'", כנ"ל.

י. ההיתרים לצאת מארץ ישראל קיימים גם בבבל

על פי זה מובן מה שמצינו כמה אמוראים שעלו מבבל לארץ ישראל, ואין הכרח לומר שהם מחולקים עם ר' יהודה (או עם ר' יהודה אמר שמואל):

מכיון שאיסור היציאה מבבל לארץ ישראל (ולשאר הארצות) הוא כמו איסור היציאה מארץ ישראל לבבל – מחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא (ולא מפני טעם מיוחד – כגון רצון המלכות בבבל) "כשם שאסור .. כך אסור", מובן 406(ויתירה מזו – כל־שכן וקל־וחומר) שקיימים לגבי איסור יציאה זה אותם ההיתרים, זאת אומרת: כשם שביציאה מארץ ישראל לחו"ל יש תנאים שמותר, כמו שכתב הרמב"ם⁵⁸ "ללמוד תורה כו' וכן הוא יוצא לסחורה", כן הוא גם בנוגע לעליה מבבל לארץ ישראל (והיציאה לשאר הארצות) שאם הוא כדי ללמוד תורה⁵⁹ ולסחורה (וכיו"ב) מותר לצאת.

אבל מכיון שאין זה אלא היתר לצורך מטרה (תורה, סחורה), הנה כשם שכשיוצא מארץ ישראל לחו"ל בתנאים המותרים, נשאר הוא גם אחר כך (בנוגע לנידון זה) בן ארץ ישראל וחייב לחזור^*, כמו כן הוא גם בנוגע לעולה מבבל לארץ ישראל בתנאים המותרים, שגם בהיותו בארץ ישראל נשאר בן בבל (מחמת הבחירה בבבל כמקום הגלות), וחייב לחזור.

אלא שיש חילוק בתנאי ותכלית היציאה (או העליה): כשיוצא לסחורה, יש לזה קיצבה, וכשהוא מרויח חייב לחזור, מה שאין כן כשיוצא ללמוד תורה, שאין לזה קיצבה, וכל שעדיין יש אפשרות שיתוסף אצלו בלימוד התורה מותר לו להשאר בארץ ישראל.

ועל פי זה מובן בפשטות מה שכמה אמוראים עלו מבבל לארץ ישראל, כי הדבר היה מחמת היתר זה; ואלו שנשארו שם בקביעות הרי זה מחמת שכך נדרש מחמת אופן הלימוד שלהם בתורה⁶⁰.

אבל רב, ובדומה לכך שמואל, אף על פי שגם הם עלו מבבל לארץ ישראל כדי ללמוד תורה, עם זאת, כאשר קיבלו כבר בלימוד התורה מרבי וכו' בשלימות, חייבים היו לחזור לבבל⁶¹.

ויתירה מזו: דוקא בבבל נתוסף אצלם אחר כך על מה שלמדו בארץ ישראל בעיון (ופלפול התלמידים) שבזה היה יתרון של בבל על ארץ ישראל⁶².

יא. בחירת עם ישראל – ענין

עצמי

כשם שישנן שתי מעלות בארץ 407ישראל – בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא בה מכל הארצות והקדושה הקיימת בה – כך ישנן שתי מעלות אלו גם בישראל: זה שישראל הם אלו שהקדוש־ברוך־הוא בחר בהם, וזה שישראל יש בהם קדושה⁶³ מצד הקשר שלהם עם התורה והמצוות.

והחילוק ביניהם: בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא בישראל מבין שאר האומות, "ובנו בחרת מכל עם ולשון", אינה קשורה עם מעלתם וקדושתם⁶³ שמפני התורה והמצוות, שהרי אם כן – אין זה ענין של בחירה; בחירה אמיתית שייכת רק כאשר קיים דמיון בין שני הדברים שבוחרים ביניהם⁶⁴ – ובכח הבחירה בוחרים באחד מהם. ולפיכך, מאחר שמצד מעלת הקדושה ותורה ומצוות אין מקום לשום דמיון בין ישראל לכל העמים, לא מתאים כאן ענין הבחירה. ובהכרח לומר, שהבחירה הלזו אינה מפני קדושתם של ישראל, אלא אדרבא, מפני בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא נמשכה בהם קדושה וכו'.

מהאמור לעיל עולה כי: התקשרות ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא שמצד בחירת הקדוש־ברוך־הוא – הריהי עצמית ונוגעת בעצם של ישראל יותר מההתקשרות שמצד קדושתם והתורה ומצוות, שהיא כדבר נוסף, כביכול.

בסגנון ברור יותר: התקשרות ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא שמצד הבחירה היא שעצמותו ומהותו מתקשר עם עצמות ומהות של יהודי; ואילו התקשרות ישראל מצד קדושתם, הבאה על־ידי תורה ומצוות שהם חכמתו ורצונו יתברך (כי מצוה היא מלשון צוותא וחיבור⁶⁵, שעל ידה נעשה מקושר לקדוש־ברוך־הוא; וכמו כן על־ידי תורה "ישראל מתקשראן [=מתקשרים] באורייתא ואורייתא בקודשא־בריך־הוא"⁶⁶) הרי אין זה באופן שהעצם של יהודי מתקשר (מלכתחילה) עם עצמותו ומהותו יתברך, כי אם זהו באמצעות אורייתא, תורה ומצוות.

ועל פי זה מובן הדיוק במאמר רז"ל "תלת קשרין⁶⁷ מתקשראן דא בדא ישראל מתקשראין באורייתא ואורייתא בקוב"ה" [=שלושה קשרים מתקשרים זה בזה, ישראל מתקשרים בתורה והתורה בקדוש־ברוך־הוא] – שלכאורה הרי ישנם כאן רק שני קשרים (בין ישראל לתורה ובין התורה לקדוש־ברוך־הוא)? אך ההסבר הוא, שבנוסף להתקשרות שעל־ידי התורה יש קשר המקשר את ישראל לקדוש־ברוך־הוא בלי שום ממוצע, מצד בחירתו יתברך⁶⁸, ולכן ישנם שלושה קשרים (בדוגמת טבעת).

408יב ההבדל בין הבחירה בבבל

ובארץ ישראל

נתבאר לעיל החילוק בין שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י (והמאירי), שלדעת הרמב"ם האיסור לצאת מבבל לשאר ארצות הוא מצד בחירת הקדוש־ברוך־הוא, ולדעת רש"י הוא "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה";

ברם, בהתאם לכלל⁶⁹ "אפושי מחלוקת לא מפשינן" [=אין להוסיף במחלוקת], יש לומר שגם לדעת רש"י והמאירי קיים ענין הבחירה בבבל, אלא שבחירה זו גופא קשורה עם קדושת התורה שבבבל, ולכן כאשר בבבל מתבטלת הרבצת התורה, מתבטלת גם הבחירה שבה; שונה הדבר לגבי ארץ ישראל – בחירתה אינה מצד הקדושה שבה (אדרבא קדושתה באה מצד הבחירה ולאחריה), כי מאחר שבחירת הקדוש־ברוך־הוא בארץ ישראל היא בחירה עצמית (– כשברא העולם), והיא נחלת ה', והוא נתנה לישראל בברית עולם בתור מקומם העצמי של ישראל (דלא כבבבל שהיא מקומם של ישראל מחמת הגלות), לכן הבחירה בה היא נצחית, וענין הקדושה וכו' שבארץ ישראל פועל גם את גילויה של בחירה זו.

ויובן זה מענין זה עצמו כמו שהוא בישראל:

על אף שישנה מעלה בהתקשרותם של ישראל שמצד הבחירה, ישראל וקוב"ה, שזהו מצד עצמותו יתברך כנ"ל, מכל מקום קיימת מעלה גם בהתקשרות שמצד קדושתם, מצד התורה ומצוות, והיא:

בהתקשרות שמצד הבחירה בלבד, מאחר שהיא רק מצד בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא ולא מפני מעלה מסויימת, הרי אפילו לאחר בחירת הקדוש־ברוך־הוא אין היא ניכרת בנבחר באופן גלוי.

אמנם ההתקשרות שמצד קדושתם בתורה ומצוות, הרי היא עצמה מהוה מעלה ובאופן גלוי, ענין זה עצמו הוא אלקות ובגלוי⁷⁰, 409וממילא, על־ידי ההתקשרות שבאמצעות התורה ומצוות מתגלה גם הקשר העמוק והפנימי יותר של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא, ההתקשרות שמצד הבחירה⁷¹.

ובהתאם לאמור מובן מדוע זקוקים לכך ש"ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה" [=שישראל יתקשרו לקדוש־ברוך־הוא באמצעות התורה], בה בשעה שישראל קשורים עם אלקות באופן ישיר מפני בחירתו יתברך – כי זה מפני שגילוי האיחוד של הבחירה בישראל נפעל על־ידי הקישור עם אורייתא⁷². יג הקדושה מגלה את הבחירה

על פי זה מובן גם בנוגע לארץ ישראל: אף שבחירת הקדוש־ברוך־הוא היא ענין נצחי, שזה נעשה מהותו של הדבר הנבחר, מכל מקום, להיותה באה מצד בחירת הקדוש־ברוך־הוא, הרי גילויה קשור עם הקדושה בפועל שישנה בארץ ישראל.

ויש לומר שזהו הטעם שכאשר הרמב"ם מתייחס לאיסור היציאה מארץ ישראל וכיוצא בזה, אינו מחלק בפירוש 410בין שתי המעלות – בחירת הקדוש־ברוך־הוא וקדושתה (ומדגיש זאת רק בענין איסור היציאה מבבל, כנ"ל), כי גם מעלת הבחירה קשורה, בנוגע לגילוי שלה – עם קדושת ארץ ישראל⁷³;

ותכלית השלימות בזה יהיה לעתיד לבוא, אשר בקרוב ממש "יבואו ישראל שנקראו נחלה לארץ שנקראת נחלה ויבנו בית המקדש שנקרא נחלה בזכות התורה שנקראת נחלה"⁷⁴.

הערות

עמוד 399

1. פרשתנו לג, נג. – בכמה ענינים דלקמן (בפנים ובהערות) – ראה ג"כ אנציקלופדיא תלמודית ערך א"י, וש"נ. ארץ חמדה (אה"ק, תשי"ז) שער א'. ובפרט שם סי' ה'.
2. מ"ע ד. וראה גם רמב"ן אחרי יח, כה.
3. כתובות קי, ב.
4. בגמ': "כל הדר בחו"ל כו'". וראה לקמן הערה 56.
5. ש"א כו, יט.
*. וסיום מס' כתובות.
6. וראה מג"א לסהמ"צ שם. ובהנסמן לקמן הערה 57.
7. הל' מלכים פ"ה ה"ט ואילך.
8. וגם הדינים שבמשנה (כתובות שם. הובא ברמב"ן פרשתנו) הכל מעלין לא"י כו' – רמב"ם פי"ג מהל' אישות הי"ח ואילך. וראה רמב"ם הל' עבדים פ"ח ה"ט.
9. הלכות מלכים שם הי"ב.
10. ירמי' כז, כב.

עמוד 399

11. שם קי, סע"ב.
12. קיא, א.
13. ראה מהרי"ט כתובות שם. לח"מ לרמב"ם. הגהות עמק המלך לרמב"ם שם. עיון יעקב לע"י, שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תנד אות מג ואילך. ועוד.
14. ודוחק לומר שגורס (בגמרא) "שנאמר בבלה יובאו גו'" בדברי ר"י אמר שמואל.
15. אף שבפשטות הלשון "לשאר הארצות" משמעותו לבד ארץ ישראל.
16. ראה לח"מ שם. הפלאה כתובות שם.
17. ע"ד שפי' במהר"ם שי"ף (ועוד): דתרי מילי הן .. מבבל לא"י בעשה לשאר ארצות אסור משום ישיבה כו'.
18. כמ"ש במהרי"ט שם. בפנ"י לכתובות שם כ', דר"י איירי באותן בני גולה שנשארו מגלות ראשון או מבניהם כו' (וכ"כ במהרי"ט. ובכ"מ). ור"י אמר שמואל "כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות", היינו שהוגלו בגלות שני ובאו לבבל דרך מקרה דאפ"ה אסור לחזור, אבל ראה הפלאה שם, דמ"ש ר"י מבבל לא"י רבותא נקט. ועוד ועיקר: פירושו הוא לפי הסברת רש"י לפי שיש שם ישיבות כו' כדלקמן, ולא לפי' הרמב"ם (ועפ"ז מובן גם שאין לפרש לדעת הרמב"ם כמו שפי' במהר"ם שי"ף שבהערה הקודמת). וראה לח"מ שם.
19. ועפ"ז מובן שאין לתרץ שהוא ע"פ הכלל (הובא ביד מלאכי כללי הרמב"ם או ד') שהרמב"ם נקט הדרשא היותר פשוטה, כי הרי"ז רק כשאין נפק"מ לדינא, משא"כ בנדו"ד.

עמוד 400

20. כתובות שם.
21. וראה בפנ"י הפלאה (ועוד) בפי' הגמרא.
22. בתחילתה. הובא לעיל סוס"א.
23. ריש הלכה ט', י' יא.
24. וראה גם מאירי ובשטמ"ק שם.
25. ד"ה בבלה כתובות שם.

עמוד 401

21.
26. ראה גם המשך הגמרא כתובות שם. וראה סידור יעב"ץ בתחילתו (סולם בית א־ל אות ו').
27. כמו שהקשו במפרשים.
28. רש"י סוכה ט, א ד"ה כי אמריתה. ע"ז טז, ב ד"ה רב יהודה. ועוד.
29. ראה סדר הדורות ערך שמואל אות ג.
30. מלבד ר"ז שמפורש בגמרא (כתובות שם) ד"הוה קמשתמיט מיני' דרב יהודא". ובברכות (כד, ב) "רבי אבא הוה קמשתמיט כו'".
31. לפי' הכס"מ שכולל א"י.
32. תנחומא ראה ח. וראה במדב"ר פ"ג, ח. ובהנסמן לקמן הערה 34.
33. בתחילתו.
34. וראה המשך המכילתא שם. וראה תנחומא בהר א (בסופו) "חביבה עלי ארץ ישראל שקדשתי אותה מכל הארצות". ובבמדב"ר פ"ז, י (בתחילתו) "א"י ששם השכינה חונה". ולהעיר מספרי זוטא בתחילתו ובמדב"ר (שם, ח): "ארץ כנען כשירה לבית השכינה".
35. תנחומא ראה שם. וראה מדרש רבה פרשתנו פכ"ג, ז (בסופו).
36. וראה תשב"ץ ח"ג סימן ר', כפתור ופרח פ"י (ועוד) שמפרטים פרטים בקדושת א"י עצמה.

עמוד 402

37. להעיר מהכתובים בפרשתנו (לג, נא ואילך) שקוראו "ארץ כנען" או "הארץ". אבל כ"ה בכ"מ בתורה (ראה אנצ' תלמודית שם), ובבמדב"ר פרשתנו שם, ז: אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי שנאמר .. ארץ כנען.
38. בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' כח, דכל הדינים דמתניתן דהאיש כופה כו' "עיקר הטעם משום קדושת א"י ומצות ישיבתה הוא אפילו בזה"ז כו'" ולא משום קיום המצות כו'. אבל שם הוא לפי דעת הרמב"ן במ"ע דישוב א"י, אבל ראה חת"ס יו"ד סי' רלד שגם לדעת הרמב"ם כו' הוא מצד קדושה. וראה כפו"פ פ"י. אבני נזר שם אות לג. וראה קונטרס "בעניני כולל חב"ד" לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (ירושלים, תרס"ז. נדפס בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) שנה א חוברת ג) ס"ז ואילך. ובהערה הבאה.
39. ברשב"ם ב"ב (צא, א) ד"ה אין יוצאין כו' "שמפקיע עצמו בן המצות" (ומזה מוכח לכאורה דלא ס"ל כהרמב"ן דיש מ"ע מישוב א"י). ובתשב"ץ ח"ג סי' ר' (וראה שם סי' קצח) דדין דכופין לעלות הוא רק לחיוב מצות. וכ"כ בשו"ת מהרי"ט ח"א סמ"ז. והנה לכאורה נפק"מ אם הוא מצד קדושת שכינה לבד או מצד מצות, לענין עבר הירדן (לכמה דיעות) וכמ"ש בתשב"ץ שם (משא"כ לדעת רש"י פרשתנו לד, ב. אוה"ח מטות לב, ז. דברים ב, ג. ג, יג. וראה מהרי"ט שם דחיוב כפי' למצות הוא רק בא"י המקודשת) – או עכ"פ לענין (סוריא או) שאר הארצות שכבשום לאחרי א"י, שבספרי (עקב יא, כד) איתא "שהמצות נוהגות שם". וראה בארוכה ע"ד עבר הירדן בלקו"ש חי"ג ע' 5־124 הערה 20 ובהמצויין שם. ואכ"מ.
40. ובזה לכאורה פשוט שזהו רק בא"י שבחר בה הקב"ה ולא בעבר הירדן ושאר ארצות שכבשום. ולהעיר שגם בחיוב תרו"מ י"ל ע"ד ב' אופנים אלה: א) מצד קדושת הארץ, כפשטות לשון הרמב"ם ספ"ו מהל' ביהב"ח. הל' תרומות פ"א ה"ה. ב) כיון שהקב"ה בחר בא"י ונתנה לישראל וזהו ארצם גם בפועל (היינו לאחרי כבוש וחילוק דוקא)* [שלכן (לכמה דיעות) לא הובאו במתניתן דכלים פ"א מ"ו בזה "דא"י מקודשת מכל הארצות כו'" – מנ"ח מצוה רפד אות ו'. וראה משנה אחרונה שם], וכיון ששבט לוי לא נטלו חלק בארץ לכן צריך ליתן להם תרו"מ. ונפק"מ להלכה בנוגע לסוריא ועוד. וראה רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"א ובהשגת הראב"ד שם ה"י ובכס"מ שם (וראה פרש"י ורמב"ן שופטים יח, א־ב). אבל ראה פרשת דרכים דרך הקודש דרוש ששי. והאריכו בזה במפרשי הרמב"ם בכ"מ. ואכ"מ.
. ולכאורה אפשר להעמים זה גם בהרמב"ם שס"ל (ספ"א מהל' תרומות) שחיוב תרו"מ מדאורייתא הוא רק כ"שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כו'". אבל ראה צפע"נ שם ד"רבינו ז"ל כיון דמצריך ב' דברים כו'".

עמוד 403

*. וכמש"נ: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים גו' והבאתי אתכם אל ארץ גו' (וארא ו, ו־ח).
41. ע"ד ערי מקלט – ליחיד בא"י עצמה.
42. ולפרש"י הפירוש "כשם שאסור לצאת" הוא בענין השני, שכשם שאסור לצאת מא"י מצד קדושתה כך מבבל אסור לצאת מפני קדושתה (לח"מ לרמב"ם הל' מלכים שם). אבל מ"מ אין הלשון "כשם .. כך" מתיישב כ"כ, שהרי קדושתם אינה שווה, דבא"י הוא מצד עצם קדושתה ובבל מצד לומדי תורה שבה. אבל ראה לקמן הערה 48.
43. וראה לעיל הערה 37.
44. חדא"ג כתובות שם.
45. וכ"פ בהפלאה (ועוד) שם.
46. ולדעת הרמב"ם מה שלא הובא הכתוב "בבלה יובאו גו'" במימרא ד"ר"י אמר שמואל" – י"ל (בדוחק עכ"פ) דסמך ע"ז שכבר הביאו ר"י עצמו, אף שהוא הביאו לענין העלי' מבבל לא"י. וראה לקמן בפנים.

עמוד 404

47. ע"פ הכלל אפושי מחלוקת לא מפשינן (נסמן לקמן הערה 69) י"ל שגם לדעת הרמב"ם הבחירה בבבל (לגלות – גם בגלות שני) שייכת היא לזה ששם גלתה התורה* [וכדרז"ל עה"פ (מ"ב כד, יד) החרש והמסגר (ראה גטין פח, סע"א. וש"נ)] בגלות יכני' ואח"כ ע"י ר' חייא ובניו (סוכה כ, א), רב ושמואל וכו' (וראה תנחומא נח ג: וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון כו'. עיי"ש). והיינו כי בבל בעצם הוא מקום מסוגל לתורה יותר משאר ארצות ולכן בחר בה (וראה סידור יעב"ץ שם). אלא שלדעת הרמב"ם מכיון שלמדין זה מהכתוב "בבלה יבואו" גם כשבטל הטעם – לימוד התורה שבבבל – לא בטל האיסור. משא"כ לדעת רש"י. וראה לקמן בפנים.
48. כן משמע מפשטות לשון רש"י, וכן מפורש במאירי כתובות שם*. בשטמ"ק (ועד"ז בהפלאה)
49. גם לפי המבואר בהערה 47, כפשוט. נ"ע ח"א ע' תפה. לקו"ש ח"ה ע' 621) במענה לשאלה האם לנסוע לא"י: "ווילסט פארן קיין ארץ ישראל? – מאך דא ארץ ישראל! (= רצונך לנסוע לארץ ישראל? – עשה כאן ארץ ישראל!)" – שאז כאילו הוא דר בא"י (כמאמר ר"י בגמ' שם (לענין בבל). וכבמאירי שם), ואסור לצאת משם כו'.
. ועד"ז לאידך, שגם לדעת רש"י היתה הבחירה בבבל כדלקמן בפנים סי"ב.
. במאירי שם: שכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויין שם דינו כארץ ישראל. ומזה מקור מפורש בנגלה (ככל ענינים שבפנימיות התורה) למאמר רבותינו נשיאינו (אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ שם: לפי שיש בה ת"ח ושכינה היא בבבל בבי כנישתא כו' כדאיתא במגילה – אבל ג"ז שייך ל"כל מקום שגלו" ד"שכינה עמהם", כבתחילת הסוגיא שם (מגילה כט, א). ולהעיר מהמשך דברי המאירי שם: משיגים כו' וזוכים ליהנות מזיו השכינה.

עמוד 405

50. ומה שלדעת הכס"מ לא הביא הרמב"ם הא ד"עובר בעשה", י"ל שס"ל שזהו רק אסמכתא "שכך מצינו הרבה מקומות בתלמוד שקורא עשה לדבר שאינו אסור אלא מדרבנן" (תר"י ברכות טז, ב ד"ה ויש. רא"ש שם סט"ו ובמו"ק פ"ג ס"ג). וכן מצינו דעת הרמב"ם גם בכתוב שבתורה, ולדוגמא: ביומא (יט, ב) השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' ודברת בם, וברמב"ם הל' דיעות (פ"ב ה"ד) ליתא. וכן ברמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ה "אסור לדבר כו'" (משא"כ בשו"ע אדה"ז שהביאו – הל' ת"ת פ"ג ס"ה. או"ח סקנ"ו סט"ז). ואכ"מ.
51. ה"ז וח' בהל' מלכים שם.
52. שכל הנ"ל (גם איסור יציאה לדעת הרמב"ם) הוא מצד עצם קדושת הארץ. קדושת שכינה, ולא מצד חיוב מצות – ראה תשב"ץ שם סי' ו' בתחילת הסימן. כפו"פ שם. רדב"ז לרמב"ם הל' סנהדרין פ"ד ה"ו, ובהמצויין בהערה 38.
53. ראה רמב"ן אחרי שם. כפו"פ שם. הפלאה כתובות שם. ועוד. אבל במאירי כתובות שם: שחוצה לארץ דירת קבע לגויים ולעכו"ם ואי אפשר שלא ללמוד מדרכיהם.
54. ולהעיר, שבגמרא כתובות שם למדו זה ממ"ש "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". ובתוספתא ע"ז פ"ה ה"ב "כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלקים כו'" ומה שהרמב"ם לא כתבו – י"ל, לפי שנקט מסקנת הלימוד שבגמרא.

עמוד 405

55. וכן בתוספתא שם.
56. שהלשון "הדר בא"י כמי שיש לו אלקה והדר בחו"ל כו'" מורה (ענין דהמשך וקביעות וגם) שזהו מחמת קדושת הארץ והעדר הקדושה שבחו"ל (וכגירסא זו הביא הרמב"ן אחרי שם, בהמשך לקדושת הארץ שמושגחת מאת הקב"ה לבד ואינה מקיימת עוברי עבירה כשאר ארצות כו', אף שבסהמ"צ שם כ' "כל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניך כו'"), משא"כ ל' הרמב"ם "שכל היוצא לחו"ל כו'" (רגע דהיציאה, גם) שאינו מדגיש הקדושה שבהארץ שיש להדר בה, וי"ל שזהו לפי שמניח הארץ שבחר בה הקב"ה ונתנה לישראל. אבל ראה שד"ח כללים מערכת כ' כלל עח שכן היתה גירסת הרמב"ם בגמ' (וכבתוספתא ע"ז שם. ספרא בהר (כה, לח) ואבות דר"נ (פכ"ו מ"ב) – בשינוי לשון, ששם מתחיל כל המניח א"י ויוצא כו' (תוספתא ואבות דר"נ), ובספרא כל היושב בא"י כו' וכל היוצא כו').
57. דהרי בתחילה הו"ל להביא החיוב "לעולם ידור אדם בא"י" ואח"כ איסור היציאה. ומזה מוכח לכאורה שענין אחר הוא, ואיסור יציאה אינו מטעם זה וגם לא מטעם מצות ישוב א"י. ואולי י"ל דמתחילה (בהלכה ט') כ' איסור מפורש "אסור לצאת מא"י כו'", ואח"כ (בה"י) – הנהגות בקשר לחביבות הארץ, ומסיים "לעולם ידור אדם בא"י כו' שכל היוצא לחו"ל כו'", שכל זה אינו מצוה, איסור וכיו"ב. וכבר האריכו בכ"מ בדעת הרמב"ם בישוב א"י. וראה קונטרס "בעניני כולל חב"ד" שם. בהנסמן באנצ' תלמודית ערך א"י. אבנ"ז שם. ואכ"מ.

עמוד 406

58. שם הלכה ט'.
59. ראה שטמ"ק כתובות שם בהך דשלחי לי' אחוה כו' "תהא חכם עוד יותר כו'".
*. כברמב"ם שם: "ויחזור לארץ". וראה תוד"ה ללמוד ע"ז יג, א.
60. או כדי ללמד תורה כר' חייא ובניו (סוכה כ, סע"א) וכיו"ב שאם ללמוד תורה מותר כ"ש ללמד תורה (וראה סידור יעב"ץ שם). ואף שבהיתר היציאה מא"י כ' הרמב"ם רק "ללמוד תורה" י"ל (ע"פ המבואר לקמן בפנים) שבזה שמלמדה נתוסף גם אצלו ע"ד מתלמידי יותר מכולם כו'.
61. ראה יומא (פז, ב) ברב "דליזיל ולגמר אורייתא בבבל".
62. כמובן מזה דשלחו מא"י סיני עדיף (סוף ברכות והוריות). ובירושלמי סוף הוריות דסידרן קודם לפיפלן, אבל בבבלי (הוריות) נשארה האבעי' (הי עדיף: חריף ומקשה או מתון ומסיק) בתיקו ולא קבלו מה דשלחו מא"י סיני עדיף. ולהעיר מפי' הר"ח (סנהדרין כד, א) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי. וראה ד"ה אמר רבא תש"ח פי"א־יב ובהנסמן שם. לקו"ש חי"ג (ע' 32. 8־37). וש"נ.

עמוד 407

63. וכמ"ש (ואתחנן ז, ו. ראה יד, ב): כי עם קדוש אתה לה"א, ובך בחר ה'. ובפרש"י (ראה שם): ועוד ובך בחר ה'.
64. ראה תניא פמ"ט (ע, רע"א). וראה לקמן הערה 70.
65. לקו"ת בחוקותי מה, ג.
66. ראה זח"ג עג, א.
67. בזהר שם ג' דרגין אבל בכ"מ בדא"ח הובא תלת קשרין. ראה סה"מ ה'ש"ת ע' 61 בהערות.
68. ומצד זה משפיעים ישראל בתורה ("מברכים – גם מל' ברכה והמשכה – בתורה"), ע"ד דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בקוב"ה (ראה זח"ב רכב, ב. לקו"ת שלח נא, א). וראה לקו"ת פרשתנו צא, ד. ראה כט, ג.

עמוד 408

69. ראה בהנסמן ביד מלאכי כללי שני התלמודים סי' יוד (לענין מחלוקת בבלי וירושלמי). שד"ח כללי הפוסקים סט"ז אות נב. דרכי שלום (נדפס בשד"ח כרך יוד בסופו) כללי הש"ס אות ל' סי' רנז.
70. ועד"ז הוא בנשמה וגוף דישראל: "ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" (תניא שם. תו"ש ע' 120). וקדושת ישראל הוא בעיקר מצד נשמתם (שהיא המקיימת התומ"צ ע"י הגוף). ולפ"ז יש מעלה בהגוף דישראל על נשמתם, שאהבת הקב"ה לישראל מצד נשמתם היא כעין אהבה טבעית כמו אהבת האב לבנו דנשמות הם "בנים למקום". היינו שאהבה זו שרשה ממדרגה ששייכת איזו תפיסת מקום דהנאהב, ואינו מעצמותו שלמעלה מכל סיבה וענין. ובחירת הקב"ה בישראל היא מצד גופם שאינה משום מעלת הגוף, ורק מצד שהוא ית' בחר בו, היא מבחי' עצמותו ומהותו ממש (ראה בכ"ז בארוכה לקו"ש חי"א ע' 5 ואילך). ולאידך: מעלה בהנשמה שאינה בהגוף בזה שהיא עצמה בן להקב"ה "וחלק אלקה ממעל ממש", משא"כ הגוף שמצד עצמו "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע", ורק שהקב"ה בחר בו, הרי גם לאחרי שבחר בו, המעלה היא מצד הבוחר ולא (כ"כ?) מצד הגוף, ואין מעלה זו מתאחדת בו כ"כ עד שתהא ניכרת בו.

עמוד 409

71. ועד"ז בנשמה וגוף כנ"ל, שע"י קישור הנשמה בהגוף שאז הם נעשים כאחד ועד שכל חיי הגוף הוא נשמתו, הנה אז נקבעת בהגוף גם המעלה דנשמה, והיא שבחירת העצמות שישנה בהגוף, באה לו (ע"י הנשמה) בפנימיות ובגילוי, אשר זה (בחירת העצמות) נעשה מציאותו. וראה בארוכה שיחת כ"ף מנ"א תשל"ב, שי"ל שזהו הטעם שהגוף נפסד בסילוק הנשמה ממנו (אף שבו דוקא היא בחירת העצמות, שהיא בחירה נצחית) – כי הגוף כמו שהוא לעצמו, הרי המעלה שבו (בחירת הקב"ה) אינה בגלוי במציאות. ולכן גם לאחרי שפעלה בו הנשמה (במשך זמן היותה בגוף) שתקבע בו מעלה זו בפנימיותו ועד שהיא תהי' כל מציאותו, הנה כאשר בצאת הנשמה מהגוף מסתלקת ממנו מעלתו זו (היינו שענין הבחירה אינו מתאחד עוד עמו) – נפסדת אז (סו"ס) כל מציאותו*. ולכן גם צדיקים חוזרים לעפרם שעה אחת לפני תחה"מ (שבת קנב, ב). בדוגמת הלוחות, שלאחרי שה"מכתב אלקים" חרות בהם, נעשה זה כל מציאותם, וכאשר "פרח הכתב מעליהן" – "אין בהם ממש". כמו שנתבאר בארוכה בלקו"ש חי"ד ע' 30 ואילך. אלא שבנוגע להגוף, מכיון שבחירת הקב"ה היא בחירה נצחית, אי"ז הפסד אמיתי, ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב (סנה' ר"פ חלק) שיקומו בתחה"מ נשמות בגופים**. וראה לעיל ע' 254 הערה *52, ע' 255 הערה 58.
72. ראה המשך תרס"ו ד"ה וידבר גו' במדבר סיני בסופו. ובכ"מ. ולהעיר ש"ובנו בחרת" הי' במתן תורה (ראה שו"ע אדה"ז סי' ס' ס"ד).
. וע"ד המבואר בכ"מ (ד"ה שובה תרנ"ט. ועוד) דאף שהגוף יש לו חיות המקיימו בפ"ע מלבד הנפש, הרי גם חיות זה נמשך ג"כ ע"י הנפש ולכן בהסתלק הנפש מהגוף, נפסק גם המשכת חיות של הגוף.
. וע"פ הנ"ל שגילוי הבחירה בהגוף הוא ע"י הנשמה דוקא, אולי יש לבאר זה שאלו שאין להם חלק לעוה"ב במשנה שם, היינו שגופם כלה. ראה בהמובא בתשובות וביאורים סי' ח' ס"ד* וראה הערה 5 שם. לעיל במקומות שנסמנו בפנים ההערה.
. אגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ע' קמח ואילך. המו"ל.

עמוד 410

73. ועפ"ז יומתק בנוגע לתרו"מ – ראה לעיל הערה 40. (משיחות יו"ד שבט וש"פ בשלח תשל"ו)
74. מכילתא בשלח טו, יז.

מצוטט ב־23 עמודים

אגרות קודש 1

כרך כו ‹ ט'תריג לקו"ש חי"ח ע' 399

לקוטי שיחות 9

כרך לג ‹ חג השבועות ‹ שיחה ג ‹ 39 לקו"ש חי"ח ע' 407
כרך לו ‹ ויק"פ - פ' החודש ‹ ויק"פ - פ' החודש ‹ 202 לקו"ש חי"ח ע' 409
כרך לט ‹ מכתבים כלליים לראש השנה ‹ מכתבים כלליים מכ"ק אדמו"ר שליט"א ‹ 439 לקו"ש חי"ח ע' 404
כרך טו ‹ נח ‹ שיחה ד ‹ 62 לקו"ש חי"ח ע' 409
כרך טו ‹ תולדות ‹ שיחה ב ‹ 203 לקו"ש חלק יח ע' 399
כרך טו ‹ תולדות ‹ שיחה ב ‹ 208 לקו"ש חי"ח ע' 399
כרך יז ‹ פרקי אבות ‹ שיחה א ‹ 345 לקו"ש חי"ח ע' 409
כרך כד ‹ הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה ‹ שיחה י ‹ 649 לקו"ש חי"ח ע' 404
כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יח ‹ 452 לקו"ש חי"ח ע' 404

תורת מנחם 8

י - שנת תשי"ד - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות, לקו"ש חי"ח ע' 404
ה - שנת תשי"ב - חלק שני ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ב לקו"ש חי"ח ע' 409
לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשכ"ג לקו"ש חי"ח ע' 408
סא - שנת תש"ל - חלק רביעי ‹ ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תש"ל לקו"ש חי"ח ע' 408
סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון (התוועדות א), ה'תשל"א לקו"ש חי"ח ע' 408
סג - שנת תשל"א - חלק שני ‹ ש"ק ומוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א לקו"ש חי"ח ע' 409
סז - שנת תשל"ב - חלק שני ‹ כ"ד טבת, ג' פ' וארא, תשל"ב לקו"ש חי"ח ע' 408
עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי ‹ ש"פ תבוא, ח"י אלול ה'תשל"ג לקו"ש חי"ח ע' 409

מאמרים מלוקטים 4

חלק ב ‹ בס"ד. כ"ד טבת, ג' פ' וארא, תשל"ב לקו"ש חי"ח ע' 408
חלק ב ‹ בס"ד. ש"ק ומוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א לקו"ש חי"ח ע' 409
חלק ג ‹ בס"ד. ש"פ אמור, י"ט אייר, ה'תשל"ד לקו"ש חי"ח ע' 409
חלק ד ‹ בס"ד. ש"פ תבוא, ח"י אלול ה'תשל"ג לקו"ש חי"ח ע' 409

שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק שלישי ‹ ה לקו"ש חי"ח ע' 405