400

ב) לכאורה קיימת סתירה בדברי הרמב"ם עצמם: מתחילת ההלכה "כשם שאסור לצאת מהארץ לחו"ל כך אסור לצאת מבבל כו'" משמע שאיסור היציאה מבבל הוא מסברא – מאותה הסברא שמחמתה "אסור לצאת מהארץ" – אך בסיום דבריו כותב "שנאמר בבלה יובאו", כלומר שאיסור זה אינו מחמת סברא (כשם־כך), אלא מפני הכתוב, שאינו קשור לענין היציאה מארץ ישראל לחו"ל.

ג) בעצם הענין: מהי ראייתו של הרמב"ם מ"בבלה יובאו" ש"אסור לצאת מבבל לשאר הארצות" הרי הכתוב מדבר בכלי השרת, כפי שמוכח גם מהגמרא²⁰, שלכן מביא ר' יהודה פסוק אחר²¹.

ג. דיוקים נוספים בלשון הרמב"ם

גם צריך להבין כמה דיוקים בלשון הרמב"ם שמשנה מלשון הגמרא:

א) הלשון בגמרא הוא "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל", והרמב"ם כתב "מהארץ".

ואין לומר שזהו מפני קיצור הלשון, כי בהלכה זו²², וכן בהלכות שלפניה²³, כתב כמה פעמים הלשון ארץ ישראל.

ב) בגמרא נאמר "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל", ולשון הרמב"ם הוא "מהארץ לחוצה לארץ".

ג) בגמרא מובא גם המשך הכתוב "(בבלה יובאו ושמה יהיו) עד יום פקדי אותם נאום ה'", והרמב"ם אינו מביא אלא את התחלת הכתוב "בבלה יובאו ושמה יהיו".

ד. האיסור לצאת מבבל –

קיים גם בימינו?

והביאור בכל זה:

בטעם איסור היציאה מבבל מצינו שתי דעות: הרמב"ם מביא על זה את הכתוב בבלה יובאו, אך רש"י כתב "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד"²⁴. והנפקא־מינה ביניהם: לדעת רש"י אין איסור היציאה חל אלא כשיש ישיבות בבבל, אך כשבטלו הישיבות מותר לצאת משם; מה שאין כן לדעת הרמב"ם שהאיסור נלמד מהכתוב בבלה יובאו, משמע שהאיסור הוא תמיד.

ברם עדיין צריך להבין: הרי פסוק זה מדבר בזמן גלות ראשון, שאז גלו ישראל לבבל, אבל בחורבן בית שני לא הייתה הגלות לבבל – ואם כן, מדוע יהא האיסור של "בבלה יובאו" גם בגלות הזה, שהוא גלות אדום?

התוספות²⁵ מתרצים על שאלה זו: "יש לומר שבגלות שני נמי קפיד קרא" [=שגם בגלות השניה הקפיד הכתוב (שלא לצאת ממנה)]. אך זה גופא דורש