403

ו. איסור היציאה מבבל – מחמת הבחירה בלבד

ועל פי זה מובנים דברי הרמב"ם "כשם שאסור לצאת מהארץ לחו"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות":

איסור היציאה שמחמת קדושת המקום אינו אלא ביחס לארץ ישראל; מה שאין כן באיסור היציאה שמחמת בחירתו של הקדוש־ברוך־הוא במקום הזה – שיהיו בו ישראל, בזה משתווים (בזמן מסויים) בבל וארץ ישראל; כשם שהקדוש־ברוך־הוא בחר בארץ ישראל שיהיו בה ישראל כמקום של שלימות החירות והגאולה מגלות מצרים^*, ואחר כך – לשנים כתיקונן (ובני ישראל כתיקונן), כך בחר הקדוש־ברוך־הוא בבבל למקום גלותם⁴¹ של ישראל⁴², לזמן הגלות (ומצב בו בני ישראל שייכים ל"חטאינו").

ולכן מדייק הרמב"ם לכתוב "כשם שאסור לצאת מהארץ וכו'" לא "מארץ ישראל", אלא "הארץ"⁴³ בה"א הידיעה: הארץ שתמיד נבדלה ונבחרה מכל שאר הארצות בזה שהקדוש־ברוך־הוא בחר בה, שבזה מדגיש שאיסור היציאה שעוסק בו כאן אינו מחמת קדושת ארץ ישראל, אלא מחמת בחירת הקדוש־ברוך־הוא בה לישראל; ובזמן הגלות חל טעם זה גם על היציאה מבבל כשם שישנו על היציאה מארץ ישראל.

ז. רק על גלות בבל נאמר "שמה יהיו"

ועל זה מביא הרמב"ם הכתוב "בבלה יובאו ושמה יהיו" – כהוכחה שהקדוש־ברוך־הוא בחר את בבל למקום גלותם של ישראל.

ואף שהכתוב מדבר בכלי השרת, וכתב המהרש"א⁴⁴ שלפי זה אין זה לשון ציווי אלא ש"ירמיה מתנבא שכן יהיה" – סובר הרמב"ם שאינו כן, ומפרש שאפילו בנוגע לכלי השרת הוא ציווי, היינו שאסור להוציא את כלי השרת מבבל אפילו אם מזדמנת אפשרות לזה⁴⁵, אלא "שמה יהיו".

ומזה מובן גם בנוגע לבני ישראל, שבבל הוא המקום בו בחר הקדוש־ברוך־הוא שיהיה מקום גלותם, ואסור להם לצאת משם⁴⁶.

וממילא מובן, שבזה אין חילוק בין זמן גלות ראשון לזמן גלות שני, מכיון